29 אוקטובר 2009 | 08:15 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

האין זה…

“עג’מי” ו”השמצה” זוכים בלונדון


בפסטיבל לונדון חולקו הלילה הפרסים לסרטים הזוכים. הסרט הטוב ביותר של הפסטיבל הוא אמנם “הנביא” של ז’אק אודיאר, ו”הדרך” של ג’ון הילקוט קיבל ציון לשבח, אבל שני סרטים ישראליים זכו בפרסים אחרים. בפרס סאתרלנד (Sutherland) המוענק ליוצר שמציג סרט בכורה שסרטו הוא הכי מקורי והכי רב דמיון זכו ירון שני וסקנדר קובטי על “עג’מי”. בין שופטי הפרס היו אלפונסו קוארון ופול גרינגראס. בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר זכה “השמצה” של יואב שמיר. ניק ברומפילד העניק לו את הפרס.


===========


ואחרי כל המלל אתמול, המלחמה בין סטימצקי וצומת ספרים הגיעה לסיומה, יממה אחרי שפרצה.


============


הנה בלוג קולנוע של איש קולנוע אירני, המספר על הימים ההם, אי שם בסוף שנות השמונים, כשהסרטים של אנדריי טרקובסקי הגיעו לראשונה להקרנה בפסטיבל בטהרן, ואנשים עמדו בתור שאורכו שני קילומטרים כדי לראות אותם.


===========


בשנים הקודמות היה ג’יימי סטיוארט, קולנוען צעיר מניו יורק, לוקח מצלמה ופיינל-קאט פרו ומייצר סרטונים קצרים והזויים שניסו לתעד רגעים מבכורות הפסטיבל כשהם עטופים בעלילות קטנות ומשונות ששאלו מהקולנוע של דיוויד לינץ’ והאל הרטלי. בפסטיבל ניו יורק האחרון הוא נעלם. עכשיו מתברר לאן: הוא עבד על סרט קצר, 15 דקות, שהוא טוען שהוא המחווה שלו לקולנוע של ג’ון יוז, והתוהה מה היה עולה בגורלה של הדמות של מולי רינגוולד מסרטיו של יוז אם היתה מגיעה לניו יורק ונאבקת בתלאות האבטלה והפרנסה. מודה, זה לא נורא מזכיר את ג’ון יוז, יותר את ג’ים ג’רמוש. ולמרות רגעים קשים, יש בסרט חן מסוים. אם הווידיאו המאומבד למטה לא עובד לכם, הנה לינק לסרט. אם אתם לא רואים את כפתור הניגון, עשו דאבל קליק על הפריים עצמו.



נושאים: בשוטף

2 תגובות ל - “האין זה…”

  1. לילי ט 29 אוקטובר 2009 ב - 10:18 קישור ישיר

    א,לרגע חשבתי שמדובר במחווה לג’ימס סטייוארט המקסים והמנוח.

    ב. פרס סתרלנד, היש קשר לדונלנד סתרלנד? (בגבורות ועדיין חתיך אש, הרבה יותר מהבן שלו)

    ג. לא הצלחתי להיכנס לקישור לסרט, אבל כשמדברים איתי על ג’ון יוז,גאס ואן סנט, האל הרטלי וסרטי ההתבגרות של שנות השמונים וראשית התשעים, אני מיד חושבת (לצד נהר המחשבות שזורם תמיד אל ריבר פיניקס) על אדריאן שלי. היא מבחינתי “בת שש עשרה הייתי” , היפה בוורוד, משורבבת השפתיים והדעתנית מ”האמת שלא תאמן”שקרה לה הנורא מכל,  האסון שפקד את הגיבורה הצעירה והמתוקה שהגיעה לגיל 40, מוות לכל גיבורת נעורים באשר היא, ונרצחה. ממש.  לא צריך דימיון וסצינות מושאלות ומחוות. לה זה קרה. האמת שלא תיאמן. והיא אפילו לא מתה צעירה כמו ריבר, שאפשר להתרפק על תום הנעורים וכו’ו וכו’.

  2. (יובל) 29 אוקטובר 2009 ב - 17:29 קישור ישיר

    הבלוגר האיראני שכותב על טרקובסקי סובל מאותה בעיה שיש לפעמים לבלוגרים ישראלים: הוא מתעלם מכל מי שלא גר בעיר הבירה (התרבותית). אם אצלנו עיתנואים ובלוגרים כותבים על אזרחי מדינת תל-אביב כאילו הם מייצגים את אזרחי מדינת ישראל, הבלוגר האיראני שוכח שיש הבדל בין תושבי טהרן לבין העם האיראני.

    “טרקובסקי הוא יותר מבמאי בשביל מרבית האיראנים” – כותב הבלוגר. באמת?

    במדינה של 75,000,000 בני-אדם הנפרשים על פני שטח עצום, רוב האנשים בכלל לא שמעו על טרקובסקי, רבים מהם גם לא שמעו על קיארוסטמי. בדיוק כמו שבישראל הקטנה פי עשר באוכלוסייה ופי 75 בשטח, רוב האנשים לא שמעו על טרקובסקי ורבים גם לא שמעו על [הכניסו שם של במאי שאינו אבי נשר או אורי זוהר].


השאירו תגובה