״לה לה לנד״. מסע בין כוכבים

אני רוצה להתחיל עם הערה בענייני הפצה: אני, שתמיד כל כך מאוכזב ממפיצי הקולנוע בארץ (התחושה הדדית, אני מניח), רוצה להוריד בפניהם את הכובע. אין עונה מתסכלת יותר עבור חובב הקולנוע מאשר ימי האוסקר. הסרטים הבולטים במירוץ לאוסקר יוצאים בארצות הברית במהלך דצמבר – בקצב עולה לכיוון חג המולד – אבל מסיבות שעדיין לא הבנתי, המפיצים נוהגים להביא אותם לישראל רק במהלך ינואר-פברואר, ויוצרים את החודש הארוך בשנה, בו אתם רק קוראים איך כולם מדברים על סרטים, מבלי שהסרטים האלה יהיו נגישים לכם. אני, בשנים האחרונות, מנסה להתמודד עם כך על ידי יצירת קשר עם חברי האקדמיה האמריקאית (וחברי הגילדות השונים) והשגת הסקרינרים שהם מקבלים לקראת הצבעתם לפרסי סוף השנה שלהם. זו התקופה שבה לא מעט סקרינרים גם צצים באתרי הטורנט. הסיבה, יש לנחש, היא שהמפיצים מאמינים שהכיתוב ״מועמד לאוסקר״ על הפוסטר מוכר כרטיסים, ולכן עדיף להם להשהות את ההפצה לימים שבין הכרזת המועמדות לטקס עצמו, ולא לבזבז את הסרט בהפצה בזמן אמת, כששמו אולי עדיין לא מוכר מספיק (בייחוד בימים שבהם סרטי האוסקר הם קטנים, מינוריים ונטולי שמות גדולים). אבל הנה, אנשי יונייטד קינג עושים השנה תיקון מרהיב בכך שהם הפיצו את שני סרטי האוסקר הבולטים של העונה הקרובה כבר בנובמבר (״מנצ׳סטר ליד הים״) ודצמבר (״לה לה לנד״), ואנשי פורום פינקו עם ״סארו, הדרך הביתה״. נשאר לנו לחכות חודש עד שקולנוע לב יוציאו את ״אור ירח״ של בארי ג׳נקינס ופחות-או-יותר גמרנו (ל״גדרות״ של דנזל וושינגטון כנראה שאף אחד לא מחכה). תשוו את זה לשנה שעברה, שבה ״האיש שקם לתחייה״, ״שמונת השנואים״, ״חדר״, ״קרול״, ״ספוטלייט״ ו״מכונת הכסף״ יצאו כולם בינואר. המהלך של יונייטד קינג, אני מקווה, יביא לשינוי בשנים הבאות גם מצד שאר המפיצים: שני הסרטים האלה שלהם זוכים להצלחה גדולה (ושניהם מככבים בראש טבלת המבקרים), והם בוודאי יככבו ברשימות סוף השנה של לא מעט מבקרים בישראל, וכך יתדלקו את העניין הציבורי בהם גם במהלך ינואר. ועכשיו מבקרי הקולנוע בישראל צריכים להתמודד עם המצב המצחיק שבו יש להם גם את ״האיש שנולד מחדש״ ו״הבן של שאול״ וגם את ״לה לה לנד״ כדי להכניס לטבלת סיכום השנה. בקיצור, ישר כוח יונייטד קינג. תודה שהצלתם לנו את עונת האוסקר. ועכשיו לסרט.

====================

לפני שנתיים למדנו לבטא את שמו של דמיאן שאזל, במאי אמריקאי צעיר – יליד 1985 – שהסרט השני שלו, ״וויפלאש״ (2014), היה טור-דה-פורס של קולנוע ומוזיקה. סרט כה מסחרר בקצב ובעוצמה שלו, שלפחות פעמיים במהלכו הייתי צריך לעצור את עצמי מלקום ולהריע לו. ״וויפלאש״ זכה באוסקר צפוי וברור מאליו על העריכה כי הוא היה קצוץ כהוגן ליצירת אפקטיביות קצבית מקסימלית. הסרט ההוא, על המתופף שמוכן לדמם בעבור האמנות שלו, ניסה והצליח לשחזר הלמות תופים באמצעות עריכה ושימוש בשוטים מהירים וקצרים. לכן, זה כנראה לחלוטין לא מקרי שאת הסרט החדש שלו, ״לה לה לנד״, שאזל פותח באנטיתזה המוחלטת: סצינה שהיא שוט רצוף אחד של ארבע דקות. וגם בסופו, האינסטינקט הפשוט הוא לקום ולהריע. וכך, אחרי סרט וסצינה, שאזל הופך לבמאי הכי מסקרן של העשור הזה. האיש הזה מסחרר.

״לה לה לנד״ הוא מיוזיקל. אולי הז׳אנר הקולנועי שאני הכי מייחל לקאמבק שלו, ומי ייתן וזה יהיה האות והסימן לכך. שאזל מנסה לשוות לסרט מראה אנכרוניסטי: צילום סינמסקופי ב-35 מ״מ, שימוש בצבעי יסוד, שירים וריקודים, ומבט רומנטי ונאיבי על החיים בארבעה בתים ופזמון. הוא מפגיש בין שחקנית צעירה (אמה סטון), שמתפרנסת כבריסטה בבית קפה בין אודישן לאודישן, ובין מוזיקאי ג׳אז (ריאן גוסלינג), שחולם להקים מועדון ג׳אז אמיתי ובינתיים חושק שיניו ומנגן שירי חג עבור טיפים במסעדות. שניהם חיים בלוס אנג׳לס, עיר הלה לה לנד, וחולמים על אמנות, הגשמה ופרסום ועוד רגע הם יגלו שהחלומות מגיעים עם תג מחיר: מי שרוצה להגשים חלום, ייאלץ לוותר על משהו אחר בחייו.

כשעלו הטריילרים הראשונים לסרט נראה שם שוט שבו שני כוכבי הסרט רוקדים ומרחפים בתוך הפלנטריום של לוס אנג׳לס. תהיתי, למראה הרגע הזה, האם זה רק מקרי או שיהיה קשר כלשהו בין הסצינה הזאת ובין הסצינות שצולמו באותו פלנטריום ב״מרד הנעורים״, הסרט עם ג׳יימס דין שביים ניקולס ריי. ובכן, זו לא מחווה אגבית, אלא ציטוט מפורש בסרט שהוא כולו מסע פנים-קולנועי. החל מסצינת הפתיחה המרהיבה המתרחשת בתוך פקק תנועה לוס אנג׳לסני, שעשויה לגרור ריבים בין סינפילים האם היא הומאז׳ ל״וויקאנד״ של גודאר או לפתיחה של ״שמונה וחצי״ של פליני (אצל גודאר תנועת המצלמה היא לכיוון ההפוך), והמשך בטיול בתוך אולפני וורנר, בין סטים של סרטים, אל מתחת לחלון מ״קזבלנקה״. ״לה לה לנד״ הוא קצת כמו ״שיר אשיר בגשם״ לו היה מבוים על ידי פול תומס אנדרסון (כולל הומאז׳ים מפורשים לשניהם). אבל בעיקר, אני רואה בו את גרסת המיוזיקל ל״מלהולנד דרייב״ של דיוויד לינץ׳.

הדמיון האסוציאטיבי בין ״לה לה לנד״ ובין ״מלהולנד דרייב״ הוא זה שמעניק לסרטו של שאזל קורטוב של אופל ותוגה, מבעד לבגדים הצבעוניים והריקודים השמחים. זהו ״בתוך לואין דיוויס״ בגרסה הקצבית, ולפיכך סרט שממשיך את העיסוק של שאזל מאז ״וויפלאש״ במחיר הכשרון – עד כמה רחוק תהיו מוכנים ללכת כדי להצליח. ״לה לה לנד״, כמו סרטו של לינץ׳, הוא סרט עם בקע בתוכו. יש רגע בו הסרט מתפצל, נהיה מודע לעצמו, ומספר לנו שני נראטיבים חלופיים – כל אחד מהם מכיל סוף אחר, ואנחנו צריכים לתהות מה מהם הוא זה שאנחנו מוכנים לקבל כ״הפי אנד״ ההוליוודי (יש רגעים, שלהם צריך לשים לב בצפייה חוזרת, שבהם הסיפור האלטרנטיבי מופיע כרקע לסיפור המרכזי, אבל אנחנו לא מודעים לכך עד לסוף). הבקע הזה, העולם המפוצל של סרט-בתוך-סרט, וחיים נזילים שעוברים בין מציאות ובין העמדת פנים (סצינת האודישן של אמה סטון דומה – ולדעתי לא במקרה – לסצינת האודישן של נעמי ווטס ב״מלהולנד דרייב״, ושתיהן נפלאות), הוא שהופך את ״לה לה לנד״ למיוזיקל לא-קלאסי. למרות המחוות ההוליוודיות, זה לא המיוזיקל הטיפוסי של אם.ג׳י.אם משנות החמישים, אלא הוא קרוב יותר בסגנונו ובנפשו לסרטים המוזיקליים של ז׳אק דמי, ״העלמות מרושפור״ ו״מטריות שרבורג״ (עוד סרט שמקבל הומאז׳ מפורש): מטה-מיוזיקלס שלוקחים ז׳אנר היפר מלאכותי, קולנועי במופגן, ומנסים להלביש אותו על עולם מציאותי. להכניס את האמיתי ואת המלאכותי לאותו שוט (והאם זה בראשי או שלאמה סטון ולקתרין דנב יש את אותו קול שירה?). לכן, למשל, כל סצינות הריקוד מצולמות בלוקיישנים לוס אנג׳לסיאניים מוכרים, ולא באולפן (וודי אלן עשה את זה ב״כולם אומרים אני אוהב אותך״, עוד סרט שמקבל ציטוט). ולמשל, אם זיהיתי נכון אז כל סצינה של שיר וריקוד מוגשת בשוט אחד (וזה לא חשוב כרגע אם זה אכן צולם בשוט אחד או ברצף שוטים שהולחמו יחד בחיתוכים בלי נראים). כל אלה מסיטים את ״לה לה לנד״ מהקלאסי אל המודרניסטי, לסרט שמתכתב עם גודאר הרבה לפני שהוא משוחח עם ג׳ין קלי. וזה מה שהופך את הסרט לחווייה מורכבת: סוחפת, משמחת, קצבית, מצד אחד, אבל גם נוגה. זה סרט שקורע את המסיכה מעל האמנות ומציג אותה כחלון ראווה מיופייף למציאות לאו דווקא אטרקטיבית. כמו ״מלהולנד דרייב״, גם כאן יש רגע שבו יהיה עלינו לשאול את עצמו האם יש כאן גם אלמנט של חלום, הזיה, מציאות חלופית. שאזל רומז לכל זה מבלי להעיק, בזמן שהוא מעצב בסרטו רצף פנומנלי של סצינות וירטואוזיות, שמזכירות לנו שזהו הקולנוע – קודם כל המפגש שבין מצלמה ופסקול, ורק אחר כך כל השאר. וזה – הקולנוע הזה, הסרט הזה – הוא הסיבה שאנחנו אוהבים את הדבר הזה כל כך, זה שמסתיר את המחיר, את התוגה, את הפשרות ואת שברוני הלב, בצילומים מדהימים ובמוזיקה סוחפת. אם ניתן היה לצלם אושר, ככה זה היה נראה.

=======================

נ.ב: בין ״יחי הקיסר״, ״קפה סוסייטי״ ו״לה לה לנד״, זו היתה שנה לא רעה לסרטים בעלי ניחוח נוסטלגי על חלומות הוליוודיים מנופצים בצבעוניות טכניקולורית.

נ.ב2: חוץ מ״עלובי החיים״, כל הניסיונות להעביר מיוזיקלס מהבמה אל המסך בשנים האחרונות נכשלו לחלוטין. החל מ״רנט״, דרך ״ג׳רזי בויז״ ועד ״Rock of Ages״. להיטי ענק בברודוויי, כשלונות על המסך. היחידים שמצליחים לעשות מיוזיקלס על-פי-הספר באופן רצוף הם אנשי דיסני בסרטי האנימציה שלהם (ו״היי סקול מיוזיקל״). אולי כי הסרטים על פי מחזות הזמר בוימו באפולגטיות, במין ניסיון לשדר ״אנחנו לא באמת מיוזיקל, אלא סרט על אנשים שרים״. ״לה לה לנד״ מנצח – והוא יהיה להיט ויהיה אלוף האוסקרים השנה – בכך שהוא שובר כמעט כל תפיסה שהיתה לאולפנים על מיוזיקלס בעשור האחרון, ובעיקר כי הוא מעז לעשות את זה עם מקבץ שירים מקורי לחלוטין, ולא קאברים ללהיטי עבר. עם כל המחמאות לדמיאן שאזל, צריך כאן גם להריע לג׳סטין הורביץ, השותף המוזיקלי שלו, על מקבץ השירים והלחנים שהוא כתב לסרט, ושעכשיו שנים לא ייצאו לנו מהראש. קלאסיקה מיידית.

ציוץ