״מנצ׳סטר ליד הים״. הפסיון של לי

לילה אחד הולך לי – גבר-ילד, שחי חיים קטנים, נטולי משקל, נוכחות או אחריות – למינימרקט כדי לקנות בירה, וכשהוא חוזר הביתה הוא מגלה שחייו הסתיימו. זו דרך אחת להתחיל לספר משהו על הסיפור הקטן אבל המפותל, והכה-טעון רגשית, שעומד בבסיסו של ״מנצ׳סטר ליד הים״, סרט קטן מידות, כמעט ישראלי בגודלו, שארוג כולו סביב תסריט שהוא פשוט יצירת מופת של כתיבה. קייסי אפלק מגלם את דמותו של לי, איש תחזוקה בבוסטון, שעושה את העבודות הכי שחורות ולא נותן לחיים לגעת בו או אפילו להתקרב אליו. הוא עובר בין הדירות בבנייני השיכון בו הוא מועסק – לזה פותח כיור סתום, להיא פותח נזילה, לזאת משחרר אסלה, בכל דירה שהוא עובר הוא נחשף לסיפורי החיים של בני אדם, אבל לי נותר אדיש. מסרב לכל מגע אנושי. עד שמגיעה אליו שיחת הטלפון – נדמה שהוא ציפה לה וחרד מפניה – המזעיקה אותו אל עיירת הולדתו, מנצ׳סטר, מרחק שעה וחצי נסיעה מבוסטון, והמקום האחרון בעולם שהוא רוצה להיות בו.

דיברתי על ״מנצ׳סטר ליד הים״ בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו או הורידו כאן

״מנצ׳סטר ליד הים״ הוא סרטו החדש של קנת לונרגן שאת גאונות הכתיבה שלו כבר ראינו בשני סרטיו הקודמים: ״מישהו לסמוך עליו״ (עליו היה מועמד לאוסקר על תסריט מקורי) ו״מרגרט״ (לונרגן התחיל את דרכו כמחזאי. הצגה פרי עטו, ״גיבור הלובי״, מוצגת כעת בתיאטרון חיפה). אני מהמר שהוא יהיה מועמד לאוסקר גם על התסריט של ״מנצ׳סטר ליד הים״ ובשלב הזה אף אהמר הלאה שהוא גם יזכה. בשלושת סרטיו של לונרגן כבמאי-תסריטאי יש מוטיב חוזר של מוות ורגשות אשמה מרסקי נפש. האחים שמתמודדים עם אובדן הוריהם ב״מישהו לסמוך עליו״, הנערה שמתמודדת עם האשמה שלה ממקרה מוות שהיא קשורה אליו בעקיפין; וכעת ב״מנצ׳סטר ליד הים״.

על פניו, ״מנצ׳סטר״ הוא מאותם סרטים שאני אמור לסרב לאמץ לחיקי. הקולנוע שבו, לכאורה, פשוט מדי. הסיטואציות ריאליסטיות מדי. המציאות מרה מדי. בחיפוש אחר קולנוע של נחמה וגאולה, ״מנצ׳סטר ליד הים״ מנחם כמו גלולת ציאניד. אבל גם עם מעט ההסתייגויות שיש לי, אני לא יכול שלא לקרוס מהתלהבות מהאופן הפנומנלי שבו לונרגן פורס את הסיפור וחושף את הדמות שלו בפנינו, פיסה אחר פיסה. כל נתח של הדמות שנחשף בפנינו מתקלף מהעור ומהלב שלנו, כשאנחנו מתחילים להתוודע לרצף המחשבות והזכרונות של הגיבור הטראגי הזה, איוב בן זמננו, שלא מסגיר כלום כלפי חוץ, אבל צעד צעד סולל לנו כביש ישיר לשאול.

לונרגן, שמעניק לנו צילום אל תוך מוחו של הגיבור שלנו, מראה לנו איך נראה תהליך של חשבון נפש. לי נוסע חתום מבט חזרה אל עיר הולדתו וזכרונות קופצים לראשו. אחיו, אנחנו מגלים, ביקש שהוא יהיה האפוטרופוס של בנו בן ה-16 במקרה של מותו. למה הוא עשה את זה? למה הוא בחר דווקא בלי להיות אב מאמץ לאחיינו? לי שומע את עורך הדין ומבטו משוטט אל החלון, ומשם אל הזכרונות שרודפים אותו ומעניקים למהלך העניינים איזשהו קונטקסט, וגם סוג של הסבר וסגירה. לי, שרק רוצה להדחיק, עורך ספירת מצאי של הרגעים שקרו לו במשהו כמו שש השנים האחרונות שהביאו אותו עד לנקודה הזאת.

לונרגן משתמש במוסכמות מלודרמטיות ובתבניות עלילתיות מוכרות, אבל מצליח לחלץ אותן מידי מתלעות הקלישאה, בזכות בנייה מרתקת של רצף הבנות. יש כמה קלישאות שתסריטאים ובמאים שעוסקים בסוגה הזאת חוזרים אליהם שוב ושוב, אבל כאן זה נעשה באופן יוצא דופן. למשל: פלאשבקים. לעיתים קרובות, סרטים מתחילים את הסיפור בהווה כמעין מסגרת למסע בתוך פלאשבקים. אבל לונרגן עובר בין ההווה ובין העבר באופן כזה שיוצר תזמון מדויק על תובנות. לונרגן יודע לצפות בכל רגע לשאלה שתתעורר בראש הצופים: רגע, למה האח עשה את זה? רגע, איפה אמו של הנער? רגע, איפה אשתו של לי? ואיפה הוריו? ובכל פעם ששאלה כזאת מתעוררת, על ידי מידע שנחשף בסצינה מההוה, אנחנו מיד עוברים לסצינה מהעבר שנותנת לנו תשובה. החיבורים לא רק מושלמים, הם גם מנומקים. בגלל שלי מוצג כדצות שחיה בהכחשה, בכל פעם שמוזכר שם של דמות לא מוכרת, נדמה לנו שזה מזכיר לו משהו שהוא שכח, ואז אנחנו עוברים לפלאשבק, לא כדי להסביר לנו, כי לי בעצמו נזכר בדברים שהוא כבר העדיף לשכוח.

יש ציר עלילה תיאולוגי/נוצרי בבסיס הסרט. הוא משתמש על ידי השימוש ביצירה ״משיח״ מאת הנדל בפסקול, אבל הוא נחשף כשלי מזכיר לאחיין שלו שהם משפחה קתולית. לא ידענו את זה לפני כן – אם כי זה הגיוני, בוסטון היא עיר קתולית למדי – אבל מרגע שהוא אומר את זה, אנחנו מזהים את מוטיבים של קורבן והקרבה שהסרט מעוטר בהם. מאיוב ועד ישו, זהו סיפור על מסע של יסורים בעולם הזה.

דבר נוסף: איך כותבים סרט שבמרכזו סוד וטראומה. הקולנוע האירופי גדוש בסרטים כאלה, של אנשים שסוחבים איתם סוד שאנחנו לא יודעים מה הוא, אבל הוא משפיע על מעשיהם, עד שבסוף הסרט הסוד הזה נחשף ואמור לזעזע אותנו. אני שונא את המבנה הזה שמבוסס על ההנחה השגויה שברגע שנגיע לסוף ונגלה מה קרה בעבר לדמות הראשית, נבין בדיעבד את כל מעשיו במהלך הסרט. אני מקווה שעם ״מנצ׳סטר ליד הים״ לונרגן יצליח להעלים את הקלישאה הזאת. הסוד של הגיבור, הטראומה שהוא סוחב, מתגלה באמצע המערכה השניה והיא רגע הקתרזיס האמיתי והממוטט של הסרט. ובגלל שזה קורה באמצע, המטען שהנפשי שלנו מתאזן מיד עם זה של הגיבור ומועקה שלו הופכת להיות שלנו. זו כתיבה לא רק אינטליגנטית אלא אמוציונלית מאוד, להבדיל מהגישה השניה, הנפוצה יותר, שמבוססת על ניכור בין הצופים ובין הדמות הראשית. ב״מנצ׳סטר״ לוהרגן מצליח באופן הדרגתי ליצור אינטימיות והבנה בינינו ובין הגיבור. הוא נותר מרוחק, אבל אנחנו אלה שהולכים ומתקרבים אליו.

ודבר אחד אחרון: דמויות משנה. באופן כללי אני מסויג מסרטים שמציגים דמויות לרגע. מישהו שמגיע לסצינה אחת, נותן פיסת מידע, ונעלם לעד. זו כמעט תמיד תכונה של כתיבה מרושלת ולא מהודקת. אבל אצל לונרגן זו פילוסופיה, תפיסת עולם. זה הבסיס להומאניזם התסריטאי שלו: איכלוס העולם הדרמטי בבני אדם שחולפים באופן אגבי בתוך הסיפור המרכזי ומזכירים לנו שבכל רגע נתון יש עוד עשרות סיפורים שאפשר היה לספר. גדולתו של לונרגן ככותב נמצאת בדמויות האלה – הדיירים בבנייני השיכון בו עובד לי; האחות בבית החולים; הרופאה הנעדרת; הבעל של הגיסה לשעבר. כל אחד מהם חולף לסצינה אחת, אבל אנחנו מבינים מהר מאוד שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו ומתעורר בנו החשק ללוות אותם עוד קצת, לשמוע מה הסיפור שלהם. כל הדמויות הן כמובן גם השתקפויות וגרסאות חלופיות לדמויות המרכזיות. כך, למשל, מול שתי הדמויות הגבריות שמייצגות את המוות והשכול בסרט, יש שתי דמויות נשיות, כל אחת מהן מקבלת את הסולו שלה, שילדו לאחרונה והן מייצגות את החיים ואת ההתחדשות, את האופציה, שעל לי לשקול, שלא להרים ידיים ולהתחיל את חייו מחדש.

ולכן, אחרי כל זה, המקום שבו הרגשתי החמצה הוא בבחירה של לונרגן לספר לנו סיפור על מישהו שהרים ידיים, סיפור על כשלון, ולא סיפור על גאולה. עלילות המשנה עסקו כולן בניסיונות להשתקם ממשברים, אבל העלילה הראשית עוסקת בקריסה, באדם שעוסק בתיקונים, אבל לא מסוגל לתקן את עצמו. ולכן, ״מנצ׳סטר ליד הים״ מתחיל כמו סרט מאוד עצוב, אבל הוא נגמר מדכא ממש.

=======================

אחד ממבקרי הקולנוע האמריקאים זרק לפני כמה שבועות השערה: אם דונלד טראמפ יזכה בנשיאות ארצות הברית ״מנצ׳סטר ליד הים״ יזכה באוסקר. הנימוק: תעשיית הקולנוע תהיה כל כך בדכאון, שהסרט שובר הלב והעצוב הזה יתאים בול למצב הרוח של הוליווד.

ציוץ