05 נובמבר 2009 | 15:27 ~ 8 תגובות | תגובות פייסבוק

מלח מים

עדכון א’:

בפוסט קודם תהיתי האם “Paranormal Activity” שייך ליונייטד קינג, כפי שרמזו לי כמה מכרים. ובכן, הגיעה תשובה רשמית: לא. הסרט אינו של יונייטד קינג. וככלך הידוע, הוא כרגע לא שייך לאף מפיץ ישראלי. א-ב-ל: אתמול התחיל בלוס אנג’לס ה-AFM, שוק הסרטים האמריקאי, וכמה וכמה מנציגי המפיצים בארץ נמצאים בו, ואני מניח שבתוך כמה ימים נשמע שאחד מהם קנה את הסרט לישראל. למרות שצריך להגיד שטיימיניג איז אבריתינג: לקנות את הסרט כעת זה בטח עניין די יקר (על פי הדיווחים, הסרט עלה בין 11 ל-15 אלף דולר להפקה, אני מניח שזכויות ההפצה לישראל ימכרו בערך בכפול הסכום הזה), ואם אחד ממפיצינו היה מצליח לזהות את ערכו של הסרט לפני שנה, הוא בטח היה משלם עליו רבע מהסכום. וגם: להביא את הסרט למסכים רבעון או חצי שנה אחרי שהוא הפך לסנסציה חדשותית בעולם יוצר סכנה עצומה ליצירת אנטי-קליימקס. מדהים שלמפיצים בארץ עדיין אין את האף לתופעות כאלה, אין את הקילר-אינסטינקט. אבל די לעכור שמחות. שיביאו כבר וזהו.



ב-AFM (אמריקן פילם מרקט) אתם יכולים, אם אתם בעניין, לקנות סרטים גמורים, או סרטים בשלב המימון, טרום הפקה. סרט כזה, למשל, שמגיע לשוק כדי לחפש מפיצים שישקיעו לפני הצילומים הוא “ערבים רוקדים”, הגרסה הקולנועית לספרו של סייד קשוע. על פי דף ה-AFM זו תהיה הפקה ספרדית-ישראלית (החברה הישראלית היא UCM, מפיקי “סיפור גדול”) בבימויה של הבמאית הברזילאית קטיה לונד (שהיתה שותפה לבימוי “עיר האלוהים” של פרננדו מיירלס). זה כנראה מסביר מה היא עשתה בארץ לפני שנה.


===========


עדכון ב’:

בפוסט הזה סיפרתי שאנג’לינה ג’ולי בחרה בפלוריאן הנקל פון דונרסמרק (“חיים של אחרים”) לביים את המותחן “The Tourist” (רימייק ל”אנתוני זימר” הצרפתי). ובכן, פון דונרסמרק בחוץ. טוענים שהוא קפריזי מדי. אז עכשיו הבמאי הוא אלפונסו קוארון וג’וני דפ נכנס לתפקיד הגברי הראשי (תפקיד שכבר יועד לטום קרוז ולסם וורתינגטון). נשמע מהפרויקטים האלה שמחליפים ידיים כל רגע.


ואגב אנג’לינה:  זוכרים שהיה אמור להיות סרט פעולה עם טום קרוז, והוא פרש, ואז החליטו להפוך את הגיבור לגיבורה ולהביא את אנג’לינה ג’ולי. וכך פיליפ נויס, בוגר “משחקים פטריוטיים” (שהחליט לפרוש מהבלוקבאסטרים האמריקאים ולחזור לאוסטרליה), חזר לעשות עוד סרט על הסי.איי.איי כי אחרי “זהות אבודה”, כי זה מה שכולם רוצים. עוד “זהות אבודה”. בסוף פיליפ נויס יביים גם את “התייר”. אז הנה הטריילר ל”Salt”, שנראה קצת משומש ומוכר וממוחזר, אבל עם מכוניות מתרסקות.

נושאים: בשוטף

8 תגובות ל - “מלח מים”

  1. Eran 5 נובמבר 2009 ב - 18:58 קישור ישיר

    it cost $11,500 to make.
    when Spielberg offered a new idea for the ending, they spent another $4,000 re-shooting it.

  2. דן 6 נובמבר 2009 ב - 1:05 קישור ישיר

    צפיתי בParanormal Activity בפסטיבל SITGES שבספרד. לכל מי שמצפה לסרט אני ממליץ לו פשוט.. להנמיך ציפיות.

  3. רני 6 נובמבר 2009 ב - 7:17 קישור ישיר

    טוב, ראיתי הערב את PARANORMAL ACTIVITY (אני כרגע בחוף המערבי בארה”ב) וזהו אחד מסרטי האימה האפקטיווים ביותר שראיתי. אורן פלי הצליח באמצעים צנועים וכמעט אפס אפקטים (או כך לפחות זה נראה) ליצור סרט אימה כמעט מושלם. הכל מצוי יותר בראש של הצופה מאשר על המסך. והוא הצליח, בחוכמה רבה, לנצל את רוח התקופה בה כל אחד מחזיק במצלמת וידאו מסוג כלשהו כדי לספר סיפור פשוט על… על מה בעצם? ובכל זאת, הסרט מרתק, והקהל באולם הגיב בהתאם: לא רק ישבו מרותקים, אבל צווחו וצחקקו בעת ובעונה אחת, והתחושה היתה של ישיבה ברכבת הרים דוהרת. זהו אחד הסרטים המפתיעים שראיתי השנה: חכם, נבון ומפחיד.

  4. איתן 6 נובמבר 2009 ב - 8:17 קישור ישיר

    ואני ראיתי אתמול סרט אחר. של במאי ידוע, מוכר ואהוב. עם שחקן ידוע, מוכר ואהוב. שמבוסס על סיפור אמיתי ומרתק. והסרט שראיתי אתמול הוא

    על הפנים

    סטיבן סודרברג יודע לביים. גם ב”המודיע” רואים את זה. סודרברג עשה כמה בחירות קולנועיות, ועמד מאחוריהן לגמרי לכל אורך הסרט. יש רק בעייה אחת: סודרברג עשה בחירות מוטעות.
    “המודיע” מספר את סיפורו של אדם שעבד בתוך חברה גדולה, ומתוך אמביציה גדולה להצליח ולהתקדם, הפך להיות מודיע של ה FBI בכדי לחשוף תיאום מחירים בין מתחרים. בדרך, גיבור הסרט מספר כל כך הרבה שקרים, שכבר אי אפשר לדעת למה ולמי להאמין.
    יש כאן חומר לקומדיה מצחיקה ומטורפת. וסודרברג אכן הולך לכיוון הזה. בכל הכוח. הוא לוחץ כל כך, שמה שיוצא זה קומדיה לא מצחיקה. זה מתחיל עם הכותרות שמעוצבות בפונטים משנות ה-60 (הכותרות מופיעות בפתיחה, וכן במהלך הסרט עצמו). זה ממשיך עם שימוש אינטנסיבי במוזיקה שאמורה להיות מצחיקה. מדובר בשילוב של מוזיקה שמזכירה את אינספור הפרודיות על ג’יימס בונד, עם מוזיקה שכמו לקוחה מכותרות הפתיחה של אינספור סרטיו של וודי אלן – ביג בנד, או ג’ז קליל. וכל זה לא נראה כמו סרט רציני. למעשה, זה נראה כמו “אוסטין פאוארס”, רק בלי הגסויות. וזה לא מצחיק. ועל כל זה, מוסיף סודרברג שימוש מוגזם מאוד בוויס-אובר של הדמות הראשית, הרבה פעמים במקום סינק-סאונד של הסצינה שמתרחשת מול העיניים. כאילו שמישהו מנסה לספר לנו בדיחות, וואן-ליינרים, אבל לרוב הן פשוט לא מצחיקות, ואפילו לא מעלות חיוך.

    מאט דיימון, בתפקיד הראשי, עושה כמיטב יכולתו, אבל מוכשל ע”י הבימוי. וחבל לי גם על מלאני לינסקי, בתפקיד אשתו. היא לא יותר מקריקטורה לא מוצלחת של דמות. ולינסקי, שהיתה הבטחה גדולה בעיניי לפני כ-15 שנה, כשנצפתה בסרט הנהדר של פיטר ג’קסון “יצורים שמיימיים”, לא מקיימת את ההבטחה.

    בסיכומו של דבר, “המודיע” של סודרברג הוא אכזבה גדולה.

  5. JNH 6 נובמבר 2009 ב - 9:01 קישור ישיר

    איתן, מאחר ולא ראיתי את הסרט אני לא אוכל להתווכח איתך על איכויותיו, אבל בבקשה אל תלכלך על הפסקול של מרווין המליש. הוא מבריק לחלוטין. המוזיקה לא אמורה להיות מצחיקה, היא אמורה להוות מחווה לפסקולי הסיקסטיז, ובפרט למלחינים כמו הנרי מנציני, ברט בכרך וקווינסי ג’ונס. ומרווין המליש, בעצמו בוגר שנות השישים, עשה את זה נפלא. הרי מדובר בקומדיה המתרחשת בשנות השישים, אז מה יותר מתאים עבורה מסגנון הביג-בנד סווינג? ואם זה מזכיר לך את וודי אלן, אין שום פסול בזה.

  6. איתן 6 נובמבר 2009 ב - 9:33 קישור ישיר

    JNH, קודם כל, עלילת הסרט לא מתרחשת בשנות השישים. היא מתרחשת בשנות ה-90. סודרברג מסגנן את הסרט כאילו הוא נעשה בשנות ה-60. אובר-מסגנן. טו-מאץ’ מסגנן. אובר-דה-טופ מסגנן.

    שנית, לא אמרתי שאני לא אוהב את המוזיקה. בעיניי, היא דווקא מוזיקה יפה. אמרתי שהשילוב של המוזיקה והתמונה לא עובד. מוזיקה לקולנוע, לרוב, אמורה להוסיף למה שקורה על המסך, ולא לנסות לפרש את מה שאנחנו כבר מבינים לבד. וב”המודיע” סודרברג מנסה להצחיק בכוח בעזרת המוזיקה, כשהתסריט בעצמו מספק מספיק רגעים עם פוטנציאל מטורף.כך קורה שבמקום לתמוך ולעזור, המוזיקה והתסריט מבטלים אחד את השני. והסרט מפסיד מזה.

  7. איתן, מעולם לא הסכמתי איתך פחות…
    הפסקול עושה את הסרט. פשוטו כמשמעו. והמליש גאון, ובוודאי מוכר לך מסרטים מוקדמים של וודי אלן (“בננות”) ומקומדיות סקרובול קלאסיות. הברקה אדירה של סודרברג לבחור בו. המונולוגים בווייס-אובר (ואני שונא ווייס-אובר) קרעו אותי מצחוק. הסרט הזה לבדו הצדיק את הנסיעה שלי לחיפה (כתבתי אז תגובה מפורטת יותר אבל אין לי כוח לחפש).
    בקיצור, קח את כל מה שאמרת, תהפוך שלילה לחיוב ותקבל את דעתי. מדהים 🙂

  8. יוסף המספר 7 נובמבר 2009 ב - 10:36 קישור ישיר

    רק לידיעה שלא יצמחו אגדות..

    הסרט שייך לסטיבן שלפיברג והוא מכר את כול הזכיות ומוכר אותן להפצה ולא אורן פלי..למרות שהלוואי עליינו חלקו ברווחים


השאירו תגובה