רון מיברג. איור: נעמי ליס מיברג (עבור ״מעריב״)

רגע לפני סוף השבוע הגיע לתיבת הדואר שלי המייל הבא. רון מיברג, היושב בשנים האחרונות במיין, פנה לאנשי הקשר בתיבת הדואר שלו בגרסה פרטיזנית לפרויקט מימון המונים, אבל בלי אחד האתרים היעודיים לכך. מיברג מחפש תומכים וקונים מוקדמים למימון עבודת הכתיבה על ספרו ״פרהסיה״, אותו הוא מגדיר ״אוטוביוגרפיה עיתונאית״. ומכיוון שהוא עושה את זה לבד ואני רוצה להושיט יד, ומכיוון שאני תמיד שמח לפרסם טקסטים של מיברג בכל מקום שבו אני עובד, ביקשתי את רשותו לפרסם את המכתב שלו כאן במלואו. במקרה הפחות, אתם מקבלים טקסט של מיברג, ואת זה תמיד טוב לקרוא. במקרה המשובח, תרצו להיות שותפים לספר, ואז גם תרמנו משהו בחזרה לאיש שכולנו (כלומר, אני) נורא ניסיתי לחקות פעם (ואחר כך, כשהיה העורך שלי, נורא ניסיתי לרצות אותו).

הנה:

פרהסיה // רון מיברג

בנושא אחד אין ויכוח: כתבתי כנראה יותר טקסטים מכל עיתונאי אחר בן זמני. לטוב ולרע. היו ימי שישי שבהם הופיעו שש כתבות שלי בכל המוספים בעיתון. מישהו חישב פעם (אינני יודע האם אני מסכים אתו) שאם היו הופכים את כל הכתבות העיתונאיות שפרסמתי לספרים היו יוצאים כמאה ספרים. האם אני מצטער על כך שאני חתום על אלפי כתבות במקום על מאה ספרים? בהתחשב במה שקרה לעיתונות המודפסת; בהתחשב למה שהנחנו למו"לים ולעורכים לעשות לנו בשם הקביעה שאי אפשר להפריז בנחיתות טעמו של הקורא הישראלי; בהתחשב בעובדה שכל מי שצפה את העתיד נמלט מהפרינט בעור שיניו ומצא משהו ראוי ומכניס יותר לעסוק בו אין לבי גס במה שכתבתי. אני אחד מאחרוני העיתונאים בני גילי שעיתונות היא משלח ידו ועיסוקו הכמעט בלבדי.

יותר מכל היה חשוב לי לכתוב את האמת שלי. דברים שכתבתי גם על חברים הקימו לי יותר אויבים מידידים. אני מודע לקיומו של המונח קולגה אבל איני יכול להעיד שנתקלתי בו אישית. הצלקות המטאפוריות על גבי נראות כמו מפה לאוצר בסרט של אינדיאנה ג'ונס.

חלק גדול מהזמן כתבתי ביקורת: טלוויזיה, מסעדות, רוקנרול, סרטים, ספרים. שכבתי על הגדר כדי שמבקרים אחרי יוכלו לעבור על גבי והגדרתי חלק מסגנון הכתיבה החדש של הז'אנרים הללו. אבל דבר אחד מעולם לא שכחתי: כאשר נסעתי לגליל בשליחות הסועד למסעדה חדשה ימינה אחרי הפסל של אלכסנדר זייד ופעמיים שמאלה; או כשישבתי חמש שנים תמימות מדי ערב מול הטלוויזיה, עשיתי כן בתקווה למצוא משהו להמליץ עליו. מבקר אינו מתאבד שיעי, לפחות לא מבחירה. הוא עוסק בביקורת בתקווה למצוא את הטוב, הטעים והתרבותי ולהביא אותם לידיעת הקורא. מכיוון שהשחית את זמנו, התיעודי החדש היה נורא והארוחה אשפזה אותו בשירותים ליממה, לא נותר לו אלא לכתוב אמת. ועדיין מי שיתעקש לספור, יגלה שנכתבו יותר ביקורות חיוביות משליליות למרות שקל יותר לזכור את ה"ירידות".

אני חלק מהדור שעדיין השקיעו בו ודרכו בקורא. היה לי עורך שהתעקש שאמצא לו את חוזליטו ואראיין אותו, זה היה קיבעון שלו. זה בדיוק מה שמיכה קירשנר ואני עשינו. עבור ההישג המפוקפק הזה לא התביישנו לסחוט מהעורך שבוע של אוכל בספרד שהתגלה כרעיון רע. בניגוד לעיתונים בעולם, אף פעם לא קיבלתי כרטיס אשראי של המערכת כדי לא למוטט את חשבון הבנק שלי. קיבלנו החזר עבור קבלות אבל בברבקיו בסן סבסטיאן לא נותנים קבלות. כפוף ליד המו"ל הרחבה של אותם ימים, במסגרת התחרות בין העיתונים על הרגלי הקריאה וכפוף לתחושה שחשוב לפנק את הקורא כדי לגייס את נאמנותו, נסענו, דודי גבע ואנוכי, לסיציליה לעלות על קברה של אפולוניה וכמעט קברו אותנו בקורליאונה. כאשר נשלחתי לראיין את מקסים גילן בפריז, לקחתי אתי את דנקנר, שבכלל כתב ב"הארץ", עם תקציב סביר לאכול בפרובנס. אדם ברוך התעקש שאסע לבאזל לראיין את הצייר נפתלי בזם. ראיתי את ספרינגסטין בבולוניה, את דילן בדבלין ואת הסטונס באיסטנבול. שדות הקטל בקמבודיה היו פחות משובבי נפש. גם לרדוף אחרי שרה ובנימין נתניהו בביקורם הרשמי הראשון בוושינגטון.

הסיפור העצוב הוא (עיתונות היא לרוב סיפור עצוב) שניהלתי קריירה מהסוף להתחלה. בגיל 28 מוניתי לעורך הירחון "מוניטין". עם פרישתי אחרי חמש שנים, עברתי לכתוב בעילום שם ביקורת מסעדות במדור "בטטות כורסא" ב"העיר". משם ל"כל העיר", "חדשות", "מעריב" ו"גלובס". ב"חדשות" הקמתי ערכתי מוסף אוכל שנה לפני סגירת העיתון. ב"מעריב" הייתי שליח בניו יורק ועורך "סופשבוע" (עם ציפה קמפינסקי). בהשתלשלות עניינים שתהיה פרק משעשע ועצוב כאחד, השליך אותי אחי ורעי העורך אמנון דנקנר מכל המדרגות, בעיקר בגלל שלא רצה אותי בסביבה. הוא היה כפייתי לגבי כישוריהם של צעירים על פני כתבים ועורכים מנוסים והוא לא רצה בקרבתו את מי שראה אותו בתחתונים אמיתיים ומטפוריים מתגלגל על השטיח עם כלבו דון מול "סיינפלד". את גמילתי הקשה ממשככי כאבים פירשו דנקנר ונמרודי, הדיוטות רפואיים, כהתמוטטות עצבים. כמו שאמרתי, ״קולגות״. זה היה הזמן בו החליטו להיפטר ממני. בגלל חמש שנים של החלטות יחיד ומזג וכחני של אדם צעיר, יש עיתונים שעד היום מותר לפרסם בהם את שמי רק במודעת אבל. עלי.

אילו חשבתי שמה שאני מסוגל לנפק ב"פרהסיה" היא רשימה למכולת של איפה הייתי ומה עשיתי, לא הייתי טורח ומטריח. אבל רצה המקרה והייתי בחדרים בהם התקבלו החלטות קשות, נאמרו דברים קשים לשמיעה, פוליטיקאים ובעלי עניין התקשרו בזעם והתקיימו דיונים כיצד דופקים את המתחרים. לפעמים זה היה מבעית ומצמית. הדיון ביחסי הון-שלטון-עיתון היה רלוונטי לפני 20 שנה בפרשת האזנות הסתר (שגם עליה יש לי מה לומר) שלא הרעישה את עם ישראל כמו פרשות טריות יותר אבל סללה את האוטוסטרדה לשחיתות. חלק מהזמן שהייתי מהרעים מתוך תחושת נאמנות מוסדית. זו הייתה טעות שלא אסתתר ממנה.

זה לא קל לשוב לרגעי החולשה בחייך, להיתקל חזיתית בטעויות שעשית, בהתנהלותך מול מו"לים כריזמטיים וערמומיים שקראו לך 'אחי' אבל התכוונו 'עבדי'. כאשר ביקרתי את נמרודי בכלא כג'סטה אנושית, זה הפך לאייטם רכילותי בעיתון. מעט מאוד הטריד אותי מה שכתבו וחשבו עלי. חלק מהזמן הצליחו לחלץ ממני תגובה קשה, עד שגם הצורך הזה חלף. טרולים מתחלפים כל הזמן.

הערך הגדול שנטלתי מ-35 שנות עיתונות הוא מפגש עם האנשים האיכותיים ביותר במקצוע. אדם ברוך העביר לי את המפתחות אחרי שנה אחת. זכיתי לעבוד תחת מו"ל שקרא את העיתון אחרי הדפסתו ולא כמליצה (חיים בר און ז"ל). בעולם כוחני בעיקרו פגשתי נשמה טועה כציפור פצועה בשם מאיר אגסי. נסעתי לקיבוץ עין שמר והוצאתי את רן אדליסט מהרפת כדי שיעבוד איתי. הזמנתי וערכתי טקסטים של מיטב הכותבים.

בעיקר זוכרים קוראים את העימותים המיתיים הפומביים עם דן בן אמוץ, דן מרגלית, דן שילון, רם עברון, אמנון דנקנר ואחרים. עניין מוזר למדי בהתחשב בעובדה שמיומי הראשון בעיתונות שאפתי לזוגיות מקצועית. עם אדליסט; מדורים משותפים עם דנקנר ודודו גבע; עם אבי גנור ומיכה קירשנר; עם אשתי נעמי ליס מיברג, מאיירת שאנחנו עובדים יחד עשרות שנים; עריכה משותפת עם קמפינסקי; טלוויזיה עם רונאל פישר. לא היה מאושר ממני עם נוסע נוסף במכונית. וכמובן כל הפוליטיקאים של העת ההיא שבמושב האחורי שלהם התנחלתי בימי בחירות.

אבל לא רק על עצמי לספר ארצה. ערכה של אוטוביוגרפיה הוא מעבר למעשיות והחשיפות האישיות המשעשעות כשלעצמן אלא בשאיפה לשקף את המהפך שחל בעיתונות. מזאת המפלגתית, המחויבת והאפורה, דרך זריקת הצבע והכרומו ועד הסגירות הבהולות של מקומות עבודה, לרוב על אצבעות הכותבים והעורכים. מסעה של העיתונות בישראל אל לב המאפלייה לא החל עם נתניהו. הוא קודם לו בעשרות שנים. כל אימת שנדמה היה לנו שהגענו לקומת המרתף מבחינת השפל והעוול, נשמעו דפיקות מלמטה. מה שקרה לפרינט, הנטישה ההמונית, קיצוצי השכר המסיביים, התחושה כי איננו אנשים אלא הון אנושי, הוא ההסבר לאמירה העכשווית האופנתית של מי שטוענים שאינם קוראים עיתון יותר. אני רוצה לספר כיצד הגענו לשם מהימים שבהם סחבנו הביתה מהמכולת חבילת נייר במשקל 4 ק"ג וקראנו אותה מחוף אל חוף.

חוץ מהזיכרון הפרטי, הארכיון האישי והיומנים, כדי לעשות עבודה מקצועית יש לראיין אנשים רבים, לחטט בארכיונים, להיות מגובה במראי מקום ומובאות. אלה נושאים המצריכים השקעה.

הבחירה לגייס כסף שלא במסגרת גופי מימון המוני קיימים, מבוססת על הנחת עבודה אחת: מי שמכיר אותי יודע שאקיים מה שאבטיח. יהיה ספר ומה שמובטח בתמורה למדרגות התמיכה יינתן באהבה.

באותה הזדמנות שיקמנו ושיפצנו את "אחר" שהיה סגור כמעט שש שנים. האתר יחזור לתפקד ללא עלות כניסה. מי שרוצה לתרום לתפעולו בשמחה. "אחר" יקלוט טקסטים ראויים אבל הוא אינו פייסבוק. יש לו עורך שיערוך את הטקסטים, ייתן להם משנה וכותרת ויתגייס לקדם את הנושאים הראויים. מי שמחפש איזון פוליטי, "אחר" אינו ביתו.

======================

אתם מוזמנים לעקוב אחרי רון מיברג בטוויטר.

ולתמוך ב״פרהסיה״ בלינק הזה. או שלחו מייל למיברג כאן: ronmaiberg@hotmail.com

50 ש'…………………."פרהסיה" (עותק דיגיטלי)

100 ש'………………..עותק חתום של "פרהסיה"

200 ש'…………………"פרהסיה" והספר "צד גימ"ל" (חייו ומלחמתו של יוסי גנוסר)

300 ש'……………….."פרהסיה" והסרט "מות האדמו"ר" על אדם ברוך

400 ש'……………….."פרהסיה" וטרילוגיית הווידאו "כל הדרך הביתה"

500 ש'……………….."פרהסיה" והדפס מקורי חתום (8 על 10, בחירה מקטלוג) מאת נעמי ליס מיברג

1,000 ש'…………….."פרהסיה" והדפס מקורי חתום (11 על 14, בחירה מקטלוג) מאת נעמי ליס מיברג

2,000 ש'…………….."פרהסיה", הספר Taste of Israel (מתכונים וסיפורי אוכל באנגלית) והסרטים "רשימת חיסול" ו"מות האדמו"ר"

5,000 ש'……………..שאטו מיברג: סופשבוע בבלו היל, מיין. תנאי פונדק עם ארוחות גורמה