ריצ׳רד גיר וליאור אשכנזי ב״נורמן״, סרטו של יוסף סידר. זה הדוד שלי

מי הוא נורמן אופנהיימר? איפה הוא גר? איפה המשפחה שלו? ממה הוא חי? לא מעט חידות צצות במהלך ״נורמן״, סרטו החדש של יוסף סידר, ולא כולן זוכות לתשובה, כולל מה עולה בגורלו בסוף. גיבור הסרט מתחיל ומסיים את הסרט כמעין אניגמה. הנה מה שכן ידוע: אופנהיימר, בגילומו של ריצ׳רד גיר, הוא עסקן. או מאכער. או מתווך, middle man, שדכן של כסף, האיש שמחבר בין עמותות ופוליטיקאים ובין אילי הון, סוכן המכירות של הלופט-גשעפט. השיטות שלו והגיל שלו גורמים לנו להסיק שהוא כנראה היה בעבר די מוצלח בעבודתו. אבל כיום? הוא נראה יותר כמו הומלס מאשר כאיש עסקים מוצלח ומרובה קשרים. כך, למשל, אנחנו אף פעם לא רואים אותו בבית או אפילו יודעים איפה הוא גר או האם יש לו משרד. כל מה שיש לו זו קופסת מתכת קטנה ובתוכה כרטיסי הביקור שלו, אותה הוא שולף כמו אקדוחן מיומן בכל פעם שהוא רואה מישהו שיש לו פוטנציאל לקשור איתו קשר מועיל. הוא כל הזמן ברחוב, בחנויות או בתי קפה. מבית אחד הוא נזרק לרחוב, בבניין אחר הוא ננעל בחוץ. יש אנשים שפותחים דלתות, אבל כרגע נורמן אופנהיימר הוא האיש שדלתות נטרקות בפניו.

אולי לכן הפרק הראשון בסרט, המחולק לארבע מערכות, נקרא ״רגל בדלת״, שם מילולי למדי: כדי לפתוח סוף סוף דלת שתחייה מחדש את עסקיו, הוא קונה זוג נעליים חדשות לפוליטיקאי ישראלי צעיר ומבטיח. עיינו היטב בסצינה הזאת, המאורע המחולל של אגדת השטעטל הניו יורקית הזאת, ותגלו למה אני חושב שהסרט הזה מכיל עבודה מבריקה של בימוי, כתיבה ומשחק. הסיפור בין נורמן אופנהיימר (ריצ׳רד גיר) ובין מיכה אשל (ליאור אשכנזי) מתואר כמו אגדת עם רומנטית, סינדרלה של גברים. זה מתחיל בפגישה לכאורה-מקרית מול חלון ראווה, המוצגת כולה ללא מילים. בסרט כל כך גדוש מילים, הרגע הזה בפנטומימה מציג לנו את סוד הקסם (הכנראה יהודי מאוד) של אופנהיימר שעובר תוך דקה ממצב של זרות מוחלטת למצב של חברות ותיקה ואמיצה, שזוכה לייצוג בשפת הגוף – המרחק ההולך ומצטצמם בין הדמויות, עד לצ׳פחה, לחיצת יד וחיבוק. בשוט אחד, מרוחק ומבעד לחלון ראווה – חלונות, זגוגיות ודלתות מסתובבות מופיעים כמעט בכל שוט בסרט – סוד השארם של אופנהיימר נחשף מולנו, כמו צילום רנטגן המתפענח על לוח האור בחדרו של רופא מומחה. והמפגש הזה מוביל לכך שאופנהיימר יכרע בהמשך הסצינה ברך מול אשל – הפוליטיקאי שמוקף זבנים וסוכני מכירות, שמשדלים אותו במתק שפתיים – ויעזור לו לבדוק האם הנעל מתאימה לכף רגלו. והיא מתאימה באופן מושלם. הנעל הזאת, והנסיך שנעל אותה על כף רגלה של הלכלוכית, יהיו כוכבי הנשף במערכה הבאה. וכן, אי אפשר שלא להיזכר בסצינה הדומה בחנות הבגדים עם אותו ריצ׳רד גיר ב״אשה יפה״. אולי זה עוזר לנו למקם את ציר הזמן של אופנהיימר, שחופף לזה של השחקן המגלם אותו: ב-1990 הוא כנראה היה הרבה יותר מצליח. ממש כמו ריצ׳רד גיר.

המפגש בין העסקן היהודי הניו יורקי ובין הפוליטיקאי הישראלי מעביר את ״נורמן״ לזירת האקטואליה הישראלית והופך אותו למעין רומן מפתח סאטירי שנראה כאילו נתלש מכותרות העיתונים. נקודת הייחוס הברורה היא פרשת טלנסקי, זו ששלחה את אהוד אולמרט לכלא. אבל לא רק: תמצאו כאן גם איזכורים לראשי ממשלה אחרים ויועציהם (האם יהודה אלמגור, שמגלם דמות בשם דובי, הוא מעין דובי וייסגלס, שהיה יועצו האישי והקרוב של אריאל שרון, שגם לו היו את האופנהיימרים שלו?). ובכל מקרה, יהיה מומלץ שלא להתבונן ב״נורמן״ כסרט המבוסס על סיפור אמיתי, כי הוא גם לוקח חירויות גדולות עם האקטואליה הישראלית, וגם כי זה יגרום לכם להחמיץ את המהלך המעניין של סידר ביחס שלו למציאות ולדמויותיו. מה שכן, בקונטקסט האקטואלי הישראלי, זו נקודת מבט הבוחרת לשפוט את הדמויות לכף זכות, אותן דמויות שהפוליטיקאים, התקשורת ובתי המשפט שפטו לכף החובה.

זהו סרטו החמישי של יוסף סידר, והראשון מאז ״הערת שוליים״, הסרט שהעניק לו את פרס התסריט בפסטיבל קאן, מועמדות שנייה לאוסקר הזר, ופנייה ממפיקים אמריקאיים לעשות איתם עסקים. מה שמעניין הוא שסידר לא הלך לביים סרט מוזמן שהוצע לו על ידי אולפן, אלא ישב ופיתח סרט ישראלי אישי שיכול להתקיים רק בניו יורק ורק באנגלית, והצליח לגייס לא מעט אנשים כדי לבצע את זה. זה גורם לי לחשוב שבמאי הקולנוע הוא קצת מין נורמן אופנהיימר כזה, מישהו שצריך לעבור בין אנשי ממון ולספר להם סיפור שיצית ניצוץ בעיניהם ויגרום להם לשלוף את פנקסי הצ׳קים. יש אלמנט מאכערי בעבודתו של האמן, בשלב גיוס הכספים, בו עליו למכור למפיקיו אגדה, מבלי לדעת האם הוא באמת יצליח להגשים אותה. ולכן, יש סיכוי שתהיה מסמר המסיבה, האיש הכי מחוזר באולם, ויש סיכוי שיזרקו אותך מכל המדרגות אל רחוב ניו יורקי קפוא. ואם אתה עושה את זה מספיק זמן, יש סיכוי שתזכה לטעום גם מזה וגם מזה.

חמישה סרטים ביים סידר, בכיר במאי ישראל כיום, שלדעתי רק הולך ומשתכלל כבמאי וכתסריטאי מסרט לסרט, ואחד הדברים שהכי מרתקים אותי בסרטיו, הוא האופן שבו סידר מצליח לספר סיפורים מאוד אישיים ופרטיים, בסרטים שנדמה שהם בכלל לא כאלה. יתרה מזאת, יש לי תחושה שכל סרט שלו, מפענח בדיעבד את סרטיו הקודמים. ״בופור״ יכול להישאר סתם עוד סרט מלחמה משובח, אבל כשמצרפים אליו את ״ההסדר״, סרט הביכורים שלו, הוא מפענח את מוטיב ההר (הר הבית הממשי והמטאפורי) המשותף לשניהם. הדינמיקה המשפחתית ב״הערת שוליים״ מתבארת על ידי זו של ״מדורת השבט״. ומבחינות רבות, הגיבור המנותק, חובש האוזניות של ״נורמן״, הוא כמו קרוב המשפחה של פרופ׳ שקולניק, גיבור ״הערת שוליים״. הסוף האמביוולנטי של ״נורמן״ אף עוזר לנו לפרש את הסוף האמביוולנטי של ״הערת שוליים״.

אבל מה שמקסים ומופלא ורב כשרון בעיני הוא איך סידר מצליח להכניס לקדירה של ״נורמן״ לא מעט אלמנטים אוטוביוגרפיים. על הברור שבהם הוא דיבר מפורשות לפני כתשע שנים. הדמיון לפרשת טלנסקי אינו מקרי: משה טלנסקי, האיש עם מעטפות הכסף, הוא דודו של סידר (או ליתר דיוק: בעלה לשעבר של דודתו). ביולי 2008, חודשיים אחרי שהתפוצצה פרשת טלנסקי, כתב סידר טקסט ל״הארץ״ על הדוד לשעבר שלו ועל ההשראה שהיתה לו עליו: ״חשבתי לבסס סרט על דמותו, בשם ׳איש האמצע׳. סיפור על מגייס כספים מקצועי, שנאלץ לחיות בתווך, בין עשירי העולם היהודי – הנדבנים הגדולים שממרקים את מצפונם בתרומות לגופים עם מטרות נעלות, לבין אנשי החזון האלטרואיסטים – שמשתמשים בכספי התרומות לקדם את הפרויקטים הנשגבים שהקדישו להם את חייהם ושבגינם יזכו לבסוף בפרס ישראל.״

והנה, תשע שנים אחר כך, החזון הזה התגשם. ״איש האמצע״ הפך ל״אופנהיימר״ שלבסוף נקרא רק ״נורמן״, אולי כדי להדגיש את זה שהגיבור הוא אדם נורמלי לחלוטין. וגם את נימת הסרט והמסר שלו סידר כבר פרש לפני תשע שנים: ״לפני שאנחנו דורכים עליו כדי להגיע לראש הממשלה, כדאי לעצור לחשוב על העוול שאנו גורמים לאיש האמצע״. בסיפור שסידר מספר שתי הדמויות האלה אינן מושחתות, אלא פשוט בודדות, שמחפשות להביע אהבה וחברות באמצעים חומריים, מתנות וטובות שבעולם העסקנות הציבורית נחשב מושחת ולא הגון. זה סרט שמציג דמויות – גם כשהן קצת פתטיות או אטומות, או סובלות מתחושת גדלות – בשיא האמפתיה. בני האדם מאחורי הכותרות.

אבל יש עוד עניין. באותם ימים ב-2008, בהם נחשפה פרשת טלנסקי, היה סידר עסוק בכתיבת תסריט לסרט שלבסוף לא הופק. אחרי "בופור" קיבל סידר הצעה מהמפיק הגרמני ריינר גרופה לביים סרט על הבמאי פייט הרלן, שהיה בן טיפוחיו של גבלס וביים את הסרט האנטישמי המצליח ביותר בימי גרמניה הנאצית: "היהודי זיס". גיבור "היהודי זיס" נקרא יוסף זיס אופנהיימר. מרגע שהתפרסמה הידיעה על כך שסידר עובד על סרט שעוסק במאכער בשם אופנהיימר, הקישור ל״היהודי זיס״ נראה היה לי ברור. ואני לא יודע איך זה קשור אבל לדעתי מאוד: הקשר המשפחתי בין סידר ובין טלנסקי זהה לקרבה המשפחתית בין פייט הרלן ובין סטנלי קובריק (הרלן היה הדוד של כריסטיאן קובריק, אשתו של סטנלי קובריק). הקריסה הכלכלית של סוף 2008 מוטטה את ההפקה הזאת והביאה לגניזת התסריט. סידר, עם טעם הכשלון הראשון שלו, התיישב לכתוב את ״הערת שוליים״.

כלומר, "נורמן" הוא בעצם מעין גרסה אמריקאית בת זמננו ל"היהודי זיס". אבל, וזה אבל גדול ועצום, "היהודי זיס" בגרסתו המקורית. סרטו האנטישמי של הרלן מבוסס על רומן לא אנטישמי כלל מאת הסופר היהודי ליאון פויכטוונגר, שסיפר סיפור אמיתי שהתרחש בגרמניה של תחילת המאה ה-19. הפללתו של יוסף אופנהיימר והוצאתו להורג הוצגו כמחאה נגד האנטישמיות של החברה הגרמנית, שלוקחת את מי שהיה יועצו הקרוב ביותר של הדוכס ומפלילה אותו. הגרסה הקולנועית של הרלן עיוותה את הסיפור המקורי והציגה את עלילת הדם כאמת (הוא בעצם עיבד את כתב האישום המפוברק ולא את הרומן).

דמותו של נורמן וקרבתו הרוחנית לדמותו של יוסף אופנהיימר מעבירה אל ימינו את דמותו של ה-court jew, יהודי החצר, תפקיד שהיה שמור לאנשי עסקים יהודים בחצרות האצולה האירופאיים. היהודים היו בנקאים ואנשי מסחר וככאלה הפכו ליועצים עסקיים לאצילים, האנשים שעוזרים להם לטוות קשרי מסחר והשפעה. סידר מציג לנו, מתוך היכרותו האישית וההיסטורית, את העובדה שדמותו של ״יהודי החצר״ מעולם לא נעלמה, היא רק אולי קיבלה מיתוגים אחרים (לתשומת ליבו של ג׳ארד קושנר). וכך, באמצעות הצעת עבודה מקרית ממפיק גרמני, ופרשייה תקשורתית הקשורה למשפחתו של הבמאי, ששניהם קרו באופן מקרי באותה שנה, נתוו החוטים מהם נשזר סרטו החדש, והשאפתני ביותר, סרט גדוש דמויות, עלילות, תככים, מניפולציות, ודמות אחת שמשוכנעת שהיא מסובבת את כולם, אבל מחמיצה את העובדה שהוא הפיון שכולם מנצלים.

סידר בכשרונו הערמומי מצליח לאסוף כל דמות שנקלעת לדרכו לעלילת משנה. אחד האנשים שמימנו את הסרט הוא גדעון תדמור, מי שהיה עד לפני שנה יו״ר חברת חיפושי הנפט והגז שבבעלות יצחק תשובה, האיש מאחורי תאגיד הגז הישראלי. בשנה האחרונה, תדמור עבר מחיפושי נפט באדמה לחיפושי נפט בקולנוע והוא עזר לממן גם את ״ג׳נקשן 48״ ואת להיטי האינדי האמריקאים, ״איש האולר״ ו״אמריקן אולטרה״. ו״נורמן״ עוסק, בין השאר, בסיפור מאחורי צמיחתו ועלייתו של תאגיד הגז הישראלי. בוודאי שזה לא צירוף מקרים.

ויש אלמנט נוסף שזיהיתי בחיוך. במשך כמה שנים בשנות האלפיים העביר סידר קורס לניתוח תסריטים בבית הספר סם שפיגל. העבודה שלו על ״בופור״ חייבה אותו לפרוש מהקורס הזה וכך קרה שאני ירשתי אותו. בניתי קורס חדש, אבל הסיליבוס שהשאיר אחריו סידר – וסיכומי השיעורים של תלמידיו – היו לי לעזר רב. כך, למשל, השארתי בקורס שלי את אחד הסרטים שסידר דיבר עליהם לא מעט עם תלמידיו: ״וול סטריט״ של אוליבר סטון. בקרב מורי תסריטאות רבים (לא אני), ״וול סטריט״ מוצג כסרט בשתי מערכות כמעט סימטריות: עלייתו ונפילתו. עלייתו של באד פוקס (הדמות שמגלם צ׳רלי שין) לפסגת עולם ההצלחה העסקית והרווחה הכלכלית מוצגת באופן ויזואלי: הוא מגיע לצמרת ברגע שהוא השיג לעצמו דירה מפוארת בראש מגדל המשקיף על סנטרל פארק. נפילתו מתחילה כשהוא מבין שהבוס והמנטור שלו (גורדון גקו, בגילומו של מייקל דאגלס) מנצל אותו כדי לעשות רווח באמצעים פליליים ולא מוסריים. שין מחליט להקריב את כל מה שהוא השיג, להקריב אפילו את עצמו, כדי לתקן את הנזקים שהוא עשה בדרכו למעלה. ״נורמן״ עוקב אחרי המבנה הזה, ורומז לו בכותרת המשנה של הסרט: ״עלייתו המתונה ונפילתו התלולה של מאכער ניו יורקי״. אפילו השוט הזה, של הפוליטיקאי הישראלי ברגע של משבר קיומי על מרפסת מלון וורוויק, מאזכר את הסצינה הדומה ב״וול סטריט״, כשצ׳רלי שין יוצא אל המרפסת המשקיפה אל הפארק ושואל את עצמו ״מי אני?״.

ליאור אשכנזי באחד השוטים היפים ב״נורמן״. מחווה ל״וול סטריט״ (צילום: ירון שרף)

אבל, לידיעת אוליבר סטון, ״נורמן״ הוא סרט מוצלח יותר, כי הווא מתאר מערכת יחסים זוגית, של שתי דמויות שעולות ויורדות, ומשתקפות זו בזו – דמותו של נורמן ודמותו של סגן השר שהופך להיות ראש הממשלה. כבר ב״הערת שוליים״ התגלה הכשרון של סידר בכתיבת סצינות קומיות, אירוניות, מבריקות, קישוניות במקצב שלהן, שמציגות את עולם התככים והפוליטיקה של היועצים הזוטרים, אלה שאין להם באמת כוח, אז הם טווים סביב עצמם חוטים וקשרים המדמים השפעה אמיתית. האנשים הקטנים שהם שומרי הסף. ב״נורמן״ עולם התככים הזה מוכפל ומשתרשר פי כמה.

וזה המקום שחושף שאחד הדברים המבריקים ב״נורמן״ הוא הליהוק שלו. אני מחבב מאוד את ריצ׳רד גיר ברוב סרטיו, אבל כשהוא ניסה לגלם דמות שונה ממנו לחלוטין, כשהוא גילם הומלס ב״מחוץ לזמן״ של אורן מוברמן (אחד המפיקים של ״נורמן״), לא האמנתי לו ומגבלות המשחק שלו נחשפו. אבל סידר עשה נס: הוא הצליח לשאול שאלה היפותטית ולענות עליה – איך היה נראה ריצ׳רד גיר, טוב המראה ורב החן, אם רק היו מפשיטים מעליו את הקוליות שלו? והמדהים הוא שגיר הצליח לבצע את זה: לגלם מישהו שהיה יכול להיות אח שלו – אותו מראה, אבל במקום להיות גבר מרשים, להפוך לדוד הקצת מביך, שמדבר קצת יותר מדי, ומנסה בסחבקיות להפוך את העולם למסיבת קוקטייל אחת גדולה. דמות נטולת מודעות עצמית. ומולו: ליאור אשכנזי, בתור הפוליטיקאי הישראלי, חובב ההנאות, שאוהב שזבנים מכרכרים סביבו, תמיד לבוש ומסורק היטב.

באחד השוטים המסגירים לקראת סוף הסרט, עובר סידר בדיזולב יפהפה מפניו של אשכנזי לפניו של גיר, כדי להמחיש לנו שהשניים הם בעצם שני חצאים של אותו אדם. גרסאות אפשריות האחד של השני. אפשר בקלות לדמיין תרחיש בו שני השחקנים האלה היו מחליפים ביניהם את התפקידים: אשכנזי היה יכול בקלות להיות נורמן וגיר היה בקלות יכול לגלם את הפוליטיקאי המצוחצח. וזה, נדמה לי, עיקר הסרט: סיפורן של שתי דמויות שבהטלה אחרת של קוביות הגורל היו מתחלפות בתפקידים. וכך אנחנו רואים אותם שוב ושוב כדימויי נגאטיב האחד של השני: נורמן, שאף פעם לא מפסיק לדבר, מול מיכה שזקוק כל הזמן לעזרת הסובבים אותו שיזכירו לו איך אומרים מילות מפתח באנגלית; נורמן, שבערב הולך לבית הכנסת שלו כדי לאכול את הדג המלוח עם הקרקרים שנשארו במטבחון משבת, מול מיכה שמגרגר להנאתו אויסטרים (הניגוד כאן הוא לא רק כלכלי, אלא גם מציג את השגחת הכשרות של הדמויות). אבל בין השתיים נרקמת ידידות אמיתית, שאף אחד מהסובבים אותם לא מצליח להבין (או להאמין לה). צפו ברגע שבו אשל מחבק את נורמן. זה רגע מקסים של דמות ושחקן, כי המצלמה נמצאת על פניו של גיר שעוצם את עיניו בהתלהבות – הוא באמת ממש אוהב אותו. וזה כנראה הדדי. אלא שכשמגיע זמן הפירעון, יהודי החצר הוא זה שמושלך לכלבים. ואולי זה הניגוד הכי גדול בין הדמויות האלה: היהודי מול הישראלי. ואולי זו המטאפורה המצמררת שבבסיס העיבוד הזה ל״היהודי זיס״ – עיבוד שבידיים של במאי אחר, עדין ורגיש פחות, היה יכול להיראות אנטישמי למדי: שבמציאות הפוליטית של ימינו, אלו שזורקים את המאכער היהודי הצידה והפכים אותו לשעיר לעזאזל, הם האנטישמים. כלומר, אנחנו.

ציוץ