15 אוקטובר 2006 | 13:49 ~ 6 תגובות | תגובות פייסבוק

שידורינו יתחדשו מיד

המוח עובר איתחול מחדש אחרי הפסטיבל.
בקרוב: שני סיכומי הפסטיבל.
עד אז, הנה השיר ההיתולי “בדיחות קרש” מתוך הסרט המצוין של רוברט אלטמן, “המדריך לחיים בכפר”. וודי הארלסון וג’ון סי. ריילי שרים.

?action=forceDL
Bad Jokes
Bad Jokes.mp3
Hosted by eSnips
נושאים: קטעי מוזיקה

6 תגובות ל - “שידורינו יתחדשו מיד”

  1. יותם 15 אוקטובר 2006 ב - 15:09 קישור ישיר

    השיר מבריק, מאד אהבתי אותו. את הסרט אהבתי פחות.

    רוה ליותם: הצעה – צפה בסרט שנית. הוא מהסרטים האלה שמתגנבים מאחוריך ומדגדגים אותך בעורף כשאתה לא מסתכל.

  2. ברדוויל השוודי 16 אוקטובר 2006 ב - 16:41 קישור ישיר

    היי, יאיר, הלינק בעמוד הראשי לביקורת של “הסוד שמעבר למילים לא עובד לי. מה לעשות?

  3. איתן 16 אוקטובר 2006 ב - 19:46 קישור ישיר

    הי יאיר,

    היום ראיתי את “המדריך לחיים בכפר”, ולמרות החיוך שהיה על פני לאורך כל ההקרנה, אני חייב לומר שזה בעצם לא סרט. אין בו כמעט סיפור, וכולו, כמעט, הוא תיעוד של הופעה של זמרי קאנטרי. מריל סטריפ, לילי טומלין, וודי הרלסון, ג’ון סי. ריילי ולינדסי לוהן הם רק שמות שמקשטים את הפוסטר של הסרט, אבל הם לא ממש משחקים פה. כשהם שרים שירי קאנטרי באהבה רבה, הם מצחיקים ומרגשים, אבל מעבר לכך אין סיפור. וירג’יניה מאדסן וקווין קליין מרשימים בתפקידי משנה, אבל אין כאן שחקנים ראשיים (למעט המוזיקה). אז נכון, מאוד נחמד, אבל לא יותר מזה.

    רוה לאיתן: סיפור? ממתי סיפור הוא תנאי לסרט קולנוע? סיפור הוא רק אופציה אחת, אולי האופציה המועדפת עליך, אבל בהחלט לא הבלבדית, ובוודאי שלא האופציה המועדפת על אלטמן (האם היה “סיפור” ב”מ.א.ש”? ב”נאשוויל”? ב”חתונה”?).

  4. איתן 17 אוקטובר 2006 ב - 9:53 קישור ישיר

    איתן ליאיר: נכון. סיפור הוא לא תנאי לסרט קולנוע, אבל אם “A prairie home companion”, לפי מה שקראתי, היא תוכנית רדיו שקיימת ומשודרת, מדוע לא תיעד אלטמן את אחת או יותר מהתוכניות, וערך מתוכן את הרגעים הטובים, המלהיבים והמרגשים לדעתו לסרט קולנוע ? מדוע הוא התעקש לספק קו עלילה מאוד רזה של “הולכים לסגור את המקום” ? מה הערך של הופעתן של מריל סטריפ ולילי טומלין, שחקניות מאוד מוערכות, בסרט שכזה ? לא היה עדיף לשמוע כבר את דולי פרטון, או את נורה ג’ונס שרות ? (ונורה ג’ונס, אגב, מצטלמת בימים אלו לסרטו החדש של וונג קאר וואי).היו כבר סרטי הופעות חיות: “let it be” של הביטלס או “rattle and hum” של U2, אם להזכיר שניים. הסרט של אלטמן היה יכול להיות סרט מוזיקת קאנטרי מקסים. חבל שהוא מנסה להלביש עליו “סיפור”, או לחלופין, חבל שהוא עושה את זה בצורה כל כך ענייה. הדבר בולט במיוחד בדמותה של וירג’יניה מאדסן, שבה, מבלי לגלות יותר מדי, יש הרבה שאר רוח ודמיון, והייתי רוצה לראות אותה יותר בסרט, אבל כמו שהיא, היא כאילו נוגעת-לא נוגעת בנימי הרגש שלי. מספיק בכדי לסקרן אותי, אבל לא מספיק בשביל באמת לרגש אותי (ובנקודה הזו, הסצינה האחרונה של הסרט היא פספוס. היא היתה יכולה להיות הרבה יותר מרגשת).

    את “נאשוויל” לא ראיתי, אבל את “מ.א.ש.” ואת “חתונה” ראיתי מזמן, ואני לא זוכר הרבה. ממה שאני כן זוכר, היו בהם, אם לא סיפור, לפחות דמויות מאופיניות היטב, דבר שלפחות במקרה של אחד מהסרטים, הוביל לסדרת טלויזיה מאוד מצליחה, וב”מדריך לחיים בכפר” חסר.

  5. יותם 17 אוקטובר 2006 ב - 15:16 קישור ישיר

    הסרט האלטמני האהוב עליי הוא “השחקן”, והוא ללא ספק בעשירייה המובחרת מבחינתי, הוכחה לכך שלטעמי כשאלטמן כן בוחר לספר סיפור, הוא מצליח בהחלט. גם אני הרגשתי ב”המדריך לחיים בכפר” שהיה איזשהו פספוס, ואמרתי לעצמי שאני חושב שהסרט הזה היה יכול להיות הכל חוץ מסרט, וכאן אני מסכים עם איתן.
    אני בהחלט יכול לראות אותו כהצגה או כספר, אבל פחות נהניתי מהעשייה הקולנועית, על אף השוטים המבריקים שהוא מצליח להעלות למסך. אני חושב שאם כבר היה כשל כלשהו בתסריט, אבל איקח את עצתך, יאיר, ואנסה לראות אותו שוב. רוב הסרטים שאהבתי (כולל “השחקן”, אגב), בהתחלה נראו לי עמומים.

  6. Ice-Brake 1 נובמבר 2006 ב - 19:36 קישור ישיר

    ואני מתכוונת לזה!!!!!
    אני אוהבת את מריל סטריפ ולילי טומלין (מה לעשות והתמכרתי ל”מתשע עד חמש”) בסך הכל סרט מושלם אין כמוהו

    בר


השאירו תגובה