15 נובמבר 2009 | 09:09 ~ 12 תגובות | תגובות פייסבוק

כנס חזון קולנועי: תקוות, טפיחות, מצוקות והתמוטטויות

הדיווח של עינב שיף ב”וואלה”, לסיכום כנס הקולנוע שהתקיים ביום רביעי (בסינמטק ירושלים, ביוזמת בית הספר לקולנוע סם שפיגל), גרם לי להצטער כפליים שלא הצלחתי להגיע לאירוע. האירוע, שביקש מיוצרים רבים לנסח חזון לעתיד הקולנוע בארץ, הניב מגוון תשובות שמהתקצירים (יש גם כאן) נשמעים בחלקם מקוריים, שנעים על הקו שבין האופטימיות לפסימיות, וכמובן שגם בין התוקפני לפייסני. הזדמנות כזאת, לתקוע מד חום בתוך פיה של תעשיית הקולנוע ולבדוק את מצב בריאותה, חשפה את העובדה שהתעשייה לא מדברת בקול אחד, ושלכל אחד יש ציפיות שונות מהמקצוע הזה. וציפיות שונות מהממסד. ומעמיתיו. ומהקהל. אני מקווה שאנשי סם שפיגל יעלו בקרוב קטעי וידיאו ו/או תמלול של הדברים שנאמרו שם במלואם. עד אז, הנה תקציר של כמה מהדוברים:







אבל זה לא מספיק לי. אני חושב שדיון כזה לא יכול להתקיים בסאונד-בייטס. אני חושב שצריך לנסות להתעמק בדברים. לפצח את הלך הרוח הזה. להתווכח איתו. וככל האפשר, לנסות ליישם כמה שיותר ממנו. האם באמת במה שנדמה כרגע אופורי של קולנוע הישראלי, שזוכה לחיבוק עצום מצד העולם (וגם כאן בארץ), עדיין התחושות של האינדיבידואלים בתוך התעשייה כבדות ומאוימות? ואם כן, למה זה? האם כי זה אופיו של האמן לחיות בחרדה, או כי באמת יש איזשהו נעלם גדול ומטריד שאנחנו דוהרים לקראתו ושחייבים להיערך אליו כבר עכשיו, דווקא ברגעים שנראים של שגשוג, כוח והצלחה?


פניתי לכמה מהדוברים בכנס, אלה שהכינו את דבריהם בכתב מראש, וביקשתי שישלחו לי את הטקסטים שהם כתבו לעצמם (ושאני מניח שבעל פה הם הוגשו בגרסאות קצת אחרות). לא מעט הסכימו, חלק שלחו. הנה מקבץ ראשון, שמציג שלוש ואריאציות לעניין הזה שנקרא “חזון”, מאת שלושה אנשים מתחומים שונים בתעשייה – אילן דה פריס, מנכ”ל סינמטק ירושלים; חגי לוי, יוצר “בטיפול”, שמזוהה כעת יותר עם תעשיית הטלוויזיה; ויוסף סידר, שמקפיד בינתיים ליצור באדיקות רבה אך ורק לקולנוע. הראשון עוסק בעיקר בעבר, השני בהווה (על חזון שהתגשם), והשלישי בעתיד, אבל הלא מאוד רחוק.


דוברים נוספים שרוצים לשלוח לי את נאומיהם וחזונם כפי שהוגשו ביום רביעי, מוזמנים לשלוח במייל, ואפרסם במקבצים הבאים: yraveh@cinemascope.co.il


הנה המקבץ הראשון. ארוך, אבל ראוי לקריאה ולעיון:



האם צריך חזון לקולנוע הישראלי?

מאת: אילן דה פריס

לפני 20 ומשהו שנים, כשהקמנו את ביה”ס על חורבות מגמת הקולנוע בבית צבי ברמת גן, זכורה לי שיחה איתך, רנן, בה הסכמנו: בי”ס בירושלים – לא בתל אביב; קרוב לארכיון, לסינמטק. דיברנו מתוך רסיסי חזון שאומר שיש לחנך תלמידים להיות יוצרי קולנוע מקצועיים, שיחשבו פריים ותמונה, ולא במה. זה היה מאד חשוב אז. אמרנו שנפתח מהלך של אהבה לאמנות הזו, כדרך חיים, ולא כספח לתיאטרון או מתוך רגשי נחיתות לאמנויות האחרות. דיברנו על ההזדמנות שירושלים רוצה להעניק ליוצרי קולנוע ונמשכנו לפרדוקס – ירושלים עיר של עבר, מסוכסכת, דתית מאוד, עיר של שפות, עיר כבדה שקשה להיות בה צעיר מעיז וחצוף והבנו, שדווקא כאן. במקום שכבר מישהו כינה “קונצרט גלובלי”, (אז לא ידענו להשתמש  במונח הזה) אמרנו – “עיר קוסמופוליטית שבה מביטים כל בוקר במראה ושואלים מי אנחנו, למה אנחנו? מי שמנו? מה זהותנו?”.


ואכן כן, העיר הזו היא מעין “קונצרט גלובלי לא גמור”, שהעבר והעתיד חשובים בה יותר מההווה, מרחב שבו השאיפה החזקה מכל היא המשיחיות לעולם אוטופי. ודווקא כאן – ללמוד וליצור קולנוע.

אם כן, ההקמה של ביה”ס ומאבקו המתמיד למצוינות מקצועית, מתוך אינטואיציה חזונית כמעט ולא מנוסחת, ראויים לברכה ולטפיחה על השכם.

אז לא ידענו לומר על העידן החדש – על כך שתוך 20 שנה העולם יהיה דיגיטלי בתהליכי גלובליזציה, בתהליכי קיטוב כה חריפים. התרבות הדיגיטלית עוד לא הייתה כפי שהיא בימים אלה –  עולם כוחני של פיקסלים – חסר גבולות, פרוץ, פוסט-פוסט, מבלבל בחוצפה הנגישותית המרתקת שלו, שרק טיפש יעיז לנבא לאן היא מובילה מהבחינה התרבותית והחינוכית. גם מבחינת החוויה האמוציונאלית שבה.

וכך, בשעה זו, האם יש צורך לנסח חזון לקולנוע הישראלי 20  שנה אחרי הקמת ביה”ס?


אני חושב שאין הכרח.


מובן שחשוב שיתקיים שיח על מה הלאה או מה מקומו של היוצר שפועל  בחברה טכנולוגיסטית, כוחנית במידה גדולה ובגלובליזציה ההולכת והמתפתחת,  וכיוצא באלה שאלות כבדות.

כאמור, אף אחד לא יודע איך ייראה העתיד. אבל, אנחנו יודעים, שמצד אחד אין לאף אחד מאיתנו הברירה אלא לפעול בעידן החדש של ריבוי דיגיטלי גלובלי. הגלובליזציה יוצרת גיוון עצום, מהיר, נגיש, בלתי מבוקר.

בעולם הקר הזה קיים מתח בין האינדיבידואליות של יוצר לבין זהות תרבותית, שכן הגבולות בתהליכי הגלובליזציה מיטשטשים ומערפלים זהות תרבותית אידיבידואלית. ובמערכת הדינמית המהירה הזו – מובן שהנחת היסוד היא, שחובה על יוצר להילחם בסטנדריזאציה ויש להוסיף – גם בקונפורמיות.

מצד שני – אנחנו כאן בארכיון  אוספים ושומרים את  הזיכרון. כאן במרתפי הסינמטק נמצאים כ-35,000 סרטים. כאן נשמר רוב רובו של הקולנוע הישראלי לדורות. למדנו שהיצירה הקולנועית הינה מחוז זיכרון ובו נושמים, הקשיים והדילמות, הקטסטרופות והשגיאות המוסריות, והיופי הנדיר שבעשייה התרבותית ובמחווה האנושי.

האם יוצר הקולנוע בעתיד הדיגיטלי הגלובלי, במצב הפוליטי הכוחני, הבלתי מוסרי הנמשך ונמשך, ידע להתכתב וליצור מחוזות זיכרון חדשים, מתוך אומץ חסר עכבות?

אז, לפני 20 שנה, קיווינו שכבר לא  נהיה עם כובש, שאינו יודע להביט על ההיסטוריה, אלא מתוך עולמו הצר, כואב ככל שיהיה.
האם ההתכתבות תוביל להתגייסות לאמירה חדשה שאינה שמרנית ומתפנקת ביסודה?


אני ממליץ לכולם לקרוא את הספר החדש המצוין והמזעזע של פרופ’ יהודה פרידלנדר על השואה. אתה מבין שוב ושוב שזיכרון השואה נהפך בקרבנו מרכזי יותר ויותר. הספר הזה (למרות שאינו נוגע כלל בנו הישראלים), ומחוזות הזיכרון של השנים האחרונות, מחדדים את ההכרה, שיש בנו הפחד לעמוד ולומר, ללא שמץ של קורבנות (שהיא אם כל חטאת), שהכיבוש הפך אותנו לפחות  מוסריים, שהבחירות שלנו אינן מושלמות, ושקיימת חובה להסיר את הפחד המקנן בכולנו, הפחד לדבר, להכיר בעוולות שיצרנו.

בין “הבית” של גיתאי, ל”חיוך הגדי”, ל”אגפא”, ל”לבנון”, ל”עג’מי”, האם נהיה מחויבים בעידן המטורף הזה לסלק את הסבל של הקרוב לנו ביותר? או האם הגלובליזציה והתרבות הדיגיטלית תמשוך אותנו בשנים הקרובות  למיינסטרימיות ורדידות יצירתית?
או שמא, רוב רובם של היוצרים בעשור הקרוב יתגייסו לראיה פוליטית נון קונפורמית במובן העמוק הסובלני, ההומני.

יש להניח שהיוצרים הפלסטינים מעבר לעמק כאן ולחומה, מייצרים אלטרנטיבה קולנועית למחוזות הזיכרון שלנו. היא תפתיע ותרתק אותנו, כי היא תביא זווית אחרת לחלוטין מרוב רובה של היצירה הקולנועית הישראלית.  בעוד חמש-עשר שנים יהיה עוד ועוד קולנוע פלסטיני. אנחנו לא לבד.

ככל שהשפה האמנותית משתחררת מכבלים סטנדרטיים, ככל שהגלובליזציה הדיגיטלית מתפתחת והמקצוענות משתכללת ומצטיינת, וככל שהזיכרון הינו קונקרטי יותר, התקווה היא שהיוצר הקולנועי יביט פנימה יחד עם חבר מרעיו, ויחדד – ויצור – מחוז זכרון תרבותי חד, מתוך אחריות תרבותית-פוליטית, מתוך השקפת עולם הומנית ואמיצה, שתבנה את ההיסטוריה התרבותית החדשה במקום השסוע הזה.

אני מאחל שיהיה לכולנו היום יום מלא דילמות,  עם הרבה תקווה לאומץ אמנותי חסר פשרות.


היומרה, היומרה

מאת: חגי לוי


השנה, ממש לפני שלושה חדשים, מלאו 30 שנה לצאתו לאקרנים של הסרט “אפוקליפסה עכשיו”. שהוא, נאמר, לפחות בין חמשת הסרטים הכי גדולים ואהובים ומשמעותיים בשבילי, וזה ארוע שכשלעצמו היה ראוי לכנס כזה. אבל אולי לא פחות חשוב ומרתק מהסרט הזה, הוא סרט תעודי בשם HEARTS OF DARKNESS,  כותרת משנה: “אפוקליפסה של יוצר קולנוע”. זהו לכאורה סרט מייקינג אוף, סרט שמספר את סיפורה של הפקת “אפוקליפסה עכשיו”, 12 שנה אחרי – אבל למעשה הוא הסרט הכי מסעיר והכי עקרוני שאני מכיר על קולנוע, ואולי על אמנות בכלל.

את הסרט הזה ביימו ג’ורג’ היקנלופר ופקס בר, יחד עם אלינור קופולה, אשתו של פרנסיס פורד קופולה. אלינור, כידוע, התלוותה אל בעלה אל הפיליפינים עם כל המשפחה, ותיעדה במצלמה ובטייפ, את כל המסע המטורף הזה. מעט אחר כך היא פרסמה ספר בשם NOTES שמתעד את התקופה, וב-1991 יצא הסרט הזה שמתבסס על הספר הזה והחומר שהיא צילמה, לצד ראיונות רטרוספקטיביים.

כמדומה שרבים מכירים את מונולוג הסיום של הסרט הזה, מפיו של פרנסיס פורד קופולה, הידוע לעתים בשם “הילדה השמנה מאוהיו”. אני אצטט אותו רגע במלואו, כי אני חושב שהטקסט הזה תמיד מעורר השראה, ותחשבו רגע שהוא נאמר לפני בערך 20 שנה.

“במאי קולנוע”, אומר קופולה, “הוא אחד התפקידים הדיקטטוריים האחרונים שעוד נותרו בעולם הזה, שהופך ליותר ויותר דמוקרטי. אבל בשבילי, התקווה הגדולה ביותר היא שעכשיו, כשיש מצלמות וידיאו קטנות, אנשים שבדרך כלל לא היו עושים סרטים – יתחילו לעשות אותם. וכך פתאום, יום אחד, ילדה שמנה אחת מאוהיו תהיה מוצרט החדש, כשהיא תעשה איזה סרט יפהפה במצלמה הקטנה של אביה. וכך, אחת ולתמיד, כל הדיבור סביב מה שנקרא ‘המקצוענות’ של הקולנוע יעבור מהעולם, לנצח, והקולנוע, יהפוך פשוט לצורה של אמנות. זו דעתי.”

נדמה לי שהנבואה של קופולה התמלאה באופן כל כך מושלם – אפשר כמובן להיזכר שבימים אלו הסרט הכי מצליח באמריקה, “פעילות על טבעית”, שברגעים אלו חוצה את קו 100 מיליון הדולר, צולם אכן במצלמה ביתית בתקציב של סרט סטודנטים ישראלי זול במיוחד  – אבל ייתכן שהדמוקרטיה הזו, העובדה שאכן כל אחד היום יכול לעשות סרט באורך מלא –  גם מאיימת במידה מסויימת על אמנות הקולנוע.

קודם כל כי יש כל כך הרבה, הרבה יותר מדי, סרטים. אבל בעיקר – ויסולח לי על הרומנטיקה הגותית הזו – כי אני חושב שבמידה רבה, הקושי של עשיית הסרט, מסע המייסר והמפרך הזה, הוא חלק מהעניין.

התזה של הסרט “לבבות המאפליה”, היא בעצם מאוד פשוטה – קופולה, בסרט הזה, היה קרוב מאוד, במצב הנפשי שלו, לגיבור שלו, קורץ, וההפקה הזו כולה היתה לא הרבה פחות מאשר מלחמה בפני עצמה. וההקבלה הזו, היא לא רכילות ולא קוריוז. היא חשובה להבנה, ובעקר לחוייה הרגשית, שטמונה בסרט. ובניסוח כללי יותר – ביצירה גדולה, ביצירה אמיתית, במאי קולנוע, או יוצר בכלל, מגיע – או שמא צריך להגיע – למצב הנפשי של הגיבור שלו, וחי את הדרמה שלו. זו לכאורה הנחה פשוטה מאד, כמעט טריוויאלית, אבל שווה לחשוב עליה רגע. כי במובן מסוים, זהו הגורל הטראגי של היוצר.


לעתים קרובות אנחנו רואים את התהילה של היוצר, או את הכסף שהוא מרוויח, או את המעמד הציבורי שהוא רוכש לו – קופולה! מה יותר מזה? אבל יוצר אמיתי, תמיד היה, ועדיין, הוא אדם שבמידה מסויימת גוזר על עצמו קרבן מסוים, בשביל לספר את הסיפור שלו. והקרבן הזה הוא ההכרח לצלול אל המקומות הכי אפלים שבתוכו, ולהישיר מבט אל הפחדים הכי גדולים שלו, ולחיות בספק תמיד, בחיל ורעדה.

בו בזמן, וזה הפן השני שמודגם היטב בסרט התעודי הזה, אותם חיל ורעדה אינם רק מול האופל שבתוכו, מול המבט הקיומי המערער הזה של אדם אל תוך נפשו  – אלא גם מול הקהל שלו.

כי הטרגדיה של היוצר היא בו בזמן התלות המכרעת שלו, המהותית, בקהל שלו. בתגובה של הקהל הזה. וככל שהמאמץ והקרבן שהיוצר נדרש לשלם גבוהים יותר, ככל שהסיכונים שהוא לוקח גדולים יותר – כך עולה ומתגבר הספק המייסר הזה – האם יידעו להעריך את המסע הזה? האם זה שווה את זה?

“אפוקליפסה עכשיו” היה מסע כל כך קיצוני ליוצר שלו, שהוא באמת מדגים את זה  באופן מאד חד ודרמטי. כי המחיר שפרנסיס קופולה שילם כאן הוא באמת עצום, כמעט קטלני, וזה עוד בלי לדבר המחיר הכלכלי העצום. אבל, חשוב להגיד, שבמידה מסויימת, הקשיים הללו בעצם עוברים על כל יוצר. ודאי על כל מי שיוזם פרויקט בקולנוע או בטלוויזיה, ושיש לו יומרה מסויימת, שהמניעים שלו אינם מסחריים במהותם.

כמובן שקנה המידה הוא אחר, ושצירוף כזה של אסונות כמו ב”אפוקליפסה” הוא נדיר אפילו בתעשייה הזו. אבל מהותית, דרך הייסורים שעובר סטודנט שעובד על סרט הגמר שלו אינה שונה. הכול משתבש.

בעבר הקפדתי להראות את הסרט הזה בכל שיעור פתיחה בבתי ספר לקולנוע – והטענה שלי היתה תמיד כפולה: ראשית, אתם לא לבד, יש פה נחמת רבים, אבל, שנית – זה מה שמחכה לכם. אם אתם לא נחושים מאד – חבל על הזמן.

כי באמת, מה שהכי נחוץ ליוצרים במדיום הזה במיוחד, שהוא מערב כל כך הרבה גורמים, וכסף, ואנשים ולוגיסטיקה וכו’ וכו’ – הוא נחישות אינסופית, ואמונה.

תמיד חשבתי שיש משהו דומה בין אמונה דתית (וזו היהודית – האובססיבית כל כך – בפרט) לבין עבודה על פרויקט קולנועי/טלוויזיוני – בשניהם, יש גרעין ראשוני של אמונה, אבל אחריו יש כל הרבה פרטים שוליים, וכל כך הרבה משימות קטנות ותקלות ואלפי החלטות קטנות ואינסוף צרות, שכל הזמן מעמידות במבחן את האמונה שלך. יותר מזה – הן מאיימות להשכיח ממך את האמונה שלך. אתה עומד באיזה יום צילום, נניח, ומצלם איזו משפט של איזה שחקן, וזה כרוך בתאורה, ומצלמה וסאונד וכו’ וכו’ וזה לוקח שעות, וכל התקלות והמתח והצעקות – אתה עשוי להגיד לעצמך פתאום – מה אני עושה פה? למה אני עושה את זה? בשביל מה כל המאמץ הזה? ואתה חייב לזכור את האמונה שלך, את התמונה הגדולה, כדי להמשיך במסע הזה כל הזמן, כדי לא להתייאש.

ומה שיפה, וזה הצד השני של המימד הדתי בעשיית סרטים – שבסוף מגיע הנס. אם אתה מספיק עקשן, ונאמן לעצמך באמת, ולא שוכח בשביל מה אתה שם – הנס מגיע. יש איזה קסם פתאום.

אבל אני רוצה לחזור רגע לקופולה, ולאיום הגדול יותר שעמד לפתחו – הפחד להיות כמו קורץ עצמו. כי אם אתה עושה איזו קומדיה קלילה, ובמסגרת אותו תהליך שאתה עובר אתה הופך להיות דומה לגיבור שלך, וזה אומר להכריע בין הבחורה היפה ובין הבחורה החכמה – ניחא. לא סוף העולם.

אבל אם המסע שלך גורר אותך אל עבר תהומות של רוע, של טירוף, של כוח משחית – אתה בצרות. ומה שאיים על קופולה, תוך כדי הדרך המסוייטת הזו, הוא שהנסיבות הקיצוניות הללו, הבידוד מהציוויליזציה, האיומים מכל עבר, האנשים  שמאיימים לקום עליו מכל עבר, אסונות הטבע –  כל זה פלוס הסטטוס של במאי/מפיק/תסריטאי, שהוא בעצם דמות כל יכולה, שאין איש מעליו – שכל הדברים הללו יהפכו אותו לקורץ. שהוא יאבד את האחיזות שלו – האחיזות המוסריות, התפיסתיות, הרגשיות. במלים אחרות – שהוא יתאבד, או ישתגע, או יהרוג מישהו (את ברנדו, מן הסתם).

כאמור – בעיני, המצב הנפשי הזה אינו שונה מהותית אצל כל יוצר, בכל יצירה. אני יכול להעיד על עצמי שהגעתי למצבים לא הרבה פחות קיצוניים בעבר , במסגרת עבודה על פרויקט. אבל בעיני, ובהחלט חלק גדול מאד מהמצוקה של קופולה, הקושי הכי גדול, הכי קשה הוא הספק הגדול, המאכל. תחושת הכשלון המאיים כל הזמן. החרדה הזו שאחרי הכול, גם אם יזכה איכשהו לסיים את המסע הזה – הוא יהיה חסר ערך. או גרוע מזה – נלעג, מגוחך.

ובמובן הזה, ככל שהיצירה מכוונת גבוה יותר, ככל שהיא נועזת יותר, פורצת דרך, מנסה לגעת בשאלות הגדולות של הקיום ולא בזוטות, ככל שהיומרה גבוהה יותר  – הסכנה כמובן גדולה יותר.

היומרה, היומרה.

מעניין עד כמה המלה הזו הפכה לקריאת גנאי. לקללה ממש. ועד כדי כך הפחד ממנה גדול,  מהתגובה הצינית, הלעגנית שהיא עשויה לגרור – עד שכל כך הרבה יוצרים כבר מפנימים בעצמם את הציניות הזו, ופועלים בתוכה, עם לשון בלחי, כמו שאומרים.
אבל יומרה היא דבר גדול, היא דבר נשגב. הרי כל היצירות הגדולות – של הספרות, של האמנות הפלסטית, של הקולנוע – היתה בהם יומרה גדולה: לגלות משהו חדש, להגיד משהו חדש וגדול על החוויה האנושית, להמציא צורות חדשות באמנות. אבל כיוון שלעתים, כשיומרה הופכת ליומרנות, כשאין לה כיסוי, היא גוררת תגובות כה קיצוניות – כל כך הרבה יוצרים מעדיפים לפעול בתוך תבניות מוכרות וקבועות, או גרוע מזה – להיות אירוניים וציניים כלפי היצירה שלהם עצמם, לגונן על עצמם בדרך זו.


ולקופולה היתה יומרה. בהחלט. והיומרה הזו היא החרדה האמיתית. כי שוב, היא חרדה כפולה: היא גם הפחד מהכישלון מול הקהל, אבל היא גם הפחד מהכישלון מול העצמי, החשש של היוצר עצמו שבסוף כל המסע הזה – הוא עצמו לא ירגיש שהוא מצא את התשובה, או לפחות את השאלה. הפחד שבשבילו עצמו עצמו היומרה הזו תתרסק, ולא תוביל אותו אל תובנות חדשות, אל מקום חדש בחייו.

אז מה עושים? איך יוצאים מהמלכוד הזה? האם עדיף פשוט לוותר? הנה, לסיום, מה שאומר על זה קופולה, באחד מרגעיו הקשים ביותר בסרט הזה, שבו התאבדות לגמרי נשקלה כאופציה.

“האימה הגדולה ביותר של יוצרי סרטים”, הוא אומר, “הוא להיות יומרניים. אני מתכוון, סרט ששואף למשהו נפלא ולא מגיע אליו – הוא נחשב חרא, הוא זבל, וכולם ידרכו עליו כמו על חרא. אז מצד אחד, אתה שואף לעשות משהו גדול, מלא השראה, ומצד שני, אסור לך להיות ‘יומרני’. עד שאתה מגיע לרגע שבו אתה אומר – שיזדיינו כולם. לא אכפת לי אם אני יומרני או לא יומרני – כל מה שאני יודע הוא שאני הוא זה שאלך לראות את הסרט הזה, ושבשבילי צריכות להיות בו כמה תשובות. ובתשובות, אני לא מתכוון לפאנץ’ ליינז – אני מתכוון לתשובות ב-47 רמות שונות. הרי קשה אפילו לדבר על זה: אתה משתמש במילים כמו מסע של גילוי עצמי, וישר חושבים שאתה איזה פסיכי דתי, או  פרופסור מטורלל. אבל, זו המילה המתארת את התהליך הזה, את הטרנספורמציה הזו, את אותו רנסנס שעובר עליך כאשר אתה עושה סרט: זו לידה מחדש. וזה הבסיס לחיים כולם.”


שלוש סוגיות

מאת: יוסף סידר


לדעתי התעשייה שלנו היום בריאה ודינמית, אבל – היא איננה יציבה. יש תחושה, אולי סובייקטיבית, מין משב רוח חמוץ שמרחף מעל לכל ההצלחות של השנים האחרונות, שהזמן שלנו באור הזרקורים מוגבל ושהעניין שיש היום לקהל בארץ ובעולם במה שנעשה כאן יכול להיעלם בדיוק כמו שהוא בא.

כשאני מנסה לנסח את התקוות שלי לעתיד תעשיית הקולנוע הישראלי, אני בעיקר מחפש את הדרכים לשמור על הדינמיות שמאפיינת אותה היום. להבין מה מאיים עליה, ואיך המנגנון וקובעי המדיניות יכולים לשמור עליה ממגמות שליליות שלדעתי עלולות להסיט אותנו מדרך המלך.

בעשור שבו אני מסתובב כאן, משנת 2000 ועד היום, יצא לי פה ושם לנהל שיחות עם קולגות על מצבה של התעשייה. באופן כללי אני יכול לצמצם את השיחות הללו לשלוש שאלות מהותיות שעולות שוב ושוב. חלקן קשורות לאופן שבו כספי הציבור מחולקים. כלומר, למדיניות הכספית של פרנסי תעשיית הקולנוע. חלקן נוגעות בסוגיות של סגנון ותוכן.


אלא שבמקרה של שאלות תוכן אני משתדל להיזהר שלא להיכנס. לקביעות שיפוטיות מכיוון שאני מאמין שאחד הדברים המסוכנים ביותר לתעשייה שלנו הוא ריכוזיות וקביעת מדיניות-על בשאלות תוכן. הזירה שבה אנחנו עובדים חייבת להיות פתוחה וחשופה לכל השפעה תכנית סביבנו, ואנחנו צריכים להיזהר מאד מלנסות להגדיר מהו הסרט הרצוי מבחינה תכנית, צורנית, או טכנולוגית. הגיוון, ריבוי הקולות, הגמישות המחשבתית של קובעי המדיניות, הם המפתח החשוב ביותר לדעתי לבריאות התעשייה. במילים אחרות, כל עוד נמשיך להפתיע את עצמנו, ולא ננסה לעצב נוסחה אחת להצלחה, או לנסות למחזר הצלחות קודמות, מצבינו ימשיך להיות טוב. זה אמור להיות ברור מאליו, אבל כשמנסים להסביר דעיכות של תעשיות קולנוע במדינות אחרות, כמעט תמיד ההסבר קשור לקיבעון סגנוני שבשלב מסוים פשוט יוצא מהאופנה.

השאלה הראשונה שאגע בה היא זאת:

האם לעשות הרבה סרטים במעט כסף, או מעט סרטים בהרבה כסף?


זו שאלה שנדמה לי שראשי הקרנות והאנשים שאמונים על המימון הציבורי של סרטים בארץ מתמודדים איתה כבר לא מעט שנים והיא לדעתי רחבה יותר מרק שאלה על חלוקת משאבים.

לשאלה הזאת יש צד שהוא סטטיסטי, מתמטי אפילו. כלומר, מהי הנוסחה שמצעידה תעשיית קולנוע קדימה? מתוך הנחה שקשה מאד לדעת מראש איזה סרט יצליח ואיזה לא, כמה סרטים צריך להפיק בשנה כדי להבטיח מספר מינימום של סרטים מוצלחים? מצד שני, במדינה קטנה, עם קהל מצומצם, ומעט אמצעי הפצה, כמה סרטים זה יותר מדי? איפה נקודת הריוויון שבה, בגלל הגודש, גם סרטים מוצלחים לא יקבלו את תשומת הלב שמגיעה להם, ובאותו זמן השוק יתמלא ביותר מדי סרטים בינוניים שירחיקו את הקהל, ושעלותם באה על חשבון סרטים טובים יותר.

אני לא יודע לענות על הצד הזה של השאלה. אני משער שלחלק מהאנשים כאן יש תחושת בטן על המספר הרצוי, אבל הייתי ממליץ לנו לבחון את השאלה הזאת לעומק עם כלים מקצועיים. תשובה מדויקת ונתמכת על ידי ניתוח שוק אמיתי, תייצר חלוקת משאבים יעילה יותר.

אבל הפן המעניין יותר מבחינתי בשאלה הזו, שקשה יותר לבדוק אותו בעזרת נתונים וסטטיסטיקות, הוא הפן הדורי והאמנותי שמחלק את הדעות בסוגיה הזו לשני מחנות: ליוצרים צעירים בתחילת דרכם יש אינטרס שיותר סרטים יופקו בפחות כסף, וכך תינתן ליותר יוצרים הזדמנות ראשונה לדריסת רגל בתוך התעשייה. ליוצרים ותיקים, מצד שני, שכבר פועלים בביטחון בתוך התעשייה, יש אינטרס לעבוד בתקציבים גדולים יותר שיבטיחו להם תנאים נוחים יותר להמשך התפתחות ופרנסה.

מעל לשני המחנות הללו, יש לקוות, פועלים קובעי המדיניות שצריכים לאזן בין הצורך להזרים דם חדש לתעשייה, בלי לכרסם באופק המקצועי של הדם הישן.

כשאני מסתכל על העשור האחרון אני חייב לומר שיש לי הרגשה שקובעי המדיניות הצליחו יפה מאד להזרים דם חדש לתעשיית הפיצ’רים. בכל שנה נתונה יש לפחות שלושה או ארבעה סרטים עלילתיים של יוצרים שזהו סרטם הראשון. וזה מצוין. אבל כשאני מסתכל על אפשרויות ההתבגרות בתוך התעשייה שלנו, שמתבטאת ברצף של עבודה, פרנסה שמאפשרת שקט נפשי, רישיון לטעות פה ושם ולנסות להתחדש, אני מוצא תמונה עגומה ומדכאת.

לדעתי, התעשייה שלנו איננה נותנת אופק סביר ליוצרי קולנוע. זה לא מקרי שיש מעט מאד יוצרים ישראלים שהצליחו במהלך המסלול המקצועי שלהם לעשות יותר מחמישה או שישה סרטים עלילתיים. אני כמובן מבין היטב שיש עוד סיבות לכך שיוצרים אינם מצליחים להיות יותר פוריים, ושהשוק הקטן שבו אנחנו עובדים גורם להרבה יוצרים למצוא את פרנסתם בטלוויזיה. אבל מנקודת ראותי – הצרה מאד – יש מקום לעודד רצף של עבודה. אני יודע שזה קיים, והקרנות בהחלט מודעות לעניין הזה, אבל חשבתי שבמסגרת הזאת כדאי לומר שחלק מהחזון שלי לעתיד התעשייה, ליציבות שלה, זה לגלות שאנחנו יודעים להעריך יוצרים ותיקים, ושאפשרנו להם לייצר מכלול של עבודות על פני כמה עשורים. אני מאמין שעל מנת ליצור דור צעיר של יוצרים דינמיים ומקוריים, שיבעטו בכל מה ומי שהתקבע, ויאתגרו תמידית את הממסד השבע, חייבם להציג גם מודל של דור ותיק שאינו מקובע, אלא מצליח להתפתח ולהתקדם, ולבנות מערכת יחסים ארוכת טווח עם הקהל. העדר האופק המקצועי, האמנותי והכספי, מאיים לדעתי באופן משמעותי על המשך השגשוג של התעשייה שלנו.

השאלה השנייה שעולה לא מעט בזמן האחרון, נוגעת בריבוי הקופרודוקציות, ובתופעות הלוואי של הכסף הזר שמוזרם לתעשייה שלנו.


על פניו, יש משהו חיובי מאד בשיתופי פעולה שמכניסים כסף זר לתעשייה. יותר כסף, יותר אפשרויות. זה ברור. ואולי זו גם התשובה לשאלה הקודמת – יוצר מנוסה שרוצה לעבוד בתקציב גבוה, שיחפש את המימון לזה מחוץ לישראל. אבל אני חושב שצריך לבחון לעומק את ההשפעה של הכסף הזר, ואת התלות ההולכת וגוברת של יוצרים במקורות מימון מחוץ לישראל.

במילים אחרות, אני מדבר על המתח בין האוניברסלי למקומי. הכסף הזר, במודע או שלא במודע, מעודד יוצרים לפזול לעולם על חשבון הקהל המקומי. כן, יש את המודל האופטימלי שמצליח לעשות את שני הדברים גם יחד, אבל אלו יחידי הסגולה. רוב מוחלט של הסרטים נמצא בקצוות של המתח הזה.

בפגישות עם מפיקים, תסריטאים, בקריאת תסריטים, אני  מוצא יותר מדי סיפורים שבהם לדמות הראשית יש אח בצרפת, או אבא בגרמניה, או עלילה שמובילה את הדמויות לניו יורק. יותר מדי סיפורים מחפשים את האקזוטי, על חשבון האותנטי. זה לא נורא אם זה מופיע פה ושם, אבל כשזה הופך למגמה, לטרנד דומיננטי ונוכח, אנחנו מסתכנים בלאבד את הקהל שלנו כאן בארץ.

לדעתי אסור להאמין לאשליה שתעשיית קולנוע יכולה להתקיים כענף יצוא. בלי קהל מקומי, קהל שמרגיש שהקולנוע שנעשה במדינה שבה הוא חי, עם מימון ציבורי, נעשה עבורו, אין תעשייה.

נניח שברגע זה יושבים  מאה קולנוענים ישראליים שכותבים את הסרט הבא שלהם. כמה מהם מדמיינים את נאום הזכייה שלהם בקאן, בצרפתית. וכמה מהם מדמיינים את התור לקופת הקולנוע באשדוד או בסינמה סיטי? הרושם שאני מקבל זה שרוב מוחלט של היוצרים חולם בצרפתית.

לכן, מעבר ללחץ שצריך להפעיל על ערוצי שידור וגופים ישראלים אחרים להמשיך להשקיע בקולנוע, כדי להקטין את התלות בכסף זר, לדעתי קובעי המדיניות צריכים לעודד באופן אפקטיבי סרטים שפונים בראש ובראשונה לקהל ישראלי. את ההשפעות הזרות לא צריך לדכא, יש בהן גם צד חיובי, אבל צריך לאזן אותן בקביעה ברורה שהכסף הציבורי מיועד לסרטים עם ערך מוסף עבור הקהל הישראלי. המציאות היום אינה כזו – הרושם שאני מקבל הוא שמנהלי הקרנות והמפיקים מעודדים את היוצרים לבחור סיפורים שימצאו חן מחוץ לישראל. החזון שאני רואה מול עיני, בהקשר הזה, זו תעשייה שממשיכה לעניין את העולם, וממשיכה לבלוט בפסטיבלים, אבל עם תוכן שהוא מקומי וניואנסי שפונה בראש ובראשונה לקהל כאן.


כאמור, הסרט המושלם הוא הסרט שמצליח להגשים את שני היעדים האלה, ואני מתאר לעצמי שזה מה שכל מפיק מחפש, אבל לדעתי, על מנת לאזן את הטרנד הנוכחי, קובעי המדיניות צריכים לבלום מעט את המגמה שנוצרה ולהעדיף את השיקול המקומי. רק כך נשמור על הייחוד שלנו ונמשיך להפתיע כל שנה.

מושג הגנאי –  “יורוסופ” (“מרק אירופי”) – מוכר לכם. לדעתי “המרק הים תיכוני”, ה”מידל-איסט סופ”, מזנב בנו ועלול להמאיס אותנו על הקהל כבר בעתיד הקרוב מאד.

הסוגיה השלישית שאני רוצה לגעת בה, שמשתלטת על לא מעט שיחות, מעסיקה את תעשיית הקולנוע העולמית ולא רק את זו הישראלית. כיצד מתמודדים עם השחיקה שיש בחוויית הצפייה הקולקטיבית על מסך גדול באולם קולנוע? והאם יש לשאלה הזו זווית ישראלית?

לא מזמן שמעתי חוקר שמתעסק בהיסטוריה של המדע שטען שבעוד שלושים שנה לא יהיו לנו מסכים בכלל. מסך הטלפון, מסך המחשב, הטלוויזיה, ומסך הקולנוע כולם ייעלמו, ובמקומם אנחנו נסתובב עם צ’יפ בראש שמאפשר לנו לקבל את כל מה שהתרגלנו לקבל על גבי מסך, על רשתית העין שלנו.

יכול להיות שזה נכון, ושילדינו ונכדינו יראו סרטים אחרת לגמרי מאיתנו. אבל בינתיים, אנחנו נאלצים להתמודד עם מציאות שבה אנחנו עדיין עושים סרטים עבור קהל שמתכנס באולם קולנוע, משלם על כרטיס, וחווה את הסרט בתנאים שאנחנו פחות או יותר שולטים בהם,  בזמן שבפועל, בלי שום קשר לכוונות שלנו, המציאות היא שרוב הצופים שלנו רואים את עבודתנו ביחידות, על מסך קטן, בחינם, בתנאים שאין לנו שום שליטה עליהם.

האם אנחנו צריכים להשלים עם המציאות הזו, להסתגל לה, או שצריך לחשוב על דרכים יצירתיות לשמור על היתרונות של חווית צפייה באולם קולנוע?

מהתרשמותי, נראה שעולם ההפצה הולך ומסתגל. כלומר, המפיצים מחפשים היום את הדרך להרוויח מהטכנולוגיות החדשות, על ידי שינוי במודלים של הפצה, ולא להילחם בהם. וזה מובן ואפילו מתבקש.

היוצרים, לעומת זאת, על פי התרשמותי, עדיין מנסים למצוא דרכים למשוך צופים אל אולם הקולנוע, למרות האופציות האחרות שזמינות.

בארה”ב ההתמודדות נעשית במישור הטכנולוגי בעיקר – תלת מימד נולד מחדש כתשובה לצפייה הביתית, וכמענה מסוים לפיראטיות.

במסגרת החזון שלי, אני רוצה להציע זווית ישראלית להתמודדות הזאת – זווית שהיא יותר תכנית מטכנולוגית, והיא רלוונטית בעיני מאד לתקופה הנוכחית.

לדעתי, חשוב לייצר בידול מסוים בין סרט שמיועד למסך הגדול לבין סרט שאין סיבה לא לצפות בו על מסכים קטנים מכל מיני סוגים. היו שנים שבהן התעשייה  שלנו טשטשה את הבידול הזה, אפילו במכוון, בעיקר מסיבות תקציביות, אבל גם כתוצאה מהקרבה הגדולה מאד בין תעשיית הקולנוע לבין תעשיית הטלוויזיה בארץ. השחקנים הם אותם שחקנים. הבמאים הם אותם במאים. המפיקים הם אותם מפיקים. אנשי הצוות הם אותם אנשי צוות. ואפילו פורמט הצילום במקרים רבים זהה. התופעה הזאת של סדרות שהופכות לסרטים וסרטים שהופכים לסדרות היא סימפטום גרוע של הקרבה הזאת. זה לא טוב לקולנוע שלנו, וזה לא טוב לטלוויזיה.

היום, בגלל הכרסום האמיתי שיש בקהל שיוצא לראות סרט באולם קולנוע, אני מרגיש שיש מקום להילחם בטשטוש הזה, ולעודד יוצרים למצוא את האלמנטים שמבדלים את הסרטים שלהם ממה שניתן לקבל על המסך הקטן. אין לי הגדרה או נוסחה שאיתה אפשר למדוד את הערך המוסף שיש לפרויקט מסוים על מסך גדול, אבל אני חושב שיושבי הקרנות, שומרי הסף, אלו שבסמכותם לקבוע אלו סרטים יופקו ואלו לא, צריכים להתייחס למימד הזה ולהוסיף את השיקול הזה לקריטריונים שלפיהם שופטים פרויקט. האם לפרויקט שעומד על הפרק יש ערך מוסף על מסך גדול מול קהל?

השלמה עם שחיקת אולמות הקולנוע, לפחות בשנים הקרובות, מאיים באופן מוחשי על המשך ההתפתחות והיציבות של התעשייה שלנו.

אלו מחשבותיי ביום הזה, במקום הזה, בשלב הזה של חיי. אני מודע לזה שכמעט בלתי אפשרי לדבר באינטליגנטיות על מגמות ותנועות בתוך תעשיית קולנוע, בלי פרספקטיבה ומרחק. יש כל כך הרבה כוחות וזרמים מסתוריים שמניעים אותנו כקבוצה, שקשה מאד לצפות לאן הם יובילו. בעיקר בזירה הטכנולוגית. אבל יושבים פה כמה אנשים שהשפעתם על התעשייה היא ישירה ומשמעותית, ובתוך מגוון הדעות שהם ישמעו פה היום, אני מודה להם מאד על הסבלנות להקשיב גם לי.

נושאים: בשוטף

12 תגובות ל - “כנס חזון קולנועי: תקוות, טפיחות, מצוקות והתמוטטויות”

  1. עילום שם 15 נובמבר 2009 ב - 10:41 קישור ישיר

    אהבתי מאוד מאוד את הנאום של חגי לוי. מעורר השראה ומלא אמת

  2. (יובל) 15 נובמבר 2009 ב - 10:51 קישור ישיר

    באמת תהיתי מה דעתו של סידר על הפיכת בופור, סרט סינמסקופי, למיני-סדרה טלוויזיונית.

  3. אינטל מיקרופרוססור 15 נובמבר 2009 ב - 11:17 קישור ישיר

    רם לוי תמיד מצליח לחמם את ליבי.

  4. מוטי 15 נובמבר 2009 ב - 13:47 קישור ישיר

    הבחור השני שמדבר שם עם הזקן אומר דברים מדהימים בעיני. הוא עלה על מה בדיוק חסר בקולנוע הישראלי בעיני

  5. sbh shi 15 נובמבר 2009 ב - 13:49 קישור ישיר

    הכל שטויות – בסופו של דבר חוץ מכסף שיוצר יותר סרטים באמצעים יותר איכותיים, אין שום דבר שמשותף ליוצרים הישראליים – כל אחד מהם הולך לבד בדרך משלו, ולכן לא אמור להיות להם חזון חוץ מרצון לייצר סרט טוב בפרויקט הבא. כל אחד המדוברים הרי מלכלך על החברים האחרים בתעשיה בכל שיחת בית קפה.

  6. דוקטור קולנוע 15 נובמבר 2009 ב - 18:15 קישור ישיר

    חגי לוי ויוסף סידר מרתקים, כל אחד מהכיוון שלו.

  7. אסף 15 נובמבר 2009 ב - 20:28 קישור ישיר

    חלק מהדוברים כבר הועלו לערוץ של שפיגל ביוטיוב http://www.youtube.com/user/SamSpiegel

  8. אוטו פוקוס 15 נובמבר 2009 ב - 22:21 קישור ישיר

    עוף-טופיק:

    בסאות’-פארק עשו פרק שלם בשביל פאנץ’-ליין מבריק אחד בסופו על “אוואטר” של ג’יימס קמרון:

    http://www.southparkstudios.com/episodes/251890/

  9. טלי 15 נובמבר 2009 ב - 22:27 קישור ישיר

    טוב אין דברים כאלה, גואל פינטו באח הגדול!! שיט.. אני מתה עליו.. מה זה אומר? שאני אצפה בזה..?

  10. איתן 16 נובמבר 2009 ב - 9:15 קישור ישיר

    משהו אחר מכיוון אחר.

    יהודי טוב. סרט מצוין. מצחיק. סוריאליסטי. מעורר מחשבה. מבוים בדיוק מופלא. עבודה נהדרת עם מוזיקה (קרטר בורוול). תסריט עשיר בפרטים, שמרכיבים סרט שלם וכמעט מושלם. אני הבנתי את “איש רציני” כסרט אתאיסטי. עבודה מרתקת של האחים כהן. פירוט בקרוב.

  11. מורן - סטודנט לקולנוע 16 נובמבר 2009 ב - 20:35 קישור ישיר

    הבעיה של הקולנוע הישראלי.
    אם היה מגיע חייזר לכדור הארץ ומבקש ללמוד על ישראל העכשווית לפי הסרטים של השנים האחרונות, מה הוא היה רואה ולומד עלינו?
    שאוכלוסיית ישראל מונה חרדים עם בעיות אמונה או מיניות, חיילים מיוסרים מוסרית, זקנים ניצולי שואה עם בעיות קיום ופלסטינאים עם בעיות זהות.
    האמנם? זה כל מה שיש לישראל להציע לעולם? שואה, סיכסוך, הומוסקסואליות ולסביות, וצבא? זה כל מה שאנחנו רוצים שהעולם יראה בנו? זה כל מה שאנחנו רואים בעצמנו?

    יש לי תחושה שהיוצרים הישראליים, כדי למשוך את קהל הצופים (הדליל במילא) לקולנוע, רוצים ליצור פרובוקציות במקום למצוא סיפורים אמיתיים.
    מה השלב הבא? יהודי הומוסקסואל בשואה, שמתאהב במנהל המחנה הנאצי שלו, שלאחר מכן עולה לארץ ומשתתף במלחמת השיחרור אבל נאלץ להרוג את המאהב הערבי שלו. לבסוף הוא חי בעוני ובחוסר כבוד ונאלץ להתמודד עם האלצהיימר שמאיים למחוק אותו ואת עדותו החיה מהשואה.
    נשמע לכם מופרך? לא כל כך, בהתחשב בסרטים שיצאו כאן בחמש השנים האחרונות.
    והסתכלות מהירה באתר קרן הקולנוע הישראלי, תגלה לנו שהסרטים של השנים הבאות לא יהיו שונים בהרבה.

    מתי בפעם אחרונה התנהל פה מרשם אוכלוסין? לא מזמן, אם אינני טועה.
    כמה מצופי הקולנוע הם חרדים? כמה מהם חיילים? כמה הומוסקסואלים ולסביות? כמה ניצולי שואה?
    מדוע הרדיקלי הוא הנורמטיבי והנורמטיבי הוא הרדיקלי? כיצד אפשר ליצור קולנוע פרובוקטיבי וחתרני כשאין שום קולנוע רגיל ונורמלי לחתור תחתיו?
    איפה הקולנוע שמספר על אנשים רגילים? כן, יש גם כאלה במדינה, והם גם הרוב שלה.
    סרטים כמו: ללכת על המים, אילי ובן, סיפור גדול, צעד קטן, ביקור התזמורת, האסונות של נינה, חתונה קולומביאנית, וסוף העולם שמאלה.
    לעומת סרטים כמו: החוב, עץ הלימון, עיניים פקוחות, חופשת קיץ, הסודות, סוף שבוע בתל אביב, הבועה, בופור, לבנון, ואלס עם באשיר.
    האם רגיל זאת מילה גסה? מה עם קומדיות? מה עם סרטי נוער וילדים? מה עם סרטים על המעמד הבינוני? האם פטריוטיות היא מילה גסה?
    אני לא אומר שצריך להיות סופר ריאליסטיים ומשעממים, אבל צריך לקחת את הדמויות הרגילות שמדברות לקהל בגובה העיניים ומהן לפתח חידושים סגנוניים ונראטיבים
    ולא ליצור שחיקה של הפרובוקציות הסטריאוטיפיות של החברה הישראלית.
    על הקהל הישראלי זה כבר לא ממש עובד, ובקרוב גם לא על הקהל הבין-לאומי ועל שופטי הפסטיבלים.

    האם יש באקדמיה ובקרנות סלידה מהמילה “מסחריות”? יכול להיות שאף גוף בעל כסף ותקציבים לא רוצה לעשות סרטים “בסגנון אמריקני” – הקולנוע החזק ביותר בכל העולם, המכניס ביותר בכל העולם, הזכור האהוב והנוסטלגי ביותר בכל העולם? אף אחד כאן לא רוצה “להתלכלך” באמריקניזציה ומסחריות? יש לנו הרבה מה ללמוד מהאמריקנים. אני לא מדבר על האפקטים, על התקציב, או על סדר הגודל של ההפקה, אלא על עיצוב הדמויות, על עיצוב הסיפורים, על מקוריות של הסרטים העצמיים הבריטים והאמריקנים (וגם מהטלויזיה האמריקנית). אנחנו לא חייבים להיות קיטשים ואופטימיים כמו הסרטים האמריקניים, אבל אנחנו כן צריכים להתחיל לחשוב בצורה מסחרית, לספק את הקהל הישראלי ולא את שופטי הפסטיבלים. ליצור סיפורים מושכים ורגעים בלתי נשכחים על דמויות שהן חלק מהחיים אבל מתעלות על עצמן בזמן הסיפור הקולנועי.

    שלא תחשבו לא נכון, אין שום סיבה שבסרטים ישראליים לא יהיו חרדים, הומואים ולסביות, פלסטינאים או חיילים. אבל כשיש מבול מהיצירות האלה במשך כל כך הרבה שנים בתעשיה הדלילה שלנו – איך אפשר להתרומם להישגים משמעותיים בקרב הקהל המקומי ובקרב הקהל העולמי לשנים הבאות?
    אני חושב שכל היוצרים, הותיקים כמו גם החדשים, צריכים להסתכל על התעשיה שלנו בטווח של כמה שנים, קודם מבחינה לוקאלית ואחר כך מבחינה גלובלית ולשאול, האם ככה אנחנו רוצים להיות?

  12. עומר 17 נובמבר 2009 ב - 6:08 קישור ישיר

    הדברים של יוסף סידר מעוררי מחשבה.


השאירו תגובה ל - אסף