האקדמיה החליטה מוקדם יותר השנה שכדי להפוך את טקס האוסקרים המשודר לקליל וקצבי יותר, הם מעבירים את חלוקת הפרסים למפעל חיים לטקס נפרד. והוא התקיים שלשום: לורן בקול קיבלה פרס, רוג'ר קורמן. אבל הכי מרגש עבורי: גורדון וויליס. די מדהים איך האיש שצילם כמה מהסרטים הגדולים בתולדות הקולנוע האמריקאי לא רק שמעולם לא זכה, הוא כמעט ולא היה מועמד. אחרי שעבד צמוד עם פרנסיס פורד קופולה, וודי אלן ואלן ג'יי פאקולה וצילם את "הסנדק", "אנני הול", "מנהטן", "כל אנשי הנשיא" ו"נערת הטלפון והבלש", הוא היה מועמד לראשונה רק על "זליג" (אתם קולטים? על "הסנדק", אח הסרטים עם הצילום המופלא ביות בתולדות הקולנוע, הוא בכלל לא היה מועמד). אמש הוא קיבל פרס על מפעל חיים. הנה ג'ף ברידג'ס מעניק לו את הפסלון (לחצו פעמיים על מסך הווידיאו):

והנה קיילב דשאנל, אבא של זואי וצלם נפלא בזכות עצמו (וכמעט הנגאטיב המושלם של וויליס מבחינה סגנון: וויליס אלוף בצילומי פנים וריבוי תאורה מלאכותית, דשאנל חוגג האור, החוץ ואת התאורה הטבעית – ראו "לעוף כל הדרך הביתה", "הסייח השחור" ו"הצוות המובחר"), שמרים כוסית לוויליס ובעצם מסביר, באופן מצחיק למדי, למה וויליס מעולם לא זכה באוסקר, או אפילו התקבל לקאנון ההוליוודי המסורתי: עוא סרב לשחק את המשחק, נשאר אאוטסיידר, והיה אחד האנשים הכי קשים לעבודה בסרטים. למעשה היה רגע בשנות השמונים שבו בכירי האולפנים דרשו מבמאים שיפסיקו לעבוד עם וויליס כי הוא היה איטי מדי, פדנט מדי, וחוצפן כלפיהם.

הנה לינק לסרטון, אם במקרה הווידיאו המאומבד שלי עושה לכם בעיות. והנה עיון מקיף בקריירה של וויליס.

ציוץ