"חמש שעות מפריז", הביקורת
לא סבלתי כלל מ"חמש שעות מפריז", אבל ממש סבלתי לכתוב עליו. כל ניסיון להפעיל מחשבה ומוח בקשר לסרט הזה – שהמילה היחידה שהצלחתי לנסח בקשר אליו זה "סימפטי" – גרמה לי מצוקה. הסרט נעים כזה, יש בו רגעים עם הומור, רגעים עם רגש, אבל הוא סופר-סטנדרטי. כשניסיתי לחשוב עליו בדיעבד התמלאתי פליאה לגביו. לא הבנתי את הגיבור, לא הבנתי למה הסרט משאיר אותו בנקודה בה הוא משאיר אותו, לא הבנתי אם אני אמור לסמפט אותו או לרחם עליו, לא הבנתי אם אני אמור לרצות שהזוג הזה – של נהג המונית והמורה למוזיקה – ישארו יחד. זו לא קומדיה רומנטית, זו דרמה חמצמצה עם רומנטיקה וקצת הומור. "500 ימים עם סאמר" מספר סיפור כמעט זהה, אבל עם הרבה יותר חן. ובעיקר, לא הבנתי למה יוצר צעיר ומסקרן עושה סרט כה… מבוגר. היתרון בכך הוא שקהל מבוגר, בעיקר חובב שנסונים ובלדות, עשוי לסמפט את הסרט מאוד. ובצדק. מאז "זולגות הדמעות מעצמן" של איתן גרין – שמבחינתי "חמש שעות מפריז" הוא כמעט סרט זהה לו – לא התקשיתי כל כך בלכתוב ביקורת על סרט שאין לי ממש מה לומר עליו. הוא בסדר. אבל פשוט לא ממש לטעמי.
פורסם ב"פנאי פלוס", 11.11.2009
אני פותח ואומר: “חמש שעות מפריז" – סרט הבכורה של ליאון פרודוסקי שהקסים את שופטי פסטיבל חיפה ויצא משם עם פרס על הסרט ופרס על התסריט – הוא סרט סימפטי. הוא לא מעצבן ולא מעיק ולא גרוע. הוא נינוח, מנומס, נאה, יש לו לב. בעולם שלא דורש הרבה מהסרטים שלו, ועבור קהל יעד שמחפש סרטים מנומסים, בלי יותר מדי ליבידו, הסרט הזה בהחלט מספק. מי שחיבב את "זולגות הדמעות מעצמן", למשל, יתמוגג מהסרט הזה. יש להם אופי דומה. נעים כזה. בעדו של הסרט אגיד שנדמה לי, שקהל מבוגר עשוי לחבב אותו ואת אווירת השנסונים שלו. נגד הסרט אגיד שהוא פשוט נורא מיושן.
דרור קרן מגלם ב"חמש שעות מפריז" נהג מונית בשם יגאל, והוא אחת הדמויות הכי פלגמטיות שראיתי כבר הרבה זמן בסרט. הוא גרוש, כולם רוכבים עליו, וכשהוא מתאהב במורת המוזיקה של בנו, הציפייה היא שסוף סוף הוא ייצא מהכונכיה שלו ויפרח. אבל זה לא ממש קורה. בין תחילת הסרט לסופו כל מה שיש זה רצף נעים של סצינות שחלקן מעוררות חיבה רבה, חלקן מצולמות ברוך נעים (אם כי קשה להאמין שהצלם של הסרט הזה והצלם של "לבנון" הוא אותו איש), ובאופן כללי הליהוק של קרן והלנה ירלובה מעסה את בלוטות ה"חביב". אבל משהו משמעותי חסר בסרט הזה.
יכול להיות שהציפיות שלי מופרזות. בשנה עם 25 סרטים, בה היו שני סרטים כה יוצאי דופן כמו "לבנון" ו"עג'מי" וסרט כה מהנה כמו "סיפור גדול", וסרטים שיש להם איזשהו שפיץ סגנוני שחיבבתי כמו "שבע דקות בגן עדן" ו"פובידיליה", בהחלט צריך שיהיו גם כמה סרטים סימפטיים. ועדיף "סימפטי" על "גרוע". אבל יש ב"חמש שעות מפריז" משהו סימפטומטי שמצאתי גם בסרטים נוספים שעומדים לצאת בקרוב בארץ: “היו לילות" ו"הבודדים". שלושתם סרטים שאפשר להגידם כ"עשויים היטב", “רהוטים" ועם טאצ'ים של סגנון. אבל יש בהם גם איזושהי כבדות שנדמה שכבר הלכה והתנדפה מהקולנוע הישראלי של השנים האחרונות. כשזה בא מידי יוצרים ותיקים, נציגי הדור הקודם, זה הגיוני ואף מתבקש. אבל כשזה מגיע ממי שאמור להיות אחת ההבטחות הגדולות של הקולנוע הישראלי הצעיר אני מביט בסרט קצת בהשתוממות. וזו לא הפעם הראשונה: "לילה אפל", סרט צבא שהיה פרויקט הגמר של פרודובסקי בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, היה לפני שנתיים אחד מסרטי הסטודנטים הכי מדוברים והכי מעוטרים בעולם, אחרי שזכה בפרס הסרט המצטיין בתחרות של כלל בתי הספר לקולנוע בעולם והיה מועמד לאוסקר של סרטי הסטודנטים. גם שם לא ממש התחברתי. ושוב אדגיש, כי אולי הפכתי לצופה מפונק: זה בסדר ונחמד ורהוט ושוטף, אבל גם נורא סטנדרטי, בשעה שכבר למדתי לצפות מהקולנוע הישראלי שיהיה יותר מזה. ואילו "חמש שעות מפריז" מחזיר אותי לימים בהם נדרשה סלחנות כדי לפרגן לקולנוע הישראלי, משהו כמו עשר שנים אחורה. זה נראה כמו סרט, זה סימפטי כמו סרט, אבל בסופו של דבר: למה זה בעצם סרט?
"חמש שעות מפריז" היא דרמה רומנטית על שני אנשים שנמצאים בחייהם בשלב המתנה, הקפאה. המפגש ביניהם אמור להיות רגע ההתעוררות שלהם. הסרט יוצא מנקודת מוצא מסחרית-רומנטית מקובלת ולגיטימית, ונדמה שזה סרט שכמו "סיפור גדול" מטרתו העיקרית היא לענג. אבל הוא באופן עקבי מסרב לתת לנו את ההנאה שבצפייה בדמויות מתפתחות. אז זה בעצם סרט אנטי-מסחרי ואנטי-רומנטי, תרגיל קונספטואלי בריסוק הז'אנר ובשבירת ציפיות? אם כן, חבל. אם לא, חבל כפליים.
את הדמות של דרור קרן לא הבנתי בכלל. הפטיש של קרן לשבת ולהתבונן במטוסים ממריאים ונוחתים מקסים. נראה מצוין. גם מעורר הזדהות. אבל פחד הטיסה שלו, שאמור להיות הדבר שהכי רודף אותו, מייסר אותו, מקרקע אותו (וגם מסמל איזושהי אימפוטנטיות של הדמות, שלא מצליחה להתנתק מהקרקע), נשאר כמו איפיון שאף פעם לא מגיע לידי פתרון שיש בו הארה או ריגוש, עד כדי כך שבסופו של סרט עולה התהייה למה היינו צריכים את הפוביה הזאת? מה היא עזרה לנו להבין עליו?
אבל יאמר לזכות הסרט שהוא די חזק בדמויות משנה, שיש להן יותר אופי מלגיבורים הראשיים. בראש ובראשונה, ולדימיר פרידמן, אבל גם יורם טולדנו – שניהם צלעות במשולשים הרומנטיים שהדמות של קרן מעורבב בהן. ובזכות הרגעים האלה, ורגעים פוטוגניים אחרי, “חמש שעות מפריז" הוא סרט… סימפטי. לא יותר.
מצטרף לקריאה: במאים צעירים, אל תעשו סרטים זקנים!
דווקא אהבתי את הסרט.
נכון, יש בו משהו מיושן – אבל במובן החיובי של המילה.
חוץ מזה, יש בו הרבה אומץ. הוא לא נופל לקלישאות המוכרות (אפילו כשיגאל "שובר את הכלים", הוא עושה את זה בצורה כל כך עדינה), הוא מרשה לעצמו לא לתת לצופים את הקתרזיס הצפוי בסוף, וסצנת הסקס בלימבו השחור מאוד יפה.
הסרט כמובן נשען כולו על המשחק הסופר-משובח של שני הגיבורים (וגם דמויות המשנה), ולמרות נפילות קטנות ולא נוראיות (פחד מהמראה – פחד מהמראה, מקהלת הילדים הלא אמינה), הוא סרט טוב מאוד בעיני.
אה, ועוד דבר קטן שאהבתי – אני לא יודע אם זה קשור לתרבות הרוסית או רק לאופי הגיבורה הראשית, אבל הנטיה שלה להגיד אמת תמיד ובכל מצב, גם לבעלה וגם כשאתה ממש רוצה שהיא תשקר, שבתה אותי.
סרט עם אהבת אדם ואמון ביכולת שלהם להשתנות. אהבתי אותו מאד. סיפור פשוט שמסופר נקי, מדוייק ולכן גם עובד. יצאתי מרוגש. לא קרה לי בשום סרט ישראלי בשנים האחרונות.
אולי הסרט לא לטמעך כי הוא לא מאפשר לך לכתוב עליו באופן שיבליט את עצמך ?את הבנתך וכישוריך בסרטים ?
סרט מעולה , שאם קצת היית עשיר במחשבה ובמוח היית מבין שנוגע כולו ביכולת של אדם להשלים עם ההמנעות – אפילו אם זו מאוד מקובלת ואפילו מתבקשת – לא לשיר במקהלה , לא להקות את האיש שמנסה לקחת את מקומך בתור אבא , ולא להגיב כשבוגדים בך , לא לקרוס כשלא מתקבלים לתחרות נגינה ואחרי כל אלא להשאר אותו אדם שאתה ולגרום לכל מי שצופה להתאהב !
לסיום שאלה נוספת , אתה חייב את הזין העומד של דובר קוסשבילי ובחורה על ארבע כדי לגרום למוח שלך להוציא משהו ?
אם לא הבמת את הסרט – למה פשוט לא לכתוב: "לא הבנתי את הסרט"
פשוט פיספסת בענק סרט נפלא ןמרגש.
דרור קרן משחק בצורה מופלאה ומגלם דמות שאי אפשר שלא להתאהב בה.
וסוף הסרט פשוט מעולה. לא פותר לנו את הבעיה ומאכיל אותנו ב "סוף טוב" כמו כל סרטי הז'נאר הנחות (כמו סיפןר גדול שכל כך התלהבת ממנו שהוא בעצם סיפור קטן מאד) ומשאיר מקום לצופה האינטיליגנטי.
הסצנה עם הנוסע ה"לא משלם" פשוט גאונית.
אני מזמן לא ראיתי סרט שכל כך ריגש אותי.
מומלץ בחום ואפילו רק בשביל הוירטואוזיות של דרור קרן.
מאוד אהבתי את הסרט, התסריט, הבימוי, המשחק הכובש בצניעותו של ירלובה וקרן, והשאנסונים…כל כך הרבה טוב לב שהוקרן בסרט אחד, בלי ציניות. נכבשתי! הזכיר לי את סרטי השחור לבן שנהגתי לראות לפני כחמש עשרה שנה בערוץ 2 הנסיוני (ואני בסה"כ בשנות השלושים שלי) והכי הכי הזכיר לי את "פגישה קצרה" עם הקונצ'רטו השני של רחמנינוב ברקע. הסרט ילווה אותי עוד הרבה שנים (והביקורת האנמית כאן כלל אינה ברורה לי, בייחוד כשצפיתי השנה גם ב"עג'מי" וגם ב"לבנון").
סרט מקסים, רגיש, צנוע ומלא באהבת האדם.נותן הרבה מקום למחשבה בפיוטיות שלו, בהומור הדק ובנטיה דווקא "לאפות ברוך ולא להקפיץ " מסכים עם התגובות כאן
המאמר המוביל אינו בחזקת ביקורת ,
אלא אמירה יהירה נרקיסיטית ובוטה,
שונה כל כך מעדינותו של הסרט הזה
אני ממש לא מסכימה איתך יאיר! בסרט הזה יש רגישות שמזכירה אולי את שארית היום. הכל באנדרסטייטמנט– גם הדברים החשובים: כמו התובנות שעוברות על הגבור הראשי שלומד לקבל את עצמו ולאו דוקא לראות את חייו ככשלון ואת אישיותו כפרייאר. (בסצנת הרמאי במונית), השינוי שחל בו כשהוא עומד על שלו מול גרשון בסצנת החוזה לחברת האוטובוסים). אצל לינה יש התמוטטות עצבים קטנטונת עם כשלון תלמידתה. דוגמאות אלו הן אוטנטיות לגמרי.
נראה שליוצר הסרט לא רק רקע נרחב בסרטים אחרים אלא עולם עשיר בתובנות שבאו מקריאה והתבוננות במורכבות של בני אדם.
סרט מרגש, מינורי ואנדרסטייטמנטי בצורה שלא אופיינית למקומותנו.
Thanks dude. It is fun knowing
I am glad for writing to let you be aware of of the great discovery our child encountered studying your webblog. She realized some issues, not to mention how it is like to possess a great helping mindset to get the others really easily learn about specific advanced topics. You actually did more than her expected results. I appreciate you for displaying those practical, trustworthy, revealing and also cool thoughts on that topic to Gloria.