ג׳רי לואיס ב״הפרופסור המטורף״ שהוא גם ביים. לימים, סרט שנעשה לו רימייק עם אדי מרפי

ג׳רי לואיס, אחד מענקי הקומדיה בקולנוע ואחד הבדרנים הגדולים בתולדות אמריקה, נפטר הבוקר (ראשון) בביתו בלאס וגאס. הוא היה בן 91. בשעות האחרונות אני רואה את אתרי החדשות האמריקאיים נאבקים לסכם את חייו הארוכים, העשירים ומלאי התהפוכות. לואיס, שנולד בניו ג׳רזי למשפחה יהודית תחת השם יוסף לוויץ׳, היה איש ה״אבל״. על כל הישג שהוא הגיע אליו כמעט תמיד התלווה משפט מסייג עם ״אבל״.  אבל אנחנו כאן, לפחות בפסקאות הפתיחה, נזכור אותו כפי שראוי שההיסטוריה תזכור אותו: קומיקאי ענק ופילנתרופ אדיר.

אחרי קריירה באתרי הנופש היהודיים של צפון מדינת ניו יורק (רצועת הבורשט) ובמועדוני הקומדיה של ניו יורק, לואיס זכה להצלחה לאומית ראשונה כשחבר לדין מרטין מיד אחרי מלחמת העולם השנייה. הצמד מרטין ולואיס – הראשון גבר נאה ושרמנטי, השני ילדותי וצווחני – זכה להצלחה גדולה בקולנוע (לרוב בסרטים שביים נורמן טאורוג) עד פרידתם באקורדים צורמים באמצע שנות החמישים. מרטין הפך לזמר פופולרי ובהמשך הצטרף לפרנק סינטרה וחבורת הראט-פאק שלו. לואיס יצא לקריירת סולו קולנועית, במרכזה שיתוף הפעולה הפורה שלו עם הבמאי פרנק טשלין, אנימטור בעברו, איתו יצר כמה מהתפקידים הגדולים שלו. אבל על הלהיטים הגדולים ביותר בקריירה שלו לואיס היה חתום גם כבמאי: ״הפרופסור המטורף״, ״ליידיז מאן״, ״בלבוי״, ״נער שליחויות״. בכולם גילם לואיס דמויות דומות – ולעיתים יותר מדמות אחת – של גבר-ילד אינפנטילי והיסטרי. לרוב הוא גילם מישהו שמקבל ג׳וב בתחתית סולם הדרגות, אותו הוא מתקשה לבצע, אבל הוא תמיד חולם להגיע לפסגה.

ההומור הסלאפסטיקי המופרז והמוגזם של לואיס, ועוויות הפרצוף שלו, הצחיקו את ההמונים, אבל גרמו למבקרים האמריקאיים לעקם את האף. אבל בלי לואיס ותפקידיו לא היינו מקבלים בימינו קומיקאים כמו ג׳ים קארי, אדם סנדלר, אדי מרפי וזאב רווח, שלרגעים נדמה שממש חיקו את סרטיו (או עשו להם רימייקים). הסטירה הסופית בפרצופה של ההגמוניה הביקורתית באמריקה הגיעה כשבשנות הששים והשבעים הכריזו מבקרי הקולנוע אניני הטעם (אבל האנרכיסטיים) של ״קאייה דה סינמה״ הצרפתי שלואיס הוא גאון קומי. מאז, המחלוקת הזאת בין דעתם של המבקרים הצרפתיים ובין המבקרים האמריקאיים לגבי איכות סרטיו של ג׳רי לואיס היא מעין בדיחה קבועה עבור האמריקאיים על הטעם המשונה של הצרפתים. אבל במבט לאחור, 50 שנה אחרי, הצרפתים כמובן צדקו. לואיס היה גאון. קטעי הפנטומיה שלו הכילו רגעים של לוליינות פרצופים וודווילית, ושימוש בלהטוטי במה שעובדים מצוין בתקריבים. ובכלל היה לו תזמון קומי מבריק בדייקנותו, שמיתרגם גם לתזמון קומי בבימוי. החלוקה של לואיס את סרטיו לגגים מובחנים, כמעט כמו שרשרת של מערכונים, גרמה לסרטיו לקבל נופך מופשט משהו, שמוותר על העלילה הצרופה לטובת רצף של הזיות. היה בסרטיו משהו כמעט סוריאליסטי, שהמבקרים האמריקאים באופן עקבי החמיצו. אבל נכון, זה לא היה ממש אלגנטי, לכן לואיס תמיד היה אלמנט קצת חתרני בתוך הקולנוע האמריקאי. האנטי-צ׳פלין. הנה, למשל, אחד הקטעים הכי מפורסמים שלו מתוך הסרט ״מי שומר על החנות״ מ-1964. קטע כה מפורסם שהמוזיקה מתוכו שימשה כאות הפתיחה של יומן השבוע של רשת ב׳ במשך עשורים. זהו ג׳רי לואיס בקליפת האגוז:

https://www.youtube.com/watch?v=oSyivQLQfQw

(יש לציין שלואיס מעבד כאן קטע המבוסס על היצירה המוזיקלית ״מכונת הכתיבה״ מאת לירוי אנדרסון שנכתבה במקור ב-1950, 14 שנה לפני שזכתה לתפוצה עולמית בסרט הזה.)

״הניו יורק טיימס״ מציין בהספד שלו, שכבמאי לואיס היה גם אחראי על לא מעט פיתוחים והמצאות. המפורסמת שבהמצאותיו היא מערכת הווידיאו-אסיסט: מצלמת הווידיאו שמראה לבמאי על גבי מוניטור מה הצלם רואה בעינית. מערכת שהיתה שימושית ללואיס כמי שהיה גם שחקן וגם במאי בסרטיו, כדי לבחון את הטייקים שלו מיד אחרי צילומם, אבל עזרה לבמאים לראות ביתר קלות מה רואה הצלם, ואיך נראה הטייק מבעד לעדשה, מבלי לחכות לפיתוח הפילם במעבדה.

הלהיטים הגיעו לסיומם ב-1965. ומאז שנות השבעים לואיס היה בעיקר בתקיד ״הסלבריטי״. עם הופעה קבועה בלאס וגאס, כמעט ממש עד ימיו האחרונים, ועם מפעל הצדקה הכביר שלו – הנחיית הטלטרום, אירוע התרמה מרתוני שנתי למען נפגעי ניוון שרירים, ומוסד טלוויזיוני אותו הנחה לואיס במשך 40 שנה. כילד בשנות השבעים בארצות הברית, זה היה המקום שבו פגשתי את לואיס לראשונה, שנה אחרי שנה, מביא לבמה את חבריו המפורסמים שיעזרו לגייס תרומות שהצטברו ללמעלה משני מיליארד דולר.

וכאן מגיעות פסקאות ה״אבל״. בשנים שבהן הקריירה של לואיס כשחקן וכבמאי דעכה נחשפה אישיותו ההפכפכה. הוא היה איש טמפרמנטלי מאוד, וגם חולה מאוד. הוא הצליח להסתכסך באופן עקבי עם חבריו ושותפיו הקרובים ביותר (למשל, דין מרטין) וקומם עליו לא מעט אנשים. נדמה שאחרי שכבר הוסכם שהוא קומיקאי דגול, לואיס לא עשה מאמצים גדולים להתחבב על הציבור, ובוודאי שלא על התקשורת. הוא היה מריר בגלל שסדרה של סרטים אותם חלם להפיק לא הגיעה אל המסכים. סרטים שלו צולמו ונגנזו, או לא צולמו בכלל. אבל בשנות השמונים הוא זכה לקאמבק מרשים דווקא כשחקן דרמטי: תחילה ב״מלך הקומדיה״ של מרטין סקורסזי, מול רוברט דה נירו, ואז בתפקיד גנגסטר מבהיל בסדרה ״Wiseguy״.

עם כל בעיותיו הרפואיות, לואיס הגיע לגיל שיבה טובה ונפטר בן 91. 50 שנה אחרי תפקידיו המפורסמים ביותר, שהתיישנו מאז, הוא ראה איך המוניטין שלו נשחקים והוא הופך מושא לחיסולי חשבונות קטנוניים. עכשיו, משמת, נותר לנו רק להיזכר בגדולתו הקומית. הנה שני קטעים כאלה, קטעי פנטומימה על רקע מוזיקה, שבהם לואיס ביצע את הדמויות הכי טובות שלו: האדם הקטן שחולם בגדול.

מתוך ״נער שליח״. ג׳רי חולם להיות הבוס, לצלילי קאונט בייסי.

מתוך ״הבלבוי״, סרט גדוש בהופעות אורח של הקומיקאים הגדולים של שנות החמישים, המבוסס על חוויותיו של לואיס כמי שבאמת עבד במלונות כבלבוי בצעירותו.

ציוץ