ביום שישי: "מועדון סינמסקופ" עם "ראשמור"
ביום שישי ב-14:00 בסינמטק הרצליה אקרין את "ראשמור" בעותק פילם סינמסקופי. זה הסרט שאחראי לפריצה הגדולה של ווס אנדרסון, ואחד הסרטים שהכי אהבתי בשנות התשעים. בארץ החליטו לקרוא לו "המירוץ לצמרת של מקס פישר" ובכך להרוג כל שביב של אקסצנטריות ואידיוסינקרטיות מהסיפור, ומחיקתו לכדי מעין "דודי קרביץ" לשנות ה-90. ניחא, העיקר שהוא הגיע ארצה ועותק פילם שלו נשאר זמין בארכיונים. הסרט הפך ללהיט פולחן קטן ומפתיע, גם בגלל סגנון הרוקוקו המשונה של אנדרסון, שהפך מאז לסימן ההיכר שלו, אבל גם בגלל ההופעה המופלאה של ביל מוריי בתפקיד המשנה. תמיד אמרתי שקומיקאים הם השחקנים הדרמטיים הכי מרגשים, ומוריי בסרט הזה מוכיח את זה. "ראשמור" מומן על ידי אולפני דיסני, שלא ממש ידעו איך לשווק אותו, אבל הוא לא היה סרטו הראשון של אנדרסון. קדם לו סרט עצמאי בשם "Bottle Rocket". והסרט הזה היה הרבה לסרט קצר, באותו שם, שאנדרסון ביים עם חבריו מהשכונה: אוון ולוק ווילסון. אוון ווילסון המשיך עם אנדרסון והיה שותפו לתסריט של "ראשמור". לוק ווילסון שיחק ב"ראשמור". והנה "Bottle Rocket" המקורי והקצר (13 דקות) מ-1994 במלואו, בשני חלקים. שימו לב שבתחילת הסרט אוון ולוק מדברים על פרק ב"סטארסקי והאץ'", בדיוק עשר שנים לפני שווילסון יגלם את האץ' בגרסה הקולנועית של הסדרה:
ארבע שנים אחר כך, ווס אנדרסון עבר ל"ראשמור", והוסיף צבע, תנועות מצלמה שנראוות כאילו הורמו מ"הטבח הגנב אשתו והמאהב" ובמקום ג'ז בפסקול, הוא עבר – בעזרת תקציב הזכויות של דיסני – לעריכה המוזיקלית שהפכה לאחד מסימני ההיכר שלו, של בעיקר מוזיקה בריטית מהסיקסטיז.
אז אם עוד לא ראיתם, זו ההזדמנות (וכהכנה ל"פנטסטיק מיסטר פוקס" שיגיע אי שם במרץ). ואם כבר ראיתםנה הזדמנות לצפייה חוזרת על מסך גדול, באחד הסרטים המקוריים של שנות התשעים.
סינמטק הרצליה נמצא ברחוב סוקולוב 29 (בהרצליה) בפסאז'. ואם תבואו עם הקופון המצורף (לחצו, הגדילו, הדפיסו), כרטיס כניסה יעלה לכם רק 20 שקל.
"ראשמור" הוא בהחלט סרטו הטוב ביותר של אנדרסון. את "טננבאום" עוד חיבבתי אבל אחר כך סרטיו פשוט התחילו לאכזב ולשעמם אותי, במיוחד "דארג'ילינג" הנוראי. אני מקווה שהשועל המופלא לא יאכזב.
מדהים. אוון גנב את התסרוקת מלוק.
🙂
אוליביה וויליאמס… היפה בנשים.
"קירות" – דני לרנר
סרט טוב מאוד. וגם מאוד לא טוב.
שתי הסצינות הראשונות של הסרט מספרות את כל הסיפור. בראשונה, שתי נערות ליווי בורחות על נפשן. בשנייה, הן נתפסות, מוכנסות לחדר חשוך, ומקבלות מכות רצח. הסצינה הראשונה איומה קולנועית. היא מדגימה עריכה לא טובה, חושפת את הזיוף באקשן, ומשתמשת בצורה כמעט פושעת במוזיקה. הסצינה השניה מחרידה, אלימה מאוד, אפקטיבית מאוד, ומצוינת קולנועית. כך ממשיך כל הסרט. נע ונד בין סצינות מצוינות לבין סצינות רעות. בין דברים שעובדים לבין דברים מגוחכים. בין מקצועיות בימויית לבין חובבנות פאטתית. בין התרוממות רוח למפח נפש. בין רבע עוף לבורקס.
אשר יגורתי בא. חששתי מהבחירה בשתי השחקניות הראשיות. את "ג'יימס בונד" האחרון לא ראיתי, אבל את "קירות" כן. אולגה קורלינקו היא לא ממש שחקנית. גם נינט לא כל כך. מצד שני, ולדימיר פרידמן נהדר. הוא כל כך רגוע ומדויק בדרך שהוא אומר את הרפליקות שלו. כל רגע שלו על המסך הוא תענוג. שתי השחקניות הראשיות מתקשרות באנגלית עילגת, דבר שמוזיל את הסרט לסוג של בי-מובי שנראה טוב. הצילום של רם שוויקי אכן יפה, והשוט במועדון אכן נהדר. אני לא יודע מה קרה בחדר העריכה, אבל נדמה לי שמישהו החליט להדביק בכוח מוזיקה לסרט, וזה כל כך מקלקל. במיוחד בסוף באוטובוס. הסצינה שם כל כך רעשנית ובומבסטית, שלא נותר אלא להרים ידיים ולחכות שייגמר. מצד שני, יש כמה החלטות בימוייות של לרנר שעובדות. למשל, לא להראות בכלל את המכות שנינט סופגת. קורלינקו רק שומעת אותן דרך הקיר. יש לזה אפקט חזק. הקשר בין שתי הנשים, בצורה מוזרה, איכשהו עובד. למרות שהוא מקרטע לא מעט, איזשהו גרעין בכל זאת קיים שם. היה שם משהו, לפני שהוא התקלקל. נדמה לי שראיתי אפילו את הנרי דוד בסרט. נדמה לי שהוא אומר רק מילה אחת בסרט ("שם !"). נדמה לי שהוא שחקן הרבה יותר טוב מזה (חכו ל"בודדים". הוא מצויין שם). אני מנחש שהיה לו תפקיד גדול יותר, וזה ירד בעריכה. אני מנחש שכש"קירות" יצא לדרך, הכוונות היו טובות. משהו השתבש בדרך. לא טוטאל לוס הסרט הזה, ויש בו כמה רגעים טובים (יש עוד כמה שלא הזכרתי), אבל יש בו גם רגעים איומים. סרט מאוד לא יציב, "קירות".