מחר עולה בארץ "מדעי החלום", הסרט המקסים מאוד של מישל גונדרי. בפסטיבל ברלין האחרון, שם הציג גונדרי גם את "מסיבת שכונה" הדוקומנטרי שלו, פגשתי אותו לג'אנקטון חביב. בגרסה הזאת צירפתי לינקים לקליפים של גונדרי המוזכרים בטקסט.

פורסם ב"7 לילות", 20.10.2006

במאים, קבלו עצה: אם יש לכם סודות, אל תחביאו אותם בקרדיטים המופיעים בסוף הסרט. יש סיכוי שמישהו ייקרא אותם. זה מה שקרה לי עם מישל גונדרי בפברואר השנה, כשפגשתי אותו לראיון בפסטיבל ברלין. גונדרי, שהציג בפסטיבל גם את סרטו ההיפ-הופומנטרי המעולה "מסיבת שכונה" וגם את סרטו העלילתי הסוריאליסטי, ההזוי והמקסים "מדעי השינה", סיפר בראיון בצורה עמומה על שתי חוויות רגשיות שהוא עבר, במהלך העבודה על הסרט, אבל לא רצה להוסיף פרטים. ברוב המקרים הימנעות כזאת, בראיונות הנינוחים והבלתי פולשניים בבתי מלון פסטיבליים, מסתיימת שם. אלא שבמקרה הזה הפרטים האלה, והאנשים הקשורים להם, מופיעים ברולר, אותו לוקש ארוך של שמות השותפים ליצירה המופיע ככותרות סיום, פרושים לעין כל, און דה רקורד לגמרי. דוגמה? בבקשה: גונדרי מספר שגאל גרסיה ברנאל ("ואת אמא שלך גם", "חינוך רע") לא היה הבחירה הראשונה שלו לתפקיד האלטר-אגו שלו ב"מדעי החלום", ובלי לשים לב חושף סכסוך לא נעים. "התחלתי לעבוד על הסרט לפני הרבה שנים עם שחקן אחר", סיפר גונדרי. "הוא עזר לי בכתיבה, אבל בסוף לא יצא לנו לעשות את זה. ואז המשכתי לכתוב את התסריט ופגשתי את גאל".
– אתה יכול לספר מי השחקן הזה?

"לא, עזוב. הוא לא ממש מרוצה מהמצב, אני חושב שהוא קצת כועס עלי. למעשה, הוא זה שהמציא את שם הסרט".
– אה. אבל זה כתוב בקרדיטים בסוף. כתוב בפירוש שאת שם הסרט המציא ריס איפנס (מי שגילם את שותפו לדירה של יו גרנט ב"נוטינג היל" ועבד עם גונדרי ב"המין האנושי").
"נכון. (נאנח. מקמט את מצחו). אני יודע שהוא מסתובב ומלכלך עלי שאני לוקח קרדיט על עבודה שהוא עשה. אבל הסיפור עליו עבדנו אז השתנה מאוד, והסרט עכשיו מבוסס על מערכת יחסים שהיתה לי אחרי שהפסקנו לעבוד יחד. זה עסק מאוד מסובך לעשות סרט. וקורה שאתה מתכנן לעבוד עם מישהו אבל בסוף זה לא יוצא. ואני מאוד מצטער שריס יצא כל כך פגוע מזה. הייתי שמח לעבוד איתו שוב, אני חושב שהוא שחקן נפלא, ויש לי כמה רעיונות שיתאימו לו. אני מקווה שאצליח לזכות בחברותו שוב".
וגם על מערכת היחסים העגומה ושוברת הלבבות אותה חווה ושהיוותה השראה לסרט הוא מספר כמעט באופן אגבי. "חיות הלֶבֶד הקטנות המופיעות בסרט הן בהשראת הבחורה שעליה ביססתי את הדמות של סטפני. זו בחורה שעושה חיות כאלה והיא היתה אחראית למצב הרגשי שלי שהיה הבסיס ליצירת הסרט הזה".
– היא יודעת שהיא ההשראה לדמות?
"הו, בהחלט. היא יודעת. זו היתה תקופה מאוד סוערת עבור שנינו".
– אתה יכול לספר לנו מי המוזה הזאת?
"כן, בטח. בעצם, לא. לא משנה. היא עבדה בסרט והכינה את בובות הלבד, אבל היא אף פעם לא קראה את התסריט המלא. תמצא את השם שלה בקרדיטים".
מצאתי: קוראים לה לורי פאג'ורי.

"מדעי החלום" הוא סרטו העלילתי השלישי של גונדרי, בן 43, ניו יורקי תוצרת פריז. קדמו לו שני שיתופי הפעולה שלו עם עילוי התסריטאים, צ'רלי קאופמן. תחילה ב"המין האנושי" המבורדק, ואז ביצירת המופת "שמש נצחית בראש צלול", גדול סרטי 2004 בעיניי. קאופמן כתב תסריט גאוני על פי רעיון של גונדרי וידידו האמן פייר ביסמוט, והשלושה זכו על כך באוסקר. ב"מדעי החלום" מתנתק גונדרי מחבל הטבור של קאופמן, או בכלל מהמערכת ההפקתית האמריקאית, ומביים סרט בעיר הולדתו, הדובר צרפתית, אנגלית ומעט ספרדית. את התסריט הוא כתב הפעם במו ידיו, ללא עזרה (אם מתעלמים מפרשת ריס איפנס הנ"ל). בראיונות אחרים הוא אף הודה שחשש להראות את תסריטו לקאופמן או לספייק ג'ונז, החבר ששידך ביניהם, מרוב חוסר ביטחון ופחד שהם לא יאהבו אותו.
– ידעת שלא תעבוד עם צ'רלי קאופמן על הסרט הזה. אולי אפילו העדפת שלא לעבוד איתו הפעם?
"למעשה התחלתי לכתוב את התסריט הזה עוד לפני שפגשתי את צ'רלי. זה סיפור מאוד אישי ופרטי".
– ובכל זאת, שני הסרטים נכנסים לתוך מוחו של הגיבור ומשוטטים בפנים.
"בהחלט. 'שמש נצחית' היה תסריט של צ'רלי אבל עבדנו עליו הרבה יחד, דיברנו המון, סיפרתי לו דברים. את הסיפור של 'מדעי השינה' היה לי חשוב לספר בדרך שלי. צ'רלי הוא תסריטאי גדול ואני לא מתיימר לחשוב שאני בכלל טוב כמוהו, אבל את הסרט הזה היה לי חשוב לספר בכוחות עצמי".

"מדעי החלום" הוא כמו איור ידני המשחזר צילום סי.טי של מוחו של גונדרי, ושל נפשו וחלומותיו. מול התסריט המבריק של קאופמן ל"שמש נצחית", נסמך "מדעי החלום" על תסריט טלאים שנועד רק להחזיק במקום את רצף האסוציאציות הפרוע והאוטוביוגרפי ברובו של גונדרי. סטפן, גיבור הסרט (ברנאל), חוזר לבית ילדותו בפריז. הוא צייר ואמן אבל חולם להיות ממציא, ויש לו בעיה להבחין בין הרגעים בהם הוא ישן וחולם, והרגעים בהם הוא ער. אמו (מיו מיו) הבטיחה שסידרה לו עבודה אמנותית ויצירתית בבית הוצאה לאור של לוחות שנה, ובדלת ממול גרה בחורה בשם סטפני (שרלוט גיינזבורג) שהוא מתאהב בה אנושות אבל בגלל רצף אי הבנות הוא נמנע מלעדכן אותה שהוא גר מעבר לקיר. וכך גרים בכיף סטפן וסטפני, ובעוד ברגעי הערות שלו הוא מצליח בעיקר להסתבך גם בעבודה וגם באהבה, כשהוא חולם הוא מצליח לעוף, לרחף, לצלול, לנקום בבוס שלו ולזכות באהבה שמעבר לפינה. גונדרי הפך את "מדעי החלום" לקטלוג החלומות המלא שלו. פרויד בוודאי היה גאה בו. חלומותיו בהחלט מתארים מצב של עננות רגעית בראש עכור. "אני ישן איום ונורא", אמר גונדרי בראיון אחר, "ואני לא תמיד האדם הכי מאוזן".
"צילמתי את החלומות בדיוק כפי שחלמתי אותם, בלי לנסות לנתח אותם", אומר מול חופן העיתונאים שישב מולו בראיון הברלינאי בו השתתפתי (ראיון קבוצתי שעד מהרה הפך לשיחה פרטית ביני ובינו). "חלק מהחלומות מאוד ברורים לפיענוח ואחרים יותר מופשטים. רציתי לשלב אותם בסרט בדיוק באופן בו חלמתי אותם. רציתי ליצור עלילה מקבילה, בה נראה איך המציאות משפיעה על החלומות, ואיך החלומות משפיעים על המציאות".
בעוד את רגעי העירות מצלם גונדרי במצלמה אגבית, הקולטת לכאורה באופן מקרי פיסות מחייו של סטפן, את סצינות החלום קל לזהות בזכות קטעי האנימציה המופלאים שמאפיינים אותם. זהו גונדרי כשיאו כאמן אודיו ויזואלי, והוא משתמש בחומרים מתכלים וממוחזרים כדי לברוא עולם של קיפולים, גזירות, הדבקות ומשחקי מילים. מאולפן טלוויזיה הבנוי כולו מארגזים וקרטוני ביצים, עבור בזרמי מים מרצועות צלופן, חרק העשוי ממכונת גילוח שבורה, ועד עיר מתפרקת עשויה גזרי נייר. הפסלים שבנה ל"מדעי החלום", ביניהם מכונית מקרטון וסוס מבד, מוצגים בימים אלה בתערוכה בגלריית דיץ' בניו יורק.
– הכנסת לחיינו משהו שהיה די חסר מזה שנים לקולנוע העלילתי, וזה סוריאליזם. יש משהו מהעולם של דאלי ובונואל בסרטים שלך.
"ברור שאני אוהב את דאלי ואת בונואל וזה כבוד עבורי כשמישהו משווה בינינו. ברור לך שאם אני אגיד שאני כמו בונואל אנשים יצחקו עלי, איך אני מעיז שים את עצמי באותו משפט איתו. מה שאני יכול להגיד הוא שהדימויים שאני מכניס לסרטים שלי לא נמצאים שם כדי להיות מגניבים או קולים, אלא כי הם באים מתוך הראש שלי. הסתובבתי בנעוריי עם התחושה שיש לי כפות ידיים ענקיות, אז הכנסתי את זה לסרט שלי. לא כי זה נראה טוב או כי זה סוריאליסטי, אלא כי זו חוויה אישית שלי. והאמת היא שלפעמים כשאני רואה סרטים של במאים אחרים אני מרגיש מפגר לגמרי, כי יש סרטים כל כך חשובים ומדהימים, והסרטים שלי פתאום נראים לי מטופשים לידם".
עזבו קולנוען. גונדרי, בעיני, הוא כיום אחד האמנים הגדולים שחיים כיום. נדמה לי שהמילה גאון ראויה לו. מקומו לא רק באם.טי.וי, בפסטיבלים ובבתי קולנוע, אלא במוזיאונים. בין אם זה בפרסומות, קליפים, סרטים קצרים או פיצ'רים, גונדרי עסוק ללא הרף בביטוי אישי של הזיותיו וחלומותיו ובדרך ממציא מחדש את האופן שבו עושים, חושבים וחולמים קולנוע. הוא עושה גרסה פופית לסוריאליזם, קוביזם, דאדא וקולנוע אוונגרדי. דאלי ובונואל כבר הוזכרו, אבל צרפו לרשימה גם את מאן ריי, מרסל דושאן, פבלו פיקסו, ז'אן קוקטו והאנס ריכטר. כל אלה, נדמה לי, לו היו חיים כיום היו מביימים קליפים לאר.אי.אם ופרסומות לליווייס, אדידס ונייקי.

למרות שנולד בפריז, גונדרי חי כבר שנים כניו יורקי לכל דבר. האנגלית שלו מושלמת, אבל סובלת מבעיה קטנה אחת: אי אפשר להבין כלום מהמבטא שלו. לקח לי שעות לפענח את דבריו מההקלטה של הראיון. ובעת צילומי ההופעה ב"מסיבת שכונה", ישב גונדרי בחדר הבקרה והדריך את צוותי הצילום באמצעות מכשירי קשר. או לפחות היה אמור לעשות את זה. עד מהרה התברר שאיש מהצלמים לא מבין את מה שהוא אומר. הוא נטש את חדר הבקרה ועבר לשטח, לביים את הצלמים באופן אישי.
מוזיקה היא עסק משפחתי אצל גונדרי. סבו המציא את אחד הסינתיסייזרים הראשונים. אביו ירש את העסק שהקים הסב, פתח חנות למכירת כלי מוזיקה, קנה לבנו מערכת תופים, ופשט את הרגל. גונדרי הלך ללמוד אמנות, ועם חבריו ללימודים הקים את הלהקה ווי ווי. הוא היה המתופף. והוא גם ביים את הקליפים ללהקה. זה היה בסוף שנות השמונים. נקודת המפנה היתה ב-1993, כשביורק ראתה את אחד הקליפים של ווי ווי ובחרה בגונדרי לביים את "Human Behavior" שלה. שיתוף הפעולה בין ביורק וגונדרי נמשך במשך חמישה קליפים, ושינה לא רק את פני אם.טי.וי ועולם הקליפים, אלא גם את פני הקולנוע. גונדרי, שחלומו הגדול היה בעצם להיות ממציא, הפך את הקליפים למעבדות מחקר המתרגמות רעיונות ויזואליים להמצאות טכניות. חלקן לואו-טקיות במופגן, ועושות שימוש בתחבולות צילום פרימיטיביות כמעט (אך גאוניות), שלא נסמכות על אפקטים ממוחשבים בשלב העריכה והפוסט-פרודקשן. כך למשל הוא צילם בשוט אחד רצוף את הקליפ "פרוטקשן" למאסיב אטאק, ואת "לוקאס בלי המכסה" של ידידו הפופיסט הצרפתי לוקאס (הקליפ הזה לא זכה להצלחה מסחרית גדולה, אבל הוא יצירת מופת מופלאה וסהרורית). מצד שני, בקליפים כמו "Army of Me" לביורק או "כמו אבן מתגלגלת" לרולינג סטונס, היה גונדרי חלוץ בטכנולוגיית צילום ואפקטים ממוחשבים שתתפרסם שנים אחר כך כ"בולט-טיים", כשתזכה לפרסום עולמי ב"מטריקס". בפרסומת האמריקאית לג'ינס ליווייס, המציגה צילומים של פופיקים של בחורות ברחוב, כשהקורקבנים שרים את "I'm Coming Out" של דיאנה רוס, פיתח גונדרי עם אחיו האדריכל תוכנת מחשב שאפשרה לפופיקים להיראות כאילו הם באמת שרים (הפרסומת הזאת נחשבת לאחת הזכורות ביותר בכל הזמנים אצל הקהל האמריקאי). באחרונה הוא עבד עם מדעני קודאק על פיתוחו של סטוק צילום חדש, שזכה לשם "איטרנה" על שם סרטו הקודם. "מדעי החלום" הוא הסרט הראשון המצולם בחומר הגלם הזה. מהקופסאות הריקות של סרטי הצילום בנה גונדרי את אולפן הטלוויזיה ממנו משודרים חלומותיו של סטפן. הרעיון של עולם העשוי כולו מקופסאות קרטון המשיך הלאה לקליפ החדש ביותר שלו, ל"הסלולרי מת" של בק.

גונדרי מצהיר שהוא עדיין רוצה לעשות כשניים-שלושה קליפים בשנה. "היום סרט כבר לא צריך להיות באורך 90 דקות או מאה דקות כדי למשוך תשומת לב. אני רואה בקליפים שלי סרטים קצרים. פעם הייתי אומר לאנשים שאני במאי והם היו שואלים אותי מה ביימתי והייתי עונה שאני מביים קליפים, והם היו מתייחסים לזה בזלזול כי עבורם מי שלא ביים סרט הוא לא באמת במאי. ונדמה לי שזה כר לא ככה. קליפים הפכו לאמנות לגיטימית בפני עצמה. הבנתי את זה לפני שנתיים בערך כשקיבצתי את הקליפים שלי לדי.וי.די וראיתי אותם בפעם הראשונה ברצף, ופתאום היה לי נראה שהם מספרים סיפור רצוף".
– אם כבר קליפים, אני עדיין אחוז השתאות מהקליפ שביימת בתחילת השנה לווייט סטרייפס, המתרחש כולו באולפן של קונן אובריאן ובו האולפן מתכווץ והם גדלים, או שהאולפן גדל והם מתכווצים. צפיתי בקליפ הזה שוב ושוב בניסיון להבין איך עשית את זה. נדמה לי שהבנתי לבסוף, אבל אני לא בטוח.
"אה-הא! אז אתה רוצה שאני אספר לך איך עשינו את זה?"
– אני אשמח.
"הכנו שתי תפאורות של האולפן ושל הבית, אחד בקנה מידה מוקטן ואחד בקנה מידה מוגדל. בשלב הפוסט פרודקשן מתחנו או כיווצנו את הפריים כדי שבכל פעם הסט ייראה בגודל נורמלי, אבל הם ייראו או קטנים או ענקיים לידו".
– וזה באמת היה בשוט אחד?
"נו, בערך. קצת רימינו פה ושם".
– וגם כאן אתה עוסק בסיטואציה שנראית כמו חלום העוסק בדימוי גוף, כמו עם הידיים הענקיות ב"מדעי החלום". קונן אובריאן נמצא בקליפ הזה והוא פשוט ענק.
"בדיוק. משם התחיל הרעיון. ראיתי את הקילרז מופיעים אצלו והוא עמד לידם והם נראו פתאום כן גמדים מולו. הוא איש עצום בגודלו. הוא היה יכול למעוך אותם".
– עשית קליפ אנימציה לווייט סטרייפס בלגו, ועוד אחד משיאיך היה הקליפ עם אנימציה בסריגה ובחוטי צמר.
"זה עוד רעיון ישן מאוד שלי שסוף סוף הצלחתי להגשים. זה בכלל התחיל מזה שרציתי למצוא לאמא שלי עבודה. היא סרגה את הכל בשלושה חודשים. ואז גיליתי שאפשר לברוא עולם שלם רק מצמר סריגה. מה שמעניין הוא שתמיד התעניינתי באנימציה ובתחילת דרכי עשיתי המון סרטוני אנימציה קצרים. אבל עשיתי אותם מאוד בחופזה, גם מעצלנות וגם כי רציתי שהן ייראו לא מלוטשים, לא כמו הסרטונים המקצועניים. וכל פסטיבלי האנימציה הגדולים בעולם דחו את הסרטים שלי, כי זה נראה להם ממש חובבני. 'מה זה, זה נראה כאילו ילד בן חמש עשה את זה', הם אמרו לי. ועכשיו הם מקרינים בכל הפסטיבלים האלה את הקליפים שלי, עם אותה אנימציה בדיוק שהם דחו אז".
– ספייק ג'ונז אמר פעם שהוא לא מבין כלום במצלמות ובטכנולוגיה ושאם רוצים לבקש משהו מתוחכם, צריך לפנות אליך, אתה האשף הטכנולוגי, הממציא המטורף.
"אוי, הוא כל הזמן עושה את זה. מנסה להציג אותי בתור הילד הגיק, החנון, ושהוא לא מתעניין בכל זה כי הוא הבחור הקול, מהרחוב, עם הסקייטבורד, ואני החננה שמתעסק עם כל האלקטרוניקה".
– אבל אתה באמת מין מדען מטורף שעוסק כל הזמן בפיתוחים והמצאות. יש לך רעיון למשהו שעדיין לא הצלחת לממש?
"כן, אני מנסה לעבוד על רעיון שיש לי ליצירת הקרנה תלת מימדית באמצעות ארבע או חמש או שש מקרנות שיציגו את אותו דימוי מזוויות שונות. אבל אין לי ממש זמן להתקדם עם זה כרגע אז זה לא מתקדם, וגם אין לי ממש מושג מה לעשות עם זה אחר כך".
בימים אלה מצלם גונדרי בניו יורק ובניו ג'רזי את סרטו העלילתי הרביעי, גם הוא על פי תסריט פרי עטו. הרעיון מבריק: ג'ק בלאק הוא עובד בספריית וידיאו שמגלה שמוחו הפך מגנטי. כתוצאה מכך כל קלטות הווידיאו בספריה נמחקו. בלאק ומוס דף מחליטים לצלם מחדש את כל הלהיטים הגדולים של הספרייה, בתקווה שקהל הלקוחות הסנילי לא יבחין בהבדל. שם הסרט, "Be Kind Rewind", שהוא הניסוח על המדבקות של קלטות הווידיאו בספריות ההשאלה האמריקאיות, המבקשות מהלקוחות לגלגל את הסרט לתחילתו לפני ההחזרה לספרייה (בישראל ראיתי גרסה פחות מנומסת, אבל לא פחות מחורזת: עצור! האם גלגלת לאחור?). "זה גם סרט על יצירתיות, אבל הוא יהיה קליל יותר", דיווח גונדרי על הסרט בשיחתנו בפברואר. "הפעם לא ניכנס לתוך המוח של אף אחד".

===============

הקליפים של גונדרי אתם פשוט חייבים חייבים לראות
(חפשו מוטיבים חוזרים, כאן ובסרטיו: אנשים שוקעים בחלום, ידיים גדולות, פסנתרים במדרגות, הקרנה אחורית, חיות וחרקים מבד, אנשים נופלים, אנשים שוחים, אנשים גדלים ומתכווצים):

לוקאס – לוקאס בלי מכסה

מאסיב אטאק – פרוטקשן (אותו רעיון, אבל הפעם עם רגש)

ווי ווי (הלהקה של גונדרי)

סטריוגרם – ווקי טוקי מן (הקליפ הסרוג)

ווייט סטרייפס – Fell in Love With a Girl (בקליפ בלגו)

ווייט סטרייפס – הכפתור שהכי קשה לכפתר (ג-א-ו-נ-י-!)

ווייט סטרייפס – Denial Twist (הקליפ עם קונן אובריאן, בערך בשוט אחד)

בק – הסלולרי מת

עוד קליפים.
עוד פרסומות.

ציוץ