"הפנתר השחור". "המילטון" של סרטי גיבורי העל

שיחה על "הפנתר השחור" (כולל קטעים מהפסקול) בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו או הורידו כאן

ב-2009 התפרסם סיפור בתקשורת הישראלית על השחקן מוחמד בכרי שהלך (כמו מיליון אנשים אחרים בארץ) לראות את "אווטאר". באחת מסצינות השיא בסרט, כך דווח בתקשורת, קם בכרי הנרגש באולם וקרא "ככה זה בדיוק עם הפלסטינאים". הלקח: בכרי, שעבודתו כשחקן בקולנוע ובתיאטרון, תמיד פנתה אל הפוליטי והריאליסטי, מצא השראה וקתרזיס דוקא בסרט העוסק במאבקם של חיזרים ירוקים על כוכב הלכת פנדורה.

לפני שנה יצא "וונדר וומן", סרט על גיבורת על שבוים על ידי במאית, שהציגה את הגיבורה שלה כדמות חיובית, מוארת, מעוררת השראה (בהשוואה לאותה דמות כשבוימה על ידי גבר). הסרט הפך לתופעה עולמית לא רק בגלל שהיה מהנה מאוד, אלא גם כי הוא גרם לנשים מבוגרות ולילדות צעירות להזדהות עם דמות ראשית שהקולנוע שמר עד אז רק לגברים. כמה חודשים אחר כך יצא "תור: רגנרוק" שצולם באוסטרליה בבימויו של במאי ניו זילנדי עם שורשים מאורים, ילידי ניו זילנד. הקהל בניו זילנד ובאוסטרליה התלהב מהעובדה שהבמאי הכניס לסרט לא מעט מחוות בשפה, מבטאים ואיפיונים לאוכלוסיות הילידיות של האיזור, שעד כה לא קיבלו ייצוג בקולנוע ההוליוודי המסחרי. ועכשיו מגיע "הפנתר השחור", "המילטון" של סרטי גיבורי העל, שמבוים על ידי במאי שחור ושמלוהק כמעט כולו בשחקנים ושחקניות ממוצא אפריקאי, בסרט עצום מימדים שמנצל את ז'אנר גיבורי העל כדי לחגוג את התרבות והמורשת האפריקאית. “הפנתר השחור", שניתר לפתיחה שליותר מ-200 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון שלו באמריקה, הפך תוך שניה לתופעה תרבותית.

זו המציאות: בין אם זה "אווטאר", "וונדר וומן", "תור" או "הפנתר השחור" – סרטי מדע בדיוני, קומיקס וגיבורי על, התכנים הכי רחוקים מריאליזם, הופכים להמנוני העצמה עבור אוכלוסיה שלא ראתה את עצמה עד כה מיוצגת בקולנוע המסחרי. יש כאן אמירה לא רק לגבי זהותו המשתנה של קהל היעד, אלא גם לכוח שיש לבדיון, לעוצמה הרגשית של סרטי הרפתקאות שמעוררים הזדהות מבלי שהם ייגעו באמת בפוליטיקה או באקטואליה. כוח הדמיון.

מרשים לראות את האמון שנתנו אולפני מארוול בבמאי, ריאן קוגלר (“קריד"), שגם היה שותף לתסריט, ומרשים לא פחות לראות לאן בחר קוגלר לקחת את גיבור העל הזה. קוגלר התפרסם לפני חמש שנים כשזכה בפרס הגדול בפסטיבל סאנדאנס על סרטו "תחנת פרוטווייל", סרט ריאליסטי ומחוספס המבוסס על סיפור אמיתי והמתאר את השעות האחרונות בחייו של צעיר שחור שנהרג על ידי שוטרים. עם “קריד", סרטו הקודם (הפרק שביעי בסדרת "רוקי"), וכעת "הפנתר השחור" קוגלר מציג עכשיו את גיבוריו השחורים כמנצחים ולא כקורבנות. “הפנתר השחור" (דמות מעולם הקומיקס של מארוול שהתוודענו אליה כבר ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים") הוא סרט שמחולק לשני חלקים כמעט סימטריים כשהחלק המעניין באמת הוא השני. בתחילה זהו סרט פעולה שגרתי למדי על גיבור–על עוטה מסיכת פנתר שיוצא למסע מסביב לגלובוס בעקבות נבל עם יד תותבת שמנסה למכור נשק חדשני והרסני. החצי השני מחזיר את המלחמה אליו הביתה: הפנתר השחור הוא המלך של הממלכה האפריקאית הבדיונית וואקאנדה, ויהיה עליו להגן על שלטונו מפני בן–דודו, שמגיע מריר אל ארץ אבותיו וקורא תגר על כס המלוכה. וכאן מתחילה התעוזה האמיתית של קוגלר: לא כי זה סיפורו של גיבור פעולה שחור, אלא האומץ שלו להתמקד בסיפור פנים–אפריקאי, שבסופו של דבר עוסק במלחמה בין שבטים. קוגלר מציג את ממלכת וואקאנדה כמדינה עם טכנולוגיה מתקדמת, אבל גם עם אחיזה איתנה במסורת: השמות האפריקאיים, המבטאים, השפות, הביגוד השבטי, איפור הפנים, המוזיקה והריקודים, השימוש בחניתות ככלי לחימה. אפילו הקונפליקט הדרמטי בין הפרוטגוניסט ובין האנטגוניסט – שיש בו מימד כמעט שייקספירי – נטוע בתוך המורשת של הקהילה השחורה באמריקה, ונראה כמו התנצחות בין מרטין לותר קינג ובין מלקולם אקס, לגבי השאלה האם במלחמה נגד דיכוי עדיפה גישה מפויסת או לוחמנית. בזכות הוויכוחים האלה, “הפנתר השחור" מציג את אחד הנבלים המעניינים והכריזמטיים שנראו לאחרונה בסרטי קומיקס (בגילומו של מייקל בי. ג'ורדן) משום שזו דמות שטיעוניה הגיוניים ודורשים התייחסות, עד כדי כך שהוויכוח אף משפיע בסופו של דבר על מעשיו של הגיבור.

יש רק בעיה אחת: “הפנתר השחור" הוא אמנם סרט מרתק בכל מה שקשור לייצוג השחורים באמריקה בקולנוע מסחרי ובאימוץ ייצוגים אפריקאיים ילידיים לתוך תרבות המיינסטרים, והוא מכיל גם צוות שחקנים משובח, אבל אויה – בתור סרט אקשן הוא די בינוני. חוץ מסצינת פעולה חביבה אחת המתרחשת בבוסאן, דרום קוריאה (בחצי הפחות מעניין של הסרט), שאר הסרט מתמקד יותר בפוליטיקה מאשר בפעולה, ולכן בתור סרט זו יצירה מרתקת לדיון, אבל בתור סרט גיבורי על? זו לא עבודה באמת משובחת.

גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב"כלכליסט", 19.2.2018

ציוץ