״קריד״, ביקורת
באופן משונה, יש דימיון רב בין סרט האיגרוף ״קריד״ ובין ״מלחמת הכוכבים, הכוח מתעורר״. מהרבה בחינות, שניהם סרטים כמעט זהים. כל אחד מהם, לדוגמה, הוא הפרק השביעי בסדרת סרטים פופולרית משנות השבעים, שידעה עליות וירידות. ״הכוח מתעורר״ הוא ״מלחמת הכוכבים 7״, סדרה שנולדה ב-1977, ואילו ״קריד״ הוא למעשה ״רוקי 7״, הסדרה שנולדה ב-1976, ושעברה כעת מיתוג מחדש. ושניהם עוברים כעת לידיים חדשות וצעירות. כשם ש״הכוח מתעורר״ מסמן את סוף עידן ג׳ורג׳ לוקאס כתסריטאי ובמאי בסדרת ״מלחמת הכוכבים״, כך ״קריד״ הוא הסרט הראשון בסדרת ״רוקי״ שבו סילבסטר סטאלון לא חתום על התסריט או על הבימוי. מי שביים את הסרט והיה שותף לתסריט הוא ריאן קוגלר, שביים את ״תחנת פרוטווייל״, הסרט שזכה בפסטיבל סאנדאנס לפני שלוש שנים (אבל לא הוקרן מסחרית בישראל). ״קריד״ מראה לנו מה קורה ליוצרים העצמאיים הבולטים: הם מקבלים הזדמנות לבוא ולעבוד בתוך הוליווד. אבל קוגלר בסרט הזה מוכיח שאתה יכול להיות שכיר של אולפן, להיכנס כביצועיסט לתוך סדרת סרטים מוכרת ומסחרית מאוד, ועדיין לשמר את הרגישות הפרטית שלך, ולתת לסרט מגע שיש בו מימד אישי.
וממש כמו ״הכוח מתעורר״ גם ״קריד״ הוא סרט היברידי: גם סרט המשך, גם ספין-אוף וגם רימייק. וכאן זה מתחיל להיות משונה, כי ״קריד״ עושה לסרט המקור בדיוק מה ש״הכוח מתעורר״ עשה: זהו סרט על דמות חדשה, שהופכת את גיבור הסרט המקורי לדמות משנית. ודרך הדמות החדשה אנחנו מקבלים סיפור חדש שהוא בעצם גם די זהה לסיפור הראשון, המקורי, זה שהתחיל את הכל. אם אתם מכירים את ״רוקי״, תדעו היטב כל מה שעומד לקרות בסרט, ועדיין תתרגשו ממנו, כי הוא גדוש מחוות אהבה למקור. אם לא ראיתם את ״רוקי״, אין בעיה: זה כמו סרט שעומד בפני עצמו, ואולי – מי יודע – פותח שושלת חדשה.
ההברקה הכי גדולה ב״קריד״ היא סילבסטר סטאלון. הוא האיש שהמציא את ״רוקי״, כתב את התסריט המקורי, שיחק (והיה מועמד לאוסקר פעמיים על הסרט הזה; הסרט זכה, הוא לא), ו״קריד״ הוא מפגן של צניעות וענווה מצד סטאלון. סטאלון – שמזוהה אצלנו עם הירואיזם בומבסטי ועם לא מעט שכרון אגו בתור כוכב שגם מביים, ולאו דווקא עושה את זה באלגנטיות – עובר בסרט הזה למושב האחורי. הוא מזהה משהו בכשרון של קוגלר, ומעביר את המושכות לידיו. וכך הדמות של רוקי הופכת הפעם לדמות המשנה – המאמן, המנטור, האיש שנמצא מחוץ לזירה, מחוץ לזרקורים. דווקא שם, סטאלון פתאום מתגלה כשחקן שיכול לרגע. זה לא כשרון המשחק דווקא, כמו הנוכחות, הכריזמה, של אדם שמבין שזמנו עבר, ושכדי להצליח, הוא עכשיו צריך לעזור למישהו אחר לזהור.
״קריד״ מספר את סיפורו של אדוניס קריד, בנו של אפולו קריד, שהיה היריב הגדול של רוקי בסרט הראשון, אבל חברו הטוב בהמשך. אפולו ואדוניס, שושלת של אלים יווניים. מייקל בי. גורדן, שהתגלה ב״תחנת פרוטווייל״ של קוגלר (ומאז כבר התרסק ב״ארבעה המופלאים״ הנורא), מגלם את קריד ג׳וניור, שרוצה ללכת בעקבות אביו ולהפוך לאלוף העולם באיגרוף. והוא פונה לרוקי בלבואה כדי שיאמן אותו. קוגלר, שביים דרמה חברתית ברחובות לוס אנג׳לס ב״פרוטווייל״, עובר לרחובות פילדלפיה, העיר שבה רוקי נחשב אגדה, אבל עכשיו – אחרי שכל מי שהיה לצידו כבר מת – הוא רק רוצה שיניחו לו. אחד הדברים היפים ב״קריד״, שלא היה בסרטי ״רוקי״ הקודמים, הוא תשומת הלב לפילדלפיה כעיר של מוזיקה, לא פחות מעיר של אגרוף.
ממש כמו שהיה עם ״רוקי״, גם ב״קריד״ התגלית הגדולה היא כמה מעט אנחנו צריכים, כצופים, כדי שהדרמה תהיה סוחפת. יש משהו בסיסי מאוד בסיפור ובפיתוחו – אין תפניות גדולות או רזולוציות עדינות. זו דרמת ספורט שיש בה משהו ישיר ואגרסיבי כמו איגרוף. זה לא שח. מצד שני, זה ״רוקי״, לא ״מיליון דולר בייבי״. אין עידון או ניואנסים. ובכל זאת, זה אפקטיבי. קוגלר יודע לסמן את הרגעים בסרט בהם נדרש שיא רגשי, ויודיע להביא את הסרט לשם, ובכל פעם הוא נעזר במסורת של ״רוקי״ כדי להגיע לשם: סצינות אימונים, הריצה ברחובות, סצינות הקרב, הנצחונות והכשלונות. כמו גרסת כיסוי מוצלחת, הוא שומר אמונים למלודיה הישנה, אבל מוסיף עליה ביטים טריים. וגם הברקות: בלב הסרט נמצאת סצינת אגרוף – בדיוק באמצע – המצולמת בשוט רצוף אחד. זו אמירה ברורה של קוגלר: מאז ״השור הזועם״, צילומי סצינות אגרוף בקולנוע מזוהות עם רגעי מונטאז׳ מהירים, ערוכים דק-דק, שבהם האלימות והאנרגיה מועברים על ידי עוצמת העריכה. בא קוגלר ואומר: די. קרב אגרוף שלם בשוט אחד: המצלמה של מריס אלברטי (״לאהוב אותה״) רוקדת בזירה לצד השחקנים/המתאגרפים והם צריכים להוכיח לנו שהם באמת יודעים להתאגרף. קוגלר, שהתגלה בתור במאי שעוסק בצדדים החברתיים, המחוספסים והאלימים של אמריקה, משתמש בסצינה הזאת כדי להכריז בהזדמנות זו: אני גם וירטואוז.
אני מדבר על ״קריד״, ועל העובדה שהוא הפתיע אותי לטובה, גם בפודקאסט הקולנוע השבועי שלי ברדיו הקצה. האזינו או הורידו כאן