"סטאלין מת!" ו"חברים לחיים", ביקורת
"סטלין מת". אבל לא מצחוק
למרות שמו המאוד–איטלקי, ארמנדו יאנוצ'י הוא במאי ויוצר טלוויזיה בריטי, יליד סקוטלנד. למרות שהוא יצר את הסדרה "אלן פרטרידג'”, הוא מוכר בעיקר כסאטיריקן פוליטי, תחילה עם "In the Loop” הבריטית ואחר כך עם "Veep” האמריקאית, ועכשיו הוא מתעסק עם הפוליטיקה הסובייטית ב"סטאלין מת", שהגיע אלינו בסוף השבוע, חצי שנה אחרי בכורתו באנגליה. ולמראה הסרט אני חייב להודות: יאנוצ'י לא ממש מצחיק אותי.
“סטאלין מת" הוא פארסה שמציגה כרוניקה פחות או יותר היסטורית לתהפוכות הפוליטיות שהתחוללו בצמרת המשטר הסובייטי בחודשים שאחרי מרץ 1953, בעקבות מותו של יוזף סטאלין, ובעיקר המאבק על השלטון בין ניקיטה חרושצ'וב (בגילומו של סטיב בושמי), מנהיג המפלגה הקומוניסטית, ובין לאוורנטי בריה (סיימון ראסל ביל), ראש שירותי הביטחון, ומי שראה את עצמו היורש הטבעי של סטאלין. הומור בצד, הסרט מסביר בין השאר איך קרה שבעוד חרושצ'וב הוא עדיין אחד האנשים הכי מוכרים בפוליטיקה הסובייטית, בריה הפך לדמות שולית ונשכחת כיום, למרות היותו אחד האנשים המקורבים ביותר לסטאלין.
במשך כחצי שעה, יאנוצ'י עובד עם סוג מאוד מסוים ואפקטיבי למדי של הומור: זה לא הומור של דיאלוגים או סיטואציות, אלא כזה המבוסס על יצירת הזרה בין המשחק ובין המציאות. למרות שזהו סרט המתרחש בברית המועצות, הוא מבוים כקומדיה בריטית, כשכל דמות מאופיינת כקריקטורה בריטית, כולל המבטא האנגלי הספציפי. השטיק הזה מחזיק מעמד זמן מוגבל למדי – כשהוא נעזר בצוות שחקנים שכולל בין השאר את מייקל פיילין, איש מונטי פייתון. החומרים מהם עשוי "סטאלין מת" היו יכולים להפוך לדרמה פוליטית מותחת, אבל יאנוצ'י מעדיף לביים אותה כקריקטורה. ברוסיה, ובלא מעט מדינות מברית המועצות לשעבר, הסרט נאסר להקרנה בטענה שהוא לועג לרוסים. יתכן, אבל בכך הרוסים מפספים את העובדה שיאנוצ'י משתמש בסיפור של סטאלין ובני בריתו כדי לדבר על נושא אוניברסלי יותר, ולאו דווקא נקודתי: על אנשים שכל הכוח שלהם מגיע מכך שהם קרובים לאנשים בעלי כוח. על שכרון כוח, ועל התככים הפוליטיים והאלימות שתופעל כדי לשמר את הכוח הזה בכל מחיר. סיפור כזה יכול להיות רלוונטי כיום גם ללא מעט מדינות דמוקרטיות, ועל הבריתות שנוצרות כדי להבטיח את האחיזה בשלטון.
באופן מקרי לחלוטין צפיתי ב"סטאלין מת" מיד אחרי ביקור קצר במוסקבה ובכיכר האדומה, שם קבורים לא מעט מגיבורי הסרט, ושם הסיפורים על התהפוכות והמהפיכות וההתנקשויות בחודשים שאחרי מותו של סטאלין קמים לתחייה עם הנוכחות המבעיתה של האלימות שהיתה מתאימה יותר לטרגדיה שייקספירית ולא לקומדיה פוליטית. יאנוצ'י מציג יפה את הדקדנס הרצחני והאבסורדי של שלטון סטאלין, אבל מפספס את הסיפור משני צדדיו – הוא לא מצחיק מספיק כדי להיות נוקב וארסי ובכך להפוך לאוניברסלי, והוא לא דרמטי ומותח מספיק כדי להפוך לביוגרפיה פוליטית בעלת עומק. באמצע, בין שני הקצוות, הוא נותר סרט אדיש, ולרגעים אף סר טעם.
"חברים לחיים". קומיקאים בהלוויה, חלק ב'
“חברים לחיים", ריצ'רד לינקלייטר
לריצ'רד לינקלייטר יש כשרון משונה – או שהוא עושה סרטים שהופכים לשיחת היום (“התבגרות", “לפני חצות", “לפני הזריחה"), או שהוא עושה סרטים שאף אחד לא שם לב אליהם בבואם ובצאתם. למרות שהוא נבחר להיות סרט הפתיחה של פסטיבל ניו יורק לפני כחצי שנה, “חברים לחיים" ("Last Flag Flying" במקור) לא הפך לאירוע בינלאומי והוא בעצם סרט מהסוג השני של לינקלייטר – קצת נשכח. זהו סיפורם של שלושה גברים בני חמישים בשנת 2003. הם היו יחד בצבא לרגע בימי מלחמת וייטנאם אבל לא שמרו על קשר. 30 שנה אחר כך, אחד מהם מחדש את ההיכרות כי הוא צריך את עזרתם: להיות לצידו כשהוא מביא את גופת בנו, שנהרג במלחמת עירק, לקבורה. מכאן מתחיל מעין סרט מסע שמתחיל ונעצר חליפות, המתאר את אמריקה מבעד לעיניהם של גברים כבויים ומובסים, שהחמיצו את החיים. אפשר להסתפק בכך כתקציר, אבל אם אתם חשים דז'ה וו, אתם לא טועים: שלוש הדמויות בסרט הם גיבורי הסרט "הפרט האחרון" שביים האל אשבי ב–1973 (שני הסרטים מבוססים על ספריו של דאריל פוניקסן שנכתבו בהפרש של 35 שנה זה מזה). סטיב קארל מגלם בסרט החדש את הדמות שגילם רנדי קווייד, בריאן קרנסטון מגלם את הדמות הבלת נשכחת שגילם ג'ק ניקולסון (שזכה בפרס השחקן בפסטיבל קאן על התפקיד הזה) ולורנס פישברן מגלם את התפקיד של וורן אוטיס במקור. להבדיל מהסרט המקורי, שהיה אחד מנציגיו של גל קולנועי מרתק שנוצר בעקבות מלחמת וייטנאם והציג נקודת מבט מפוכחת ואזרחית על הצבא האמריקאי, הסרט החדש – למרות רגעים יפים ומשחק נהדר – לא מצליח ליצור הדהוד משמעותי. החלק המרתק בסרט היא המחשבה שהוא מעורר בנו, חובבי לינקלייטר: האם הוא האל אשבי של ימינו. לצערי, עם כל חיבתי ללינקלייטר – שמביים עם מצפון ועם לב, אבל לא תמיד עם תנופה – התשובה היא "לא". אשבי, שאולי לא רבים זוכרים כיום, היה במאי של סרטי דרמה עם קצוות לא משויפים, והוא הדיר בהם לא מעט רגעים של חוצפה והומור. היה בהם משהו מתון, אבל עם תבלין אנכריסטי שנבזק מעליהם. לינקלייטר, לעומת זאת, כותב ומביים לפעמים יצירות יבשות, פשוטות, מילוליות מאוד, שאין בהן את המבט הערמומי שהיה בסרטיו של אשבי, שהפכו אותו בימי הקריירה הקצרה מדי שלו, לאחד הבמאים הבולטים של אמריקה בשנות השבעים, אמריקה שמתפכחת מחלום.
