31 מאי 2018 | 07:20 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

“סולו: סיפור מלחמת הכוכבים”, ביקורת

“סולו: סיפור מלחמת הכוכבים”. סולו ישיר לנו סולו

הרחבתי עוד על “סולו” בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. לחצו על הנגן משמאל או האזינו כאן

על סרטי מלחמת הכוכביםאני לא יכול שלא לכתוב אלא בגוף ראשון. כמי שגדל בשנות השבעים והשמונים, הסרטים האלה הם כבר עצם מעצמי, בשר מבשרי, איבר מאיברי. ולכן אני מרגיש כשיר למדי להגיד שסולו: סיפור מלחמת הכוכביםהוא כמו תוספתן נראה לי שאוכל לחיות בלעדיו.

סולוהוא הסרט השני בסדרת הספיןאופים, סרטים העוסקים בדמויות ועלילות הקשורות לעולם מלחמת הכוכבים“, אבל מנותקים מהסאגה הראשית של שלוש הטרילוגיות, העוסקות במשפחת סקייווקר לדורותיה (פרק תשע, בבימויו של גיי.גיי אברהמס מיועד ל-2019). בסרט הזה אנחנו מתמקדים בדמותו של האן סולו הצעיר, כשלנעליו של הריסון פורד נכנס השחקן הסימפטי אלדן ארנרייך. סימפטי, אבל לא הריסון פורד, בסרט שממחיש לנו באופן חד משמעי שדמות הופכת מיתולוגית במפגש האלכימי שבין תסריט ובין שחקן. והסרט הזה נטול כימיה או אלכימיה (בפודקאסט שלי, בראש העמוד, אני מדבר קצת על הקשר בין שחקן ובין דמות. לפעמים הדמות גדולה מהשחקן, שיכול להתחלף, כמו במקרה ג’יימס בונד, ולפעמים לא).

אני מוכן להתערב על המילניום פלקון שלי שאף אחד ממעריצי מלחמת הכוכבים” המקוריים לא באמת רצה סרט על האן סולו הצעיר. זה החלק המעצבן בדבר הזה שנקרא פריקוולים (פרקים מקדימים): לוקחים אנקדוטות שמסופרות כסיפורי רקע בסרט אחד והופכים אותם לסיקוונסים ארוכים מדי בסרט נפרד. למשל: מאז מלחמת הכוכביםאנחנו שומעים שהמילניום פלקון, ספינת החלל הלא מרשימה של האן סולו, חצתה את מסלול קסל ב-12 פרסק. אנקדוטה שחזרה על עצמה ברוב סרטי ההמשך, כולל בהכוח מתעורר“. לא ידענו מה זה מסלול קסל או אפילו כמה זמן זה פרסק אחד. אבל הבנו שזה ביג דיל. “סולו: סיפור מלחמת הכוכביםמקדיש לעלילת המשנה הזו נצח מבחינת דקות מסך (ומתברר ש-12 פרסק זה די הרבה זמן, הייתי בטוח שזה כהרף עין). בהאימפריה מכה שניתשמענו על החברות/יריבות בין האן סולו ובין לנדו קרליסיאן, החבר שהסגיר אותו לאימפריה בסרט ההוא, ועל כך שהמילניום פלקון היתה הספינה שלו שהאן זכה בה במשחק קלפים. מה שנאמר באופן תמציתי ב”האימפריה מכה שנית”, הופך לשתי סצינות ארוכות ומיותרות בסולו.

במילים אחרות סולוהוא סרט הרפתקאות שמיועד למי שמעולם לא ראה את סרטי מלחמת הכוכביםהמוקדמים, כי לכל השאר כמעט כל סצינה היא מוכרת מדי או טריוויאלית. תהיתם איך האן סולו קיבל את שמו? היכונו להתאכזב. הסתקרנתם איך האן סולו פגש לראשונה את צובאקה, הווקי שלצידו? הכינו את עצמכם לסצינה מביכה במיוחד (הדמות היחידה בסרט שעוברת טרנספורמציה מעניינת היא לא ממש דמות אלא חפץ: המילניום פלקון, החללית של האן, שמתחילה את הסרט חדשה ונוצצת, ומסיימת אותו חבוטה ומתפרקת).

ובכל זאת, אני לא יכול לחלוטין לגנוז מחיי את סולומכמה סיבות. האחת היא שהסרט בכל זאת מכיל כמה רגעי הרפתקאות חביבים. אם זה היה סרט על דמות חדשה, מעין אינדיאנה גונס בחלל, זה היה יכול להיות אפילו מוצלח למדי. ליצור מיתולוגיה חדשה במקום לדחוס עוד מטען לתוך מזוודה שגם ככה מתפקעת. הסיבה השניה היא שבעוד המעריצים לא הזדקקו לזה, מתברר שהתסריטאי לורנס קאסדן כן. קאסדן הוא האיש היחיד בלוקאספילם של ימינו שעבד באופן צמוד עם גורגלוקאס בשנות השמונים. התסריט הראשון שלו היה האימפריה מכה שניתושנה אחר כך הוא כתב עם לוקאס וספילברג את שודדי התיבה האבודה“. הוא הולך כבר עשרות שנים עם האן סולו ואינדיאנה גונס בראש והוא חלם לחזור אל שורשי הדמות הזאת (את התסריט הוא כתב עם בנו גונתן, בשעה שבנו השני, גייק קסדן, היה עסוק בבימוי שובר הקופות גומנגי“). כשקסדן גילה שצמד הבמאים, פיל לורד וכריסטופר מילר, מתעלמים מהתסריט שלו ומכניסים קטעי אלתור לסרט, הוא פעל בנחישות להעיף אותם מהסרט אחרי שכבר צולמו כשני שליש ממנו. לכסא הבמאי הוזעק בהתראה של רגע רון הווארד (“צופן דה וינצי“, “אפולו 13″) שהיה צריך במהירות גדולה לצלם מחדש נתחים גדולים מהסרט ולהביא אותו אל תאריך ההפצה המיועד. חיפזון הצילומים מורגש. אבל החיבור בין קסדן והווארד דווקא מעניין. הווארד, שהתחיל את דרכו כשחקן, שיחק באמריקן גרפיטישל גורגלוקאס (לצד הריסון פורד), והוא וקסדן כמעט בני אותו דור. אחרי שקתלין קנדי, נשיאת לוקאספילם הנוכחית, ניסתה להפוך את סרטי מלחמת הכוכביםהחדשים לסרטים פמיניסטיים, עם גיבורות במרכזם, באים שני בני הכמעט שבעים האלה ומחזירים את סרטי “מלחמת הכוכבים” אל מועדון הבנים. בעלילה שקצת מזכירה את סילברדושל קאסדן, “סולוהוא מעין מערבון חלל שרגעיו החביבים חושפים איך שיקול דעת מסחרי שגוי והפקה מקוללת יכולים להרוס סרט. רוצים לעשות לי ספיןאוף על האן סולו? בבקשה: גייסו שוב את הריסון פורד, שאין האן סולו בלעדיו, וספרו לי מה עשתה הדמות הזאת בין שובו של הגדייוהכוח מתעורר“. את זה אני רוצה לראות.

פורסם ב”כלכליסט”, 30.5.2018

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - ““סולו: סיפור מלחמת הכוכבים”, ביקורת”

  1. ניר 1 יוני 2018 ב - 0:51 קישור ישיר

    למעשה פארסק היא יחידת מרחק, לא זמן. זו טעות של לוקאס מ״תקווה חדשה״ שזכתה כבר לקיתונות של רותחין אצל חובבים רבים. לכן הקטע ב״סולו״ לא מיועד להראות כמה מהר המילניום פלקון טסה, אלא כיצד מצאו ״קיצור דרך״ שמאפשר לעבור 12 פארסקים בלבד במקום מרחק גדול יותר. במילים אחרות, הוא מוקדש להראות לחובבים איך בעצם הטעות מ״תקווה חדשה״ אינה טעות כלל.


השאירו תגובה