"בית בגליל". מהמסד ועד הטפחות

ביקורות על"בית בגליל", "ואז הגיעה טלי", "דדפול 2" בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. לחצו על הנגן משמאל או כאן

פתגם של חז"ל אומר: "כל העוסק בבניין מתמסכן". כלומר, נהיה מסכן (או בפירושו של רש"י: "מביא אדם לידי עניות"). אם תרצו, ארבע המילים האלה מהתלמוד הבבלי הם התקציר ל"בית בגליל", סרט הביכורים היפה ויוצא הדופן של אסף סבן. זה סיפורו של זוג נשוי מתל אביב (נועה קולר המעולה ולצידה אודי רצין), שמחליט לקחת את כספי הירושה של הורי האשה ולבנות בית פרטי בפרויקט ההרחבה של הישוב בו היא גדלה. הוא מחזאי, היא ויתרה על חלומה להיות אמנית. "פנטזיונרים", קורא להם אביו של הגבר. לכאורה, דרמה משפחתית פשוטה, אולי אף מעט בנאלית, על זוגיות שעומדת במשברים ובמבחנים, עליה, ירידה ושוב עליה, פירוק והרכבה, אבל סבן מוסיף למתכון הבסיסי הזה אלמנט צורני מרתק: עלילת הסרט מתרחשת במקביל לבנייתו של בית אמיתי, שאנחנו עוקבים אחרי הקמתו שלב אחרי שלב. פינוי המגרש ושיטוחו, קידוח היסודות, יציקת הבטון, העמדת הקירות, מהמסד עד הטפחות, מהתוכנית עד מסירת המפתחות, וכל שלב כזה הוא רגע מפנה עלילתי בסיפור, הנפרס על פני חודשים. העונות מתחלפות, הנוף משתנה, השכונה צומחת, ובעוד הבית הולך ונבנה, הזוגיות הולכת ונפרמת.

קולנוע עצמאי ודל תקציב לרוב מתאפיין בחסכנות וצמצום – מעט ימי צילום ומעט לוקיישנים. ההברקה של "בית בגליל" היא בכך שהסרט, קצת כמו הבית, בנוי באופן מודולרי. מעט ימי הצילום פוזרו לאורך שבועות, ואולי אף חודשים, וכך הסרט הקטן והצנוע הזה מקבל תחושה כמעט אפית, של פרויקט רחב היקף, שבתוך הסיפור הקומפקטי על הזוג הזה, יש גם מימד נוסף, כמעט דוקומנטרי, שמתעד את חלוף הזמן, ומציג תהליך חוץ–עלילתי מראשיתו ועד סופו. דמיינו את "הבית" של עמוס גיתאי כמלודרמה.

השילוב בין הסיפור הזוגי ובין הליך הבניה אינו רק הברקה צורנית, אלא יש כאן גם אבחנה יפה על החיבור בין תהליך היצירה ובין המלאכה האדריכלית. סרט מתחיל עם תסריט, בית מתחיל עם תשריט. בשני המקרים, אחרי שלב החזון מגיע שלב גיוס הכסף ואחריו שלב הביצוע. בשני המקרים, בעל החזון (בין אם זה האדריכל או לקוחותיו) צריך ללהק את אנשי המקצוע שיעשו את העבודה עבורו. להכניס מתווכים בינו ובין היצירה שלו. ובשני המקרים החזון נתקל במציאות ומשוכתב על ידי פשרות ומשברים. כדי להעשיר את התחושה האפיזודית – או את הרעיון שסרט, כמו בניין, נסמך על נוכחותם הרגעית והמזדמנת של קבלני משנה – סבן מלהק קבוצה נכבדת של שחקנים, מכל דורות הקולנוע הישראלי, שמתארחים כל אחד לסצינה אחת – מג'וי ריגר ועד גדליה בסר, מאוהד קנולר ועד צחי הלוי, מזאב טנא ועד ישי גולן.

הלוקיישן הגלילי והפשטות הוויזואלית גורמת ל"בית בגליל" להיראות בה בעת כמו סרט שמעוגן עמוק בתוך מסורת קולנועית ארצישראלית, העוסקת באתוס ההתיישבותי והקיבוצים (נוכחותו של גדליה בסר בסרט גרמה לי לחשוב על סרטיהם של נדב לויתן וצפל ישורון על שברון חלום הקיבוצים), אבל המבנה והצורה המקוריים והעכשוויים מביאים את הסרט הזה לימינו והופך אותו לעכשווי מאוד, כשהחזון הארצישראלי של הוריה של הגיבורה הפך לקלישאה בורגנית אמריקאית על בית בפרברים, שמערערת את היסודות עליהם בנויה הזוגיות של גיבורינו.

ובין "בית בגליל", "הבן דוד" ו"פיגומים", צריך להרהר לרגע על מוטיב הבנייה בקולנוע הישראלי של השנה החולפת.

גרסה מורחבת לביקורת בפורסמה ב"כלכליסט", 28.5.2018

ציוץ