"נסחפים". טיטאניק בזעיר אנפין

היא היתה ב"אשמת הכוכבים", הוא היה ב"ללכת בדרכך" ועכשיו שיילין וודלי וסם קלאפלין, שני הכוכבים של מלודרמות הבכי הסופר–פופולריות לנערות, חוברים יחד לדואט על סירה טובעת במה שהיה יכול להיות "טיטאניק" בזעיר אנפין. "נסחפים" ("Adrift", במקור), המבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש בשנות השמונים, מספר על זוג צעיר ומאוהב שמשיט סירה באוקיינוס השקט לכיוון חופי ארצות הברית, כשסופת הוריקן הופכת את הסירה, שוברת את תרניה וקורעת את מפרשיה, והם תקועים בלב ים. הסרט נפתח כמה שעות אחרי הסופה כשהגיבורה, תמי, מתעוררת מהמכה שקיבלה בראשה בבטן הסירה – לבד, חבולה וחסרת ניסיון אמיתי בשיט. מכאן העלילה שטה קדימה ואחורה בזמן: אחורה אל סיפור ההיכרות של שתי דמויות הרפתקניות עד לרגע פרוץ הסופה, וקדימה – ניסיונתיה של תמי להגיע לחוף מבטחים.

את "נסחפים" ביים הבמאי האיסלנדי בלתזאר קורמאקור, שבשנים האחרונות הפך לסוג של מומחה בינלאומי לסרטי אסונות טבע המבוססים על סיפורים אמיתיים. הוא גרסת הפסטיבלים של רונלד אמריש. "נסחפים" הוא אפילו לא סרט ההישרדות הימי הראשון שלו, קדם לו "המעמקים", שהיה ברשימה הקצרה לאוסקר הזר מטעם איסלנד, ובין לבין הוא ביים את "אוורסט", סרט הישרדות ואסונות על הר. ואכן, למראה "נסחפים", קורמקור הוא במאי הישרדות מוצלח. מהשוט הראשון הווירטואוזי, הארוך, והמסחרר, קורמקור והצלם שלו רוברט ריצ'רדסון (בעל שני אוסקרים, והצלם הקבוע לשעבר של אוליבר סטון), מייצרים את הרגעים הטובים ביותר בסרט כשהם מציגים את המצוקה הפיזית והנפשית של הגיבורה בלב ים, בספינה שהיתה אמורה להיות כלי תענוגות והופכת למלכודת מוות. אבל בסרט הלא ארוך הזה, רק כ–40 דקות מתוכו מוקדשות להישרדות. כל השאר מוקדש לפלאשבקים, וכאן צולל הסרט אל מצולות מגרעותיו.

השאלה הגדולה שעולה בעת הצפייה בסרט היא למה בחרו יוצריו לבנות אותו כך, עם תנועה הלוך ושוב בזמנים, עם ריבוי פלאשבקים לסיפור הרקע של הגיבורים? כי הסיפור, מתברר לנו די מהר, נורא בנאלי. כלומר, עד הרגע שבו הסירה שלהם נמעכת על ידי גל עצום. בדרך כלל, היכרות מוקדמת עם הדמויות יוצרת לנו בסיס להבנת המגרעות והמעלות של הדמויות, שיבואו לידי ביטוי בהמשך הסרט, אבל כאן מקדישים לנו המון דקות מסך נטולות אקשן כדי לספר לנו שלושה דברים די בסיסיים: היא נורא אוהבת אותו, אבל ממש; היא ממש לא רוצה לחזור הביתה לארה"ב (מה שהופך את ההוריקן הזה למעין משאלה שהתגשמה אבל גם קצת יצאה משליטה); והיא צמחונית (מה שיציב לה קונפליקט כשהיא תצטרך להחליט האם המצפון שלה מאפשר לה להרוג דג כדי לא למות ברעב). סיפור הרקע כה בנאלי, שהוא הופך את כל סצינות ההישרדות למעין מסע נקמה של הטבע בבחורה צעירה שהיו לה עקרונות גדולים, והיא נאלצה להקריב אותם בזה אחר זה. זה המקום שבו התסריטאים, שמעצבים סיפור אמיתי לדרמה קולנועית, הפכו את הגיבורה שלהם לדמות קצת רדודה.

אבל בחלוף שעה ועשר דקות מתחילת הסרט אנחנו מבינים שלמבנה הזה של הסיפור היתה סיבה. המבנה הלא–ליניארי חושף בפנינו באופן הדרגתי פרט מידע שלא ידענו קודם. בסופו של דברמתברר שהיתה פה יד מכוונת שעשתה כאן טריק – אבל הותירה את הפלאשבקים ברמת טיוטה. ולכן, למרות במאי מיומן, צלם מופלא ושחקנית מצוינת, "נסחפים" נותר רק חצי סרט – סצינות ההישרדות מותחות ומלחיצות. כל מה שבא לפני, הוא משקל עודף שהסרט הקצת רעוע הזה לא לגמרי מצליח לשמור מעל המים.

(פורסם ב"כלכליסט", 4.7.2018)

ציוץ