"סיקאריו: הנקמה". מלחמת מקסיקו השניה

חייבים להודות שזו החלטה מאוד משונה להפיק סרט המשך ל"סיקאריו", שהיה אחד הסרטים הטובים של 2015. "סיקאריו", שבכורתו היתה בפסטיבל קאן לפני שלוש שנים, אמנם התגאה בלא מעט כוכבים והיה סרט אלים ומותח מאוד, אבל זה היה בסופו של דבר סרט ארט–האוס – מוצלח ומצליח ככזה, אבל לא שובר הקופות שהייתם מדמיינים שיניב סרט המשך. אבל סרט ההמשך נעשה ויצא בישראל ובעולם בסוף השבוע האחרון, ואפשר להגיד בקלות שהוא מיותר לחלוטין, ובכל זאת יש בו משהו.

חמישה אנשים הפכו את "סיקאריו" הראשון לסרט כה מפתיע ומרשים: דניס וילנב, הבמאי (שביים אחרי זה את "המפגש" את "בלייד ראנר 2049"); רוג'ר דיקינס, הצלם (שזכה באוסקר על "בלייד ראנר 2049"); יוהן יוהנסון, המלחין (שמת מאז ממנת יתר); אמילי בלאנט, השחקנית הראשית, שגילמה דמות מפתיעה ומקורית מאוד; וטיילור שרידן, התסריטאי, שכתב תסריט מאוד לא צפוי ולא מסורתי. מבין החמישה האלה, רק שרידן חזר לסרט ההמשך, ועושה רושם שלא בלב שלם. התסריט בסרט ההמשך מאכזב מהרגע הראשון שלו, והמצב רק הולך ומחמיר לכל אורכו (בין לבין, שרידן כתב את "באש ובמים" וביים את "רוחות קרות" שהיו מצוינים).

סרט ההמשך מתמקד בשתי הדמויות הגבריות מהסרט הראשון: סוכן הסי.איי.איי (ג'וש ברולין, השחקן הכי עסוק השנה, בסרט השלישי שלו, אחרי "הנוקמים: מלחמת האינסוף" ו"דדפול 2") והרוצח השכיר (בניסיו דל טורו). כמו בסרט הקודם, גם כאן כל המהלך העלילתי מוביל לרגעים שבהם הדמות של דל טורו בעצם פועלת לבדה, מעבר לגבול ומחוץ לחוק. שתי הדמויות פועלות באופן אלים וקיצוני כדי לבצע את משימתן, אלא שהפעם כבר לא לגמרי ברור על מה הסרט.

"סיקאריו" היה סרט על מלחמתה של ארה"ב בקרטלי הסמים המקסיקניים. "סיקאריו: הנקמה" יוצא מנקודת מוצא מעוררת תרעומת: מתברר שקרטלי הסמים גם אחראים על הברחת מהגרים בלתי חוקיים אל מעבר לגבול האמריקאי, ושביניהם יש גם טרוריסטים מוסלמים. בעקבות פיגוע התאבדות בקנזס סיטי, יוצא הסוכן שלנו למלחמה נגד הקרטל המקסיקני. מבולבלים? בצדק. זו נקודת מוצא די מבולגנת. גם קרטל סמים וגם טרוריסטים מוסלמים? על כמה כפתורי פאניקה גזעניים הסרט הזה מנסה ללחוץ? תחושת הריאליזם של הסרט הקודם מתחלפת בשימוש הולך וגובר של קלישאות מסרטי אקשן ירודים. אבל משהו מהתסריט של הסרט הקודם נשאר: המסר המאוד לא פטריוטי שהממשל האמריקאי לא יודע מה הוא עושה, וממש כמו ארגוני הפשע והטרור שנגדם הוא פועל הוא משתמש בשיטות אלימות, חסרות רחמים ושלא מבדילות בין אשמים וחפים מפשע, בין מבוגרים לילדים.

אז אם זה סרט כל כך פחות טוב מהראשון, למה בכל זאת מצאתי בו משהו? כי זו הפעם הראשונה שאני נתקל בשמו של הבמאי האיטלקי סטפאנו סולימה, שביים לפני כן את הסרה "גומורה". מהסצינה השניה בסרט וכמעט לכל אורכו, סולימה לוקח סצינות לא הגיוניות מבחינה תסריטאית אבל מביים אותן בכשרון רב, שומר על קצב מתון, כאילו זה מערבון. הוא במאי שמביט לאלימות בעיניים מבלי למצמץ, יש בו משהו אכזרי, קיצוני וחסר רחמים ולרגעים הוא הזכיר לי את פול ורהובן ואת מייקל מאן. הגיוס של במאי אלמוני לסרט אמריקאי גרם לי לתהות מתי הבמאים של "פאודה" יהיו חתומים על סרט כזה. וכך, מתסריט עם מעט מאוד רגעים הגיוניים, קיבלתי סרט עם סצינות מרשימות ועם רצון עז לראות מה יעשה הבמאי הזה הלאה.

(פורסם ב"כלכליסט", 2.7.2018)

ציוץ