"ג'ולייט, הגרסה הערומה". אנפלאגד

שיחה על "ג'ולייט, הגרסה הערומה", כולל שלושה שירים מפסקול הסרט, בפודקאסט של סינמסקופ ברדיו הקצה. לחצו על הנגן משמאל או האזינו כאן

יש שני סופרים בריטיים עכשוויים שכמעט כל ספר שלהם זוכה לעיבוד קולנועי, אבל הם שונים לחלוטין זה מזה: איאן מקיואן וניק הורנבי. כשמגיע סרט חדש על פי ספר של איאן מקיואן אני ניגש אליו בחשש. הסרטים על פי מקיואן תמיד מדכאים אותי ויש בהם אלמנט עקבי של התעללות. על כל "כפרה" מצוין יש לפחות "על חוף צ'סיל", שהיה אחד הסרטים הרעים שראיתי באחרונה. לעומת זאת, לסרטים על פי הורנבי אני הולך בשמחה, גם כי הם כמעט תמיד קומדיות רומנטיות, וגם כי אני מחבב את הדמויות הכפייתיות שהורנבי ממציא, ואת אהבת המוזיקה הרבה שספריו וסרטיו ספוגים בה. כל זה בא ללמדנו שאפילו שמו של הסופר שספרו מעובד לסרט לא רק שיוצר ציפיות אצל קהל היעד, אלא אפילו משמש מעין ספוילר. שמו של איאן מקיואן על הפוסטר של "על חוף צ'סיל" הבטיח לי מראש שהסרט הזה ייגמר רע (ומכסת מקיואן לשנה זו טרם הסתיימה: תכף יגיע העיבוד הקולנועי ל"טובת הילד").

"ג'ולייט, הגרסה הערומה" – שהגיע אלינו אחרי שהוקרן בבכורה בפסטיבל סאנדאנס בתחילת השנה – הוא העיבוד הקולנועי החדש לספרו של הורנבי מ–2009, אבל הבמאי הוא ג'סי פרץ, שסרט הביכורים שלו לפני 20 שנה היה "אהבה ראשונה, טקסים אחרונים", עיבוד לסיפור קצר מאת מקיואן. ואולי זו הסיבה ש"ג'ולייט, הגרסה העירומה" הוא העיבוד הכי חמצמץ וסגרירי שראינו לספר של הורנבי.

פרץ, שעבד בעשור האחרון בעיקר בסדרות טלוויזיה (הוא ביים 18 פרקים של "בנות" ולא מעט פרקים ב"האחות ג'קי") מביים את העיבוד לתסריט שכתבה אחותו, יבגניה פרץ (האחים פרץ הם ילדיו של מרטי פרץ, המו"ל של כתב העת "ניו ריפבליק", ציוני נלהב, והם צאצאיו של הסופר י"ל פרץ), ולמרות שזו קומדיה רומנטית על פי הגדרתה, השניים מעדיפים לעסוק בהחמצות ובכישלונות של שלוש הדמויות הראשיות, ולא בהצלחות ובנצחונות.

"ג'ולייט, הגרסה הערומה" – שאגב, אינו מכיל עירום כלל – מספר על זוג שחי בנחת ובשעמום בעיירת חוף בריטית. הוא (כריס אודאוד המעצבן) מרצה לטלוויזיה והמעריץ מספר אחת בעולם של זמר פולק–רוק אמריקאי נידח ועלום (ובדיוני) שכבר יותר מעשרים שנה לא הוציא אלבום חדש ולא נראה בציבור. היא (רוז ביירן המקסימה) מנהלת את המוזיאון המקומי ומרגישה בעיקר לכודה בחיים לא לה. כשיוצא אלבום חדש של הזמר האהוב עליו – גרסאות דמו ישנות לאלבום המופת שלו, שקובצו תחת השם "ג'ולייט, הגרסה הערומה" – הוא כתב עליו בבלוג שלו ביקורת נלהבת. והיא, בעיצומו של ריב ביניהם, כותבת תגובה צוננת וקטלנית לאלבום. בצד השני של האוקיינוס האטלנטי מחליט הזמר, טאקר קרואו (בגילומו של איתן הוק, הסיבה האמיתית לצפות בסרט), ליצור קשר במייל דווקא עם זו שכתבה עליו ביקורת קטלנית ולא עם המעריץ. כבר כאן – בחלק המקסים ביותר בסרט, המתאר את חליפת האימיילים ביניהם, כשהיא לא בטוחה האם הוא באמת הוא – מתגבש אחד הרעיונות המוצלחים של הסרט: האינטימיות שנוצרת דווקא בין יוצרים והמבקרים שלהם ולא בין יוצרים והמעריצים שלהם. יוצרים ומעריצים הוא נושא שחוזר בכמה וכמה מספריו וסרטיו של הורנבי, יוצר שמצליח עדיין לזכור היטב את הימים שהוא עצמו היה מעריץ, של מוזיקה ושל ספורט. ואכן, לא מעט מהרגעים והסיטואציות בסרט נראים מעט מוכרים מסרטים קודמים על פי הורנבי: "רווק פלוס ילד" (רווק פלוס חמישה ילדים, במקרה הספציפי הזה), "נאמנות גבוהה" ו"אהבה על הדשא".

רגעיו הטובים ביותר של "ג'ולייט, הגרסה הערומה" לא נמצאים בצד הרומנטי שלו, שם הסרט דווקא כושל, בהציגו גיבורה פאסיבית, שרק מגיבה ולעולם לא יוזמת. רגעיו הטובים נמצאים באינטראקציה שבין המוזיקאי והמאזינה, בחיפוש של יוצר אחר קהל, השראה ומרחב לתת דין וחשבון על יצירות העבר, וההתמודדות עם האופן שבו מעריציו מאזינים לו, אבל לא באמת מקשיבים. האזנה מול הקשבה (והבנה) הוא נושא שחוזר בסרט. "ג'ולייט, הגרסה הערומה" הוא סרט עם לא מעט רגעים חינניים, אבל הוא לרגעים דל מדי בשביל להיות באמת סרט שמותיר חותם, קצת כמו הזמר שבמרכזו, יש בו משהו שנראה מעט מיושן, לא רלוונטי. הוא קצת כמו גרסת דמו אקוסטית לקומדיה רומנטית שרציתי שתהיה קצת יותר סוחפת.

(פורסם ב"כלכליסט", 20.8.2018)

ציוץ