"עשיר בהפתעה" (Crazy Rich Asians). החתונה האסיאתית שלי

דיברתי על "עשיר בהפתעה" (Crazy Rich Asians) בפודקאסט של סינמסקופ ברדיו הרצה. האזינו כאן

הסרט הכי מדובר בארה"ב כרגע הוא "Crazy Rich Asians", שנמצא שם שבועיים במקום הראשון בטבלת שוברי הקופות, והתקשורת האמריקאית לא מפסיקה לכתוב על הסרט הזה, שמבחינתם הוא לא רק להיט גדול (מדויק) אלא תחילתו של עידן קולנועי חדש (הפרזה פראית). הסרט, המבוסס על רב המכר של קווין קוואן, שתורגם לעברית כ"אסיאתים עשירים מטורפים", יצא בבתי הקולנוע בארץ בסוף השבוע האחרון תחת השם החיוור "עשיר בהפתעה". אכן הפתעה – שני תרגומים גרועים לשם אחד, שאפשר היה פשוט לתרגם ל"עשירים בטירוף". 20 אלף צופים ראו את הסרט בארץ בסוף השבוע, על פי נתונים שמסרה חברת ההפצה, "טוליפ" – "הקומדיה הרומנטית עם הפתיחה הכי גדולה הקיץ בארץ", הם מוסיפים.

אז מה כל כך חדש ומקורי בסרט הזה? העובדה שזה סרט הוליוודי (בהפצת אולפני וורנר) אבל שאין בו כוכבי קולנוע מוכרים (לפחות לקהל האמריקאי), ושכל השחקנים בו הם ממוצא אסיאתי (סיני או מלזי), כולל הבמאי, ג'ון צ'ו, שהוריו היגרו לארה"ב מסין ומטייוואן, ושביים לפני כן את "סטפ אפ 2", "סטפ אפ 3" והסרט התיעודי על ג'סטין ביבר. עבור התקשורת האמריקאית זו הוכחה לכך שכשהאולפנים ההוליוודיים חושבים מחוץ לקופסת גיבורי העל הם יוצרים להיטים לא צפויים. וזו גם הוכחה שהקהל מחפש לא רק את סרטי הפעולה הגדולים והיקרים, אלא גם בידור בגוון אחר. אבל בעיקר, התקשורת האמריקאית מתמוגגת מכך שהוליווד הימרה על סרט כל–אסיאתי (באותו אופן ש"המילטון" הוא מיוזיקל כל–שחור) ושהקהל – לא רק האסיאתי – הגיב לכך בחום. זה המקום שבו הסרט מפסיק להיות יצירה בידורית חביבה והופך להכרזה פוליטית: זה סרט מיינסטרימי שמאפשר ייצוג מלא לדמויות ושחקנים שעד כה הסתפקו בתפקידי משנה. בהוליווד, שידועה כמי שמכוונת את תוצריה לקהל גברי לבן, סרט שעוסק בדמויות לא–לבנות, ושפונה באופן מובהק גם לקהל נשי ולהט"בי, הוא חידוש גדול. התשואות – שאליהן כבר מתלוות תחזיות האוסקר הממש–מוקדמות–מדי – הן גם אצבע בעינו של דונלד טראמפ: בזמן שבבית הלבן יושב נשיא שמדבר בגנות מהגרים ורואה בסינים אויבים, מגיע סרט שמוכיח שציבור רוכשי הכרטיסים דווקא חושב אחרת מהמנהיג הנבחר ונהנה מקצת רב–תרבותיות.

אלה הכרזות יפות ומסקנות מחממות לב, אבל גם קצת מוגזמות. מחוץ לקופסה? הסרט בכל זאת מבוסס על רב–מכר מוכר למדי, שהופק על ידי אחת המפיקות החזקות בהוליווד, נינה ג'ייקובסון, שהיתה בעבר נשיאת אולפני דיסני וחתומה על הפקת "משחקי הרעב". את פיתוח הסרט היא התחילה ב–2013, כך שלא היתה בו אז שום אמירה אנטי–טראמפית. לא. ג'ייקובסון פשוט התלהבה מספר, החליטה לממן את פיתוח הסרט בעצמה ולמכור חבילת הפקה גמורה לאולפן ההוליוודי, עם תג מחיר זול למדי, מתוך הבנה שאם היא תישאר נאמנה לספר, הקהל יגיב בהתלהבות. והיא צדקה. וכן, כל הזדמנות להוכיח שלא צריך כוכבים בשביל ליצור להיט אלא רק רגש, היא שיעור טוב לאנשים בעמדות מפתח. ובכל זאת, קל להמר על סרט שהפקתו עלתה רק 30 מיליון דולר – סכום שהסרט הכניס בסוף השבוע הראשון לצאתו.

כמו כן, הכותרות שהסרט עושה בשבועיים האחרונים הן הוכחה לכך שהתקשורת העולמית נותנת לקולנוע מעמד הרבה יותר גבוה משאר אמצעי התקשורת. כמה שבועות לפני שיצא "עשיר בהפתעה" עלה בנטפליקס סרט הנעורים "To All the Boys I've Loved Before", גם הוא עם שחקניות ממוצא אסיאתי בתפקידים הראשיים וגם הוא מבוסס על רב מכר מאת סופרת אמריקאית ממוצא קוריאני. סדרת הנעורים "ריברדייל" (שמוצגת בישראל גם בנטפליקס) מקפידה על איזון אתני עם שחקנית ממוצא היספני בתפקיד הראשי, ולצידה אסיאתי, שחורה, לבן וג'ינג'ית (כן, בעולם של "ריברדייל" ג'ינג'ים זה מוצא אתני). בסוף השבוע האחרון יצא בארה"ב המותחן "חיפוש" גם הוא עם שחקנים אסיאתיים בתפקידים הראשיים (ג'ון צ'ו אחר). והסדרה "חמוץ מתוק", שבה התגלתה קונסטנס וו, כוכבת "עשיר בהפתעה", משודרת בפריים טיים בארה"ב. אז כן, קורה כאן משהו, שהוא שילוב בין הזיהוי של קהל חדש שלא יוצג לפני כן בקולנוע ובין הרצון לקרוץ לקהל הפוטנציאלי בסין. "עשיר בהפתעה" אינו הראשון, אבל הוא בהחלט הכי מצליח ומתוקשר. השחקנים ממוצא אסיאתיים מקבלים תפקידים ראשיים, והקהל מתלהב.

ההימור של אולפני וורנר הפך בהמשך להימור של מפיצי הסרט בארץ. שימו לב שמפיצים הישראליים הגדולים והוותיקים לרוב נרתעים להביא סרטים העוסקים בקבוצות אתניות אמריקאיות – סרטים על שחורים או היספנים, גם אם הצליחו במולדתם, לרוב לא מגיעים הנה. המפיצים יגידו שזה בגלל שזה לא מסחרי לקהל המקומי, אבל אני תמיד חושד שיש כאן גם עניין קטן של גזענות. טוליפ, חברת הפצה צעירה שהוקמה השנה ומפיצה את סרטי אולפני וורנר ויוניברסל, כבר הימרה לפני כמה שבועות על הסרט החדש של ספייק לי, ועכשיו מפיצה את "עשיר בהפתעה", ממש בסמוך לעלייתו בארה"ב. "אכן, הפן האסייתי לווה בחששות," מוסרים מפיצי הסרט, "להפיץ סרט ללא שחקנים מוכרים זה אתגר גדול, על אחת כמה וכמה שחקנים לא מוכרים אסייתיים. לכן הצענו את השם 'טחונים'. כשראינו את הסרט, סמוך ליציאתו, גילינו קומדיה רומנטית מקסימה, מושקעת, זוהרת, מסחררת, מהסוג שכבר לא רואים יותר על המסכים בשנים האחרונות . החלטנו לשנות את השם בהתאם ולהתאים אותו לז'אנר על מנת להעביר את המסר בצורה הברורה ביותר לקהל יעד רחב ככל האפשר."

****

סיבת ההתלהבות השנייה של התקשורת האמריקאית מהסרט נובעת מהעובדה שמדובר בקומדיה רומנטית, בתקופה שבה היה נדמה שקומדיות רומנטיות יצאו מהאופנה. אבל באופן מפתיע, לקהל הישראלי "עשיר בהפתעה" עשוי להיראות מאוד מוכר.

עלילת הסרט מספרת על סיפור אהבתם של ניק ורייצ'ל – הוא איש עסקים, היא פרופסורית לכלכלה. הם נפגשים ומתאהבים בניו יורק ואחרי תקופת חברות הוא מחליט להזמין אתה לפגוש את הוריו בסינגפור, לשם הוא נוסע כדי להיות השושבין בחתונת חברו הטוב ביותר. כשהם מגיעים לסינגפור מגלה רייצ'ל שניק מגיע מאחת המשפחות הכי עשירות בסין. ואמו? היא אמא–נמרה סינית טיפוסית שלא מתלהבת מהעובדה שבנה העשיר, בן המעמד הגבוה, ינהל מערכת יחסים עם בחורה שבאה ממשפחה חד הורית ענייה. ולמרות שלשניהם יש הורים ממוצא סיני, המנטליות של רייצ'ל אמריקאית וליברלית מדי, עבור אם שמצפה שהכלה של הבן שלה תהיה מסורתית יותר ותתמסר לעבודות הבית ולגידול משפחה ולא לקריירה.

שני צעירים מתאהבים למורת רוחם של ההורים? מאיפה זה מוכר לנו? כמובן, מכל סרטיהם של מנחם גולן ובועז דוידזון. בישראל של שנות השבעים קראו לסוגה הזאת "סרט בורקס". עליי להבהיר ולחדד: כשאני כותב "סרט בורקס" אני לא מתכוון לכך כשם גנאי, כפי שהשתרש בשגגה בשיח הישראלי (אפילו מצד מבקרי קולנוע), אלא לצירוף המילים כתיאור של ז'אנר שמוכר בעולם כולו: הקומדיה העממית שבה זוג צעיר צריך להתגבר על מכשול אתני ועל שמרנות ההורים כדי לממש את אהבתם. בישראל של שנות השבעים הזוגות הגיעו מרקע מעורב – אשכנזים ומזרחיים. המודל הזה שוחזר בהצלחה בקומדיה הרומנטית האמריקאית הגדולה הקודמת, "החתונה היוונית שלי" מ–2002: שם זו אשה ממוצא יווני שמתאהבת בגבר לבן, למורת רוחו של אביה שחלם על חתונה יוונית מסורתית לביתו. הייתם לפיכך מצפים ש"עשיר בהפתעה" יציג סיפור על בחור סיני שמביא את חברתו האמריקאית הלבנה לפגוש את אמו, אבל לא. שני הגיבורים מגיעים מאותו רקע אתני וזה עדיין לא מספיק עבור האם – כאן המכשול הוא מעמדי.

הסיבה שסרטים כמו "עשיר בהפתעה", "החתונה היוונית שלי" ו"כץ וקרסו" עובדים היא כי הם ממוקמים בתוך עולם שמרני ומסורתי. זה השיעור שלימדה אותנו רמה בורשטין ב"לעבור את הקיר", אולי הקומדיה הרומנטית הכי מבריקה של המאה ה–21. הסיבה שקומדיות רומנטיות יצאו מהאופנה היא כי בעידן ליברלי, בו הכל מותר, הכל חופשי וההורים זורמים עם רצונות ילדיהם, אין יותר מכשולים לאהבה. צריך לחזור לתרבויות השמרניות – כמו המשפחה הסינית, שבה האם מוצגת כמי שלומדת בדבקות את כתבי הברית החדשה – כדי ליצור קונפליקט בין אורח החיים המודרני של הילדים ותפיסת העולם השמרנית של הוריהם. מהבחינה הזאת, "עשיר בהפתעה" הוא כמו דרמת גינונים תקופתית, אבל כזו המתרחשת בהווה. ג'יין אוסטן של אנגליה במאה ה–17 מועברת לסינגפור של המאה ה–21, עם האבחנות הדקות בין סוגי המשפחות השונים: אלה עם הכסף הישן ואלה עם הכסף החדש, הנובורישים, המוצגים כאנשים וולגריים בעלי טעם מצועצע, אבל שמחת חיים גדולה. כל הנוסחאות, המוסכמות והקלישאות של הקומדיה הרומנטית העדתית מגולגלות כאן לאגרול האסיאתי של "עשיר באהבה". מנחם גולן היה מתמוגג מהסרט הזה.

בסרט שנמשך שעתיים ארוכות מדי ג'ון צ'ו מזגזג בין כל סוגי הקומדיה שהקהל בארה"ב ובעולם רגיל לו. יש קטעים שסוטים הצידה לקומדיה בסגנון "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", ולרגעים זה מעין "סקס והעיר הגדולה: סינגפור". צ'ו, שמגיע מסרטים מוזיקליים, יוצר סרט קצבי, קאמפי, גיי פרנדלי, מופרז מאוד, שמזכיר לנו שבקומדיות הרומנטיות הזכורות מהעשורים האחרונים היה כמעט תמיד איזשהו מרכיב שמזכיר מיוזיקלס: מ"החתונה של החבר שלי" ועד "מאמא מיה". אבל דווקא העלילה הראשית, של ניק ורייצ'ל נגד האמא הדאגנית מדי, היידישע-מאמא הסינית, היא זו שמחזיקה את רגעיו הטובים והנוגעים ללב של הסרט ומציגה עולם מטריארכלי, שבו האמהות שולטות, שהוא בה בעת זר מאוד אך גם מוכר מאוד, עם הקונפליקט בין מסורתיות וקדמה ועם השאלה הנצחית מה חשוב יותר: כסף או אהבה.

האם "עשיר באהבה" הוא סרט תקדימי והיסטורי שפותח דף חדש בתולדות הקולנוע? לא. אבל הוא צבעוני ומבדר. סרט ההמשך כבר בדרך.

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב"כלכליסט", 28.8.2018)

ציוץ