31 אוגוסט 2018 | 00:12 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

“יונתן אגסי הציל את חיי”, פוסט אורח

“יונתן אגסי הציל את חיי”. הוא, כריסטיאן פ.

דיברתי על “יונתן אגסי הציל את חיי” בפודקאסט של סינמסקופ ברדיו הקצה. לחצו על הנגן משמאל או האזינו כאן

הקדמה מאת יאיר:

אני מנהל מערכת יחסים סדירה ויציבה עם סרטיו של תומר הימן – אני משתדל מאוד לראות את כולם, אבל לא תמיד אוהב אותם. הימן הוא מאותם יוצרים נגישים שץענוג לפגוש ברחוב. הוא רוצה לנהל שיחה עם מבקר קולנוע, גם אם הוא יודע שהוא לא התלהב מסרטו, והוא מוכן לנהל משא ומתן על כך. היו תקופות שבהן אהבתי את השיחות עם הימן יותר משאהבתי את סרטיו, אבל כיום אני בעיקר מתפעל מתהליך הבשלות וההתבגרות שהיצירה שלו עברה בשנים האחרונות, המעבר מהמבט פנימה – אל עצמו ומשפחתו – למבט החוצה, לדמויות אחרות שמחייבות את הימן להישאר מאחורי המצלמה ולא במוקד הסיפור. מהבחינה הזאת, וגם מבחינת בניית הסיפור והאימפקט הרגשי שלו, אני חושב שיונתן אגסי הציל את חייהוא סרטו הטוב ביותר של הימן.

הגעתי לסרט על דמות שלא היכרתי קודם ושלמדתי מהר מאוד בפתיחת הסרט שהוא סוג של כוכב פורנו, אבל כוכב. אם חשבתי שבמאה הדקות הבאות אראה פרופיל תיעודי של כוכב קולנוע כמו מיסטר גאגאאבל על גייפורנו הרי שהסרט לקח סיבוב מפתיע והחל לתאר במבט מקרוב מאוד מאוד קרוב את ההידרדרות של אגסי, לעולמות הכי אפלים של סמים וזנות. ואז ההבנה שהוא חי כל הזמן הזה באשליה. אשליה שאנחנו רואים אותה מתנפצת, אבל הוא לא מודע. מהבחינה הזאת, זו אחת מחוויות ההידרדרות הכי מסמרות שיער שראיתי בקולנוע מאז אני כריסטיאן פ.” של אולי אדל, בסיפור שיש בו לא מעט קווים מקבילים (אגסי, שיהיה בריא, נשאר בחיים, והוא מגיע מדי פעם להקרנות הסרט למפגשים עם הקהל). והיחס של אגסי למציאות, והכניסה והיציאה שלו למצבים של טרנס ושינה גרמו לי לחשוב על גיבורי “איידהו שלי” של גאס ואן סאנט.

אבל למראה התגובות של הקהל בסרט, הבנתי גם שמשהו חסר לי. אני צופה ביונתן אגסימהצד, לומד עליו לראשונה. לעומת זאת, יש קהל שלם שמגיע לסרט כשעבורו יונתן אגסי הוא כבר מותג.

אז ביקשתי מידידי, עודד טרטמן, כותב שנון וחד ואיש מערכת הדיגיטל של בלייזר“, ומי שיודע מי זה יונתן אגסי, ושכתב לי אחרי הצפייה בסרט כמה הוא נרעש ונרעד ממנו, שיכתוב על הסרט מנקודת מבטו.

הנה הטקסט שלו:

יונתן אגסי חירב את חיי // עודד טרטמן

“רפסודת המדוזה”, ז’ריקו

אם הייתי מבקר קולנוע הייתי מנסה להשוות את”יונתן אגסי הציל את חיי” לציור רפסודת המדוזה“.  הרציונל שלי הוא ששתיהן מרשימות מאוד בקליפה החיצונית שלהם, מה שעלול להסתיר לחלק מהאנשים את ליבת התוכן העמוקה והקשה שלהם; הציור של תאודור זריקו מ-1819, מציג רגע אחד מהפנט מתוך סיפור מצמרר של ניצולים בים ומסתיר ביקורת קשה וכתב אישום היסטורי נגד האליטה ובני המעמד העליון של צרפת מלפני 200 שנה, ואילו הסרט של תומר הימן מציג את התרסקותו האיטית של כוכב הגיי פורנו המצליח ביותר בישראל ובדרך הזו מצליח לטשטש את העובדה שמדובר באחד מסרטי הקולנוע הדוקומנטריים המהודקים והטובים ביותר שנוצרו אי פעם בישראל ואולי אפילו בעולם כולו.

אבל היי, אני לא מבקר סרטים. אין לי את הכלים המקצועיים לעשות את זה ואין לי את הניסיון העשיר על מנת לחתום על ההצהרה המפוצצת הזו. מצד שני, אף אחד לא יכול להתווכח עם מה שהסרט גרם לי ולשאר הצופים בקולנוע לב של אותו יום חמישי שעבר. זו היתה הקרנה טרוםמסחרית והקהל באולם הורכב ברובו מהומואים שהצליחו להשיג כרטיס. ומנקודה הפתיחה הזו, הימן הצליח לרסק אותי בימים שאחרי הצפייה.

אני קופץ כמה שנים אחורה. השם יונתן אגסיהיה מוכר להומואים כמו שהשם פמלה אנדרסוןהיה מוכר לסטרייטים. הייתי רואה אותו בסרטי פורנו ולא נתתי עליו את הדעת מעבר למה שמה שאתם נותנים את הדעת על כוכבות פורנו. את כל מה שידעתי עליו, ידעתי דרך תיווך של חדר עריכה, תאורה מדויקת והמון זין. תמצית המחשבה שלי עליו נבעה דרך הדמות שהוא יצר לעצמו ולא מעבר. ככה יצא שאני, וכל שאר ההומואים שהגיעו להקרנה, יצאנו מנקודת פתיחה שונה מהצופה הסטרייט. אבל האדם מתכנן תוכניות ותומר הימן מצליח, תוך דקות בודדות מתחילת ההקרנה, לקחת את ההנחה הזאת ובאמצעות כל הכלים הקולנועיים לרסק אותה באכזריות. באמצע הסרט כבר שכחתי כל מה שחשבתי על אגסי. נשארת עם דמות חדשה, טראגית ולעיתים קרובות גם מעוררת רחמים במובן העמוק והמקורי של המילה: אתה רוצה לקום מהכיסא המאובק שלך בקולנוע ולחבק אותו. בהקרנות הראשונות אגסי באמת היה שם כך שהצפייה הפכה לאיזשהו מיצג אורקוליחושי, שבסופה אכן יכולת לדרוש בשלומו של גיבור הסרט בלייב ולתת לו חיבוק.

יונתן אגסי הציל את חייגרם לי כמה פעמים לנוע באי נוחות בכיסא, במובן המילולי של המילה: זזתי ימינה, זזתי שמאלה, הסתובבתי אחורה והנחתי את הראש על החברים שהגיעו איתי להקרנה. לא בגלל המראות הקשים והאיברים האינטימיים שמרבית ביקורות הקולנוע מדברות עליהם, אלא בגלל האופן שבו הימן גרם לי להרגיש כלפי הגיבור שיצר. כמו כן, חלק מביקורות הקולנוע מדברות על כך שהימן לא מרחם על הצופה שלו ובוחר להכניס לסרט מראות קשים“. אני דווקא חושב שמה שהימן עשה זה להעניק מתנה לצופים שהרי מי שיצלח את הסרט עד סופו, יקבל מוצר תרבותי מושלם שהוא כזה אך ורק בזכות הבחירות הלא שכיחות האלה.

אני מנסה לחשוב על מילות סיכום ומגלה שאין לי אפילו אמצע או התחלה. הדרך היחידה שאני יכול להימלט הוא באופן הכי תומר הימנישמתאפשר לי ולספר מה הוביל אותי לכאן; לקח לי יומיים להתנער מהסרט הזה. הוא השפיע עלי בצורה כזו שלא יכולתי לנסח באופן קוהרנטי מה אני מרגישמה שהוביל אותי לטקסט הזה ממש אבל מסתבר שגם שבוע אחרי הצפיה אני לא יודע מה לומר. אני מת לדבר על המבע הקולנועי, על הסאונד, על הדמויות ועל העריכה אבל נשבע לכם זה בלתי אפשרי. דבר אחד בטוח ואני מקווה שאת זה כן הצלחתי להעביר: “יונתן אגסי הציל את חייהוא הרבה יותר גדול מסרט. זה משהו שקשה לחזור ממנו כמו איך שיצאת אליו וזה אחד הדברים הכי מטלטלים שעברתי מבלי שהאירוע יהיה קשור אליי באופן אישי. רציתי לכתוב מה גרם לי להרגיש ככה וכל מה שיצא לי זה אימוגי מופתע בפורמט של אותיות המחוברות אחת לשניה. אולי זו הגדולה של הסרט הזה: היכולת להעביר אותך משהו מבלי שתצליח לתאר מה קרה שם. זה הרגע הזה שאתם מנסים להסביר לרופא איפה כואב לכם ומתייאשים כשהוא לא מבין אתכם. ככה זה מרגיש. פחות או יותר.

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה