הקולנוע הישראלי. כל 20 שנה ריסטארט (מתוך "כלכליסט")

מחר (שני), בפתיחת מושב החורף של הכנסת, תעלה מירי רגב הצעה לתיקון חוק הקולנוע באופן שיעשה לו נזק ברור מיידי. כמה שעות אחר כך היא תגיע להשתתף באירוע חגיגי לכבוד יום הקולנוע. אחר כך היא מתפלאה ששורקים לה בוז. משונה המצב הזה שבו שר כל כך מנסה להזיק לתחום שנמצא תחת אחריותו. הקולנוע הישראלי נמצא בסכנה, אבל זה לאו דווקא רק באשמת רגב. ויש גם דרך להציל את המצב. הנה גרסה מורחבת לטקסט שכתבתי בשבוע שעבר ל"כלכליסט", עם תחזית קודרת, אבל סיום אופטימי:

=====================

בין השנים 2000 ל-2002 ארבעה סרטים גרמו לי לשנות גישה בכל הקשור לקולנוע הישראלי. התחלתי לכתוב ביקורות קולנוע ב-1990 ובמשך עשור הייתי מאותם מבקרים שהיו חמוצים לקולנוע הישראלי. אהבתי מעט מאוד סרטים באותו עשור. גם כשראיתי פוטנציאל, התבאסתי מההחמצות. אבל אז הגיע רצף של כמה סרטים שגרם לי להבין שמשהו קרה: "ההסדר" של יוסף סידר, "משהו טוטאלי" של גור בנטביץ', "חתונה מאוחרת" של דובר קוסאשווילי ו"כנפיים שבורות" של ניר ברגמן. פתאום אהבתי סרטים ישראליים. פתאום היה לקולנוע הישראלי דור חדש של יוצרים. בני גילי בערך, שדיברו את השפה הקולנועית שחיפשתי, שריגשו והצחיקו אותי, שידעו להשתמש במצלמה ובמוזיקה. שידעו לכתוב דיאלוגים. במקביל, גל חדש של אקטיביזם קולנועי שינה את פני תעשיית הקולנוע – התעשייה המקומית התלכדה סביב מאבקים נגד זכייני טלוויזיה ובעד חוק הקולנוע. מילניום חדש וגל חדש של קולנוע. לא רק אני שמתי לב אליו – הקהל מיד חיבק את הסרטים האלה וכך גם הפסטיבלים בחו"ל. כולם שמו לב שהקולנוע הישראלי התעורר משנת החורף הארוכה שלו – גם מתחינה תוכנית וגם מבחינה תשתיתית. חוק הקולנוע הצליח לקחת את הדור הזה, ואלה שבאו אחריו, ולתת להם תשתית בריאה של תקציבים. הקולנוע הישראלי הפך לסטארט-אפ: יוצרים ושחקנים מינפו הצלחה של הקולנוע הישראלי להצלחה בינלאומית. הייתי ב"העיר" באותה תקופה והייתי מוקסם שהמהפיכה הזאת קורית במשמרת שלי ושאני שם כדי לשים לב אליה ולתעד אותה. מאז ועד לפני שנה הייתי מאוהב בקולנוע הישראלי. חיכיתי לסרטים של יוצרים ישראליים שאני אוהב עם דפיקות לב נרגשות יותר מאשר לסרטים של במאים אמריקאים שאני אוהב. למרות שלא כל הסרטים היו טובים, המלאי והמגוון היה כזה שגם כשראיתי החמצות, הוקסמתי מהפוטנציאל. הקולנוע הישראלי השתכלל והניב לא רק במאים אלא גם כמה מהצלמים והמוזיקאים הטובים בעולם כיום.

ההגיון אומר שברגע שיש משהו שמצליח יש למערכת אינטרס לא רק לשמר את ההצלחה, אלא לשדרג אותה. אבל לא בקולנוע הישראלי, וככך ששנת 2018 מתקרבת לסיומה, אני מתחיל להרגיש מאוד כמו 1978, ושמשהו איום ונורא הולך לקרות לקולנוע הישראלי, סופה מושלמת שמתכנסת משלוש חזיתות שונות ותתאחד לפרץ הרסני אחד, שאם יקרה לא במהרה יהיה אפשר לתקן ולשקם.

נחזור רגע ארבעים שנה אחורה.

ב–1978-1979 נקלע הקולנוע הישראלי לאחד המשברים הגדולים בתולדותיו, ודווקא כשנדמה היה שהוא בשיאו. 1978 היתה שנת אדירה לקולנוע המקומי: זו היתה השנה של "אסקימו לימון", "הלהקה" ו"ישראלים מצחיקים", ועם למעלה מ–4 מיליון כרטיסים שנמכרו לא נרשמה עד אז ומאז עוד שנה שבה כל כך הרבה צופים ראו סרטים תוצרת הארץ. זו היתה השנה שבה "מבצע יונתן" היה מועמד לאוסקר הזר, אבל הפסיד ל"כל החיים לפניו", סרט צרפתי מאת במאי ישראלי (משה מזרחי, שנפטר לפני חודשיים). אבל כל ההצלחה הזאת הציקה לקבוצת יוצרים שהאמינה שקולנוע צריך להיות משהו אחר: קצת פחות בידורי וקצת יותר אמנותי. הוולגריות של "אסקימו לימון" וההצלחה העממית המאסיבית של סרטי הבורקס יצרו גל מחאה שהתחיל ממסדרונות החוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב, שם יצאו בוגרי המחזורים הראשונים לעולם הגדול וגילו שהחלום שלהם לעשות סרטים כמו פרנסואה טריפו, נטרף על חופי המציאות שבה אף מפיק – ובעיקר מנחם גולן ויורם גלובוס, ששלטו אז בתעשיה – לא ישקיע את כספו בסרט אישי שיש חשש שלא יביא קהל. חבורת במאים התאגדה תחת השם קבוצת קי"ץ (קולנוע ישראלי צעיר) וגייסה לצידה פוליטיקאים מהימין ומהשמאל, במפגן אחדות מרשים שנה אחרי המהפך הפוליטי של 77', כדי להקצות כסף ציבורי שיועבר למשרד החינוך והתרבות כדי לממן הקמה של קרן קולנוע: הקרן לעידוד קולנוע ישראלי איכותי, שם מתריס שהעביר את המסר שכל מה שהופק עד אז אולי היה ישראלי, אבל הוא לא היה איכותי.

הקרן הוקמה ב–1979 והסרטים הראשונים בתמיכתה ("טרנזיט" של דן וקסמן ו"מחבואים" של דן וולמן) יצאו בתחילת 1980. מאותו רגע נולד גל חדש לקולנוע הישראלי – של קולנוע אישי, סגפני ופוליטי, ובהדרגה במהלך שנות השמונים הקהל הפנה עורף לסרטים הישראליים דלי התקציב והעדיף את הקולנוע ההוליוודי שהפך באותן שנים ליקר, גדול מימדים ורהבתני. זה היה העשור שבו הקולנוע הישראלי הפך מוקצה עבור חלק ניכר מהקהל, שהעדיף לחזור לקלטות הווידיאו ולהקרנות בכבלים הפיראטיים של הקומדיות משנות השבעים. במקביל לכל זה, ב-1978 כמה מהיוצרים הבכירים והמצליחים של ישראל בשנות הששים והשבעים ירדו מהבמה: אורי זהר חזר בתשובה, אפרים קישון נטש את הקולנוע ואת ישראל אחרי כשלון "השועל בלול התרנגולות", ומנחם גולן ובועז דוידזון עברו להוליווד ולקחו איתם לא מעט יוצרים ואנשי צוות בכירים.

צריך להדגיש: תמיכת המדינה בסרטי קולנוע היתה מהלך נכון ומחויב, כמו גם התמיכה הציבורית בסרטים שהם לאו דווקא מסחריים. זו חובתה של מדינה לתמוך בתרבות, ולא רק תרבות או בידור פופולריים. הבעיה היתה שהאקטיביסטים של שנות השבעים ביקשו להכחיד את הקולנוע העממי והפופולרי של אותן שנים ולהחליף אותו בקולנוע לפי טעמם. המהלך הזה עשוי כעת להתנקם בהם, כשדבר דומה עשוי לקרות כעת, אבל מהכיוון ההפוך. זה החטא הקדמון של הקולנוע הישראלי ואני חושש שהוא הולך לחזור על עצמו: כשמישהו רוצה לקדם את האג'נדה שלו הוא יעשה את זה על חשבון הסרטים האחרים ולא בנוסף למה שכבר קיים. הקולנוע הישראלי הוא משחק סכום אפס וזה מה שהורס אותו.

זה קרה לפני 40 שנה, אבל אם מסתכלים אל האופק אפשר להבחין בענני הסערה המצטברים מכמה חזיתות במקביל ושמעלים את החשש שמשבר כזה עומד לפקוד את הקולנוע הישראלי שוב בחודשים הקרובים. יותר ויותר יוצרים מצליחים ובעלי שם (ביניהם ארי פולמן, יוסף סידר, אסף ברנשטיין, שמוליק מעוז, נדב לפיד, נבות פפושדו ואהרון קשלס) בוחרים להפיק את סרטיהם הבאים בחו"ל, שחקנים ישראלים מלוהקים לתפקידים בסרטים זרים, ואחרי שנים שבהן הקולנוע הישראלי זכה להצלחה עצומה הן בזירה המקומית והן בזירה הבינלאומית, שוב יש מי שעינו צרה בהצלחה ורוצה להחריב אותו ולהשתלט עליו. וכל זה קורה בשנה שבה הסרטים שהתחרו על פרס אופיר פשוט לא היו טובים. 

מחר (15.10) תתכנס הכנסת כדי לדון בתיקונים שרוצה שרת התרבות, מירי רגב, להכניס בחוק הקולנוע. הקולנוע הישראלי לא מספיק פטריוטי בשבילה (מי היה מאמין שנתגעגע ללימור לבנת), והיא מעדיפה קולנוע תועמלני ולא כזה העוסק בסוגיות מורכבות ושנויות במחלוקת, ולכן היא רוצה נאמנות בתרבות ולהוסיף סעיף אחד שבו הסמכות לקבוע מי יהיו הלקטורים שימיינו את הסרטים תהיה בידי משרד התרבות ולא קרנות הקולנוע, והיא רוצה לקחת כסף מהקרנות הקיימות כדי להקים קרן נוספת, המוקדשת לפריפריה, בניסוח עמום שגורם לתעשיית הקולנוע המקומי לחשוש שמדובר בעצם בקרן שתתמקד בהפקת סרטים פוליטיים ימניים. לכאורה, מדובר בהזדמנות מתבקשת ואולי מוצדקת ליצור איזון פוליטי שכן הסרטים של שנות השמונים – ימי מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה – נטו באופן מובהק שמאלה. הבעיה היא שאף אחד במשרד התרבות לא טורח ללמוד מההיסטוריה: קולנוע פוליטי, לא משנה מאיזו מפלגה, לא יביא קהל. ההיסטוריה עשויה לחזור על עצמה, אבל הפעם מצד ימין.

באופן משונה ומפתיע הקולנוע הישראלי עובר איתחול כל עשרים שנה. בכל פעם שהמדינה מחליטה להתערב בתחום, משהו דרמטי קורה, וזה קורה כתנועת מטוטלת: פעם לחיוב ופעם לשלילה. ב–1960, זה קידם את הקולנוע הישראלי באופן נחשוני, אחרי שבהשראת ההצלחה הבינלאומית העצומה של "אקסודוס" הוחלט לראשונה לתמוך בקולנוע הישראלי – אמנם כתעשיה ולא כאמנות (תמיכה בדיעבד, ממשרד המסחר והתעשיה, כנגזרת של כמות הכרטיסים שנמכרו לסרט). בפעם הראשונה יכלו יזמים להמר על הקהל הישראל המצומצם ולדמיין מצב שבו הם יראו רווחים. החלוץ מביניהם היה המפיק מרדכי נבון, שהשיק את הקריירות של מנחם גולן ואורי זהר. ההחלטה הקטנה הזאת יצרה נחשול אדיר של סרטים, החל מ"הם היו עשרה" של ברוך דינר, שהלכו ונהיו מצליחים יותר ויותר – "איי לייק מייק", "אלדורדו" ו"סלאח שבתי", שובר הקופות הענק הראשון של מדינת ישראל בת ה–16, והמועמד הישראלי הראשון לאוסקר הזר. ב–1980, המהפיכה היתה לרעה: הקולנוע הפופולרי הוכחד והוחלף על ידי כמות קטנה של סרטים שהין ברובם דלי תקציב. הסרטים הראשונים של קרן הקולנוע הגיעו ו–20 שנות להיטים הלכו והתאדו לטובת תקופה של חור שחור בתולדות הקולנוע המקומי. לכמה סרטים במימון הקרן בשנות השמונים אתם מתגעגעים כיום?

ב–1998 קרה דבר מעניין. בנימין נתניהו, בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, החליט לטפל בקולנוע הישראלי, שיוצריו – היה לו ברור – הם מתנגדיו. הוא שלח את נתן שרנסקי, שר המסחר והתעשיה, לעשות את עבודת החיסול עבורו ולקצץ באופן הרסני את תקציב קרן הקולנוע. אמנם 1998 היתה השנה הגרועה בתולדות הקולנוע הישראלי מבחינת כמות כרטיסים שנמכרה (36,000 בלבד) ומבחינת כמות הסרטים שהופקה, אבל בסופו של דבר ניסיון החיסול הזה לא רק שנכשל, הוא התהפך. הפעם הגיע דור חדש של אקטיביסטים בוגרי החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב והשיבו מלחמה: יוצרי הקולנוע התאגדו, יצרו שוב לובי פוליטי שאיחד בין ימין ובין שמאל, וכקונטרה לניסיון הקיצוץ של 1998 חוקק חוק הקולנוע, שהבטיח לקולנוע הישראלי סכום כסף גדול יותר מאי פעם באמצעות משרד התרבות. הסרט הראשון שהופק בכספי חוק הקולנוע היה "כנפיים שבורות" של ניר ברגמן מ–2002, אבל כבר עם "ההסדר" (2000) של יוסף סידר ו"חתונה מאוחרת" (2001) של דובר קוסאשווילי היה ברור שצמח דור חדש של יוצרים שמצליחים לעשות גם וגם – גם סרטים אישיים מאוד, אוטוביוגרפיים, ואף פיוטיים, אבל גם סרטים קומוניקטיביים בעלי שפה קולנועית מעודכנת ובינלאומית שהפכה אותם ללהיטים בקופת המקומיות אבל גם לסרטים מבוקשים ומדוברים בזירה הבינלאומית. "אור", "ללכת על מים", "מדוזות", "ביקור התזמורת", "ואלס עם בשיר", "לבנון", "הערת שוליים" ו"הגננת" הפכו לסרטים הישראליים המוכרים ביותר בעולם. מנהלי פסטיבלים הגיעו לישראל כדי לחפש כאן את הלהיטים הבאים, מפיקים חיפשו סרטים לרימייקים. בתוך המציאות הזאת אנחנו חיים כבר קרוב ל–20 שנה, מה שאומר שהגיע הזמן למטוטלת להתנדנד לכיוון השני, ההרסני.

טועה מי שרוצה להאשים רק את שרת התרבות בקטסטרופה שעשויה להגיע. לוועדה שהיא הקימה לבדיקת תפקוד קרנות הקולנוע עלו ובאו לא מעט יוצרים, חלקם דיברו בשם עצמם, חלקם בשם האיגודים המקצועיים, ולמקרא מסמך הסיכום של הוועדה מתברר שאפילו יוצרי הקולנוע בארץ לא עומדים לצד הממסד הקולנועי בארץ. שרת התרבות לא לבד ברצון שלה להרוס את קרנות הקולנוע, גם לא מעט מהקולנוענים עצמם. אם חושבים על זה, זה הגיוני: בעקבות חוק הקולנוע של שנת 2000 יש כעת שתי קרנות לתמיכה בסרטים עלילתיים. כל קרן תומכת בערך ב-10-12 סרטים בשנה, אבל ממיינת מאות תסריטים שמוגשים לה. כלומר, על כל עשרה אנשים שקיבלו תשובה חיובית יש לפחות 90 יוצרים שסימנו כעת את הקרן כאויבת שלהם. לא נולד הקולנוען שקיבל תשובה שלילית מקרן ואמר לעצמו "כנראה שהתסריט שלי לא היה מספיק טוב. אשפר אותו ואז אצליח בסיבוב הבא". לא, תשובה שלילית היא אף פעם לא עניינית ואיכותנית אלא מתפרשת כאקט של מידור. קיבלתי תשובה שלילית כי אני מזרחי או כי אני אשכנזי, כי אני מהפריפריה או כי אני תל אביבי, כי אני אשה או כי אני גבר, כי אני ימני או כי אני איש שמאל – כל אחד רואה בעצמו קבוצת מיעוט שברגע הזה לא רלוונטית לראשי הקרנות שמעדיפים אג'נדות אחרות. ולכן, כשקהילת הקולנוע הוזמנה לדבר מול ועדת משרד התרבות כמעט ולא מצאתם יוצר שהגן עליה ואמר "הם עושים עבודה מצוינת. תנו להם לעבוד". במקום זאת, כל אחד הגה רעיון איך לשפר את תהליך המיון כך שהסרט שלו יהנה מהשינוי הזה. אז כן, יש מה לשפר; וכן, צריך להבטיח שקבוצות לא מיוצגות בחברה הישראלית יקבלו מענה הולם מהקרנות התומכות בקולנוע מכספי ציבור. ועם זאת, קרנות הקולנוע חייבות גם להיות אלה שידאגו לכך שהקולנוע לא יהיה רק מנגנון לחלוקת כספים על פי זהויות, אלא מנוע ליצירת סרטים בעלי ערך אמנותי וקומוניקטיבי לקהל (קהל רוכשי הכרטיסים בארץ, אבל גם הקהל בפסטיבלים בעולם, שידע לזהות את הסרטים הכי טובים שנעשו כאן). אבל אם מסתכלים על מה שעשה כתרי שחורי בקרן הקולנוע הישראלי ב–20 השנים האחרונות ובעקבותיו גם אנשי קרן רבינוביץ', מגלים שהם ידעו לזהות ולטפח את היוצרים ואת הסרטים הכי טובים. היו טעויות, היו שטויות, ובהחלט היו נקודות מתות בשדה הראייה ההגמוני שלהם, אבל נעשו כאן סרטים מעולים. את המפעל הזה צריך לשדרג, לא להרוס.

בתום עשרים שנה בראשות הקרן, ולמרות הישגים בלתי רגילים בהעלאת מעמד הקולנוע הישראלי בעולם, הגיע הזמן ששחורי צריך לסיים את הקדנציה שלו. הגיע הזמן כי ניהול ציבורי צריך להיות קצוב בזמן, גם אם אני חושב ששחורי עשה מהפכה – ממש כך, מהפיכה – בקולנוע הישראלי. הגיע הזמן – ויש הטוענים שזה יקרה בקרוב, אלא שהמצב כרגע כה רגיש, שפרישתו של שחורי מניהול הקרן תקבל תדמית וכותרות של הדחה פוליטית, שיעשו נזק תדמיתי לקולנוע הישראלי בעולם. מכל כיוון שלא תסתכלו כעת תגלו שכל החלטה שתתקבל בדרג משרד התרבות והכנסת יהיה בעל פוטנציאל מזיק, ושהסיבה היחידה להחלת השינוי יהיה גזירתו של קופון פוליטי שאין לו באמת קשר לקולנוע.

צרה נוספת באופק קשורה למשה ארי: מותו של אחיו, לאון אדרי, הזכירה לנו בצער שגם משה, איש העסקים היחיד שתומך בקולנוע הישראלי מכיסו, יגיע בקרוב לגיל 70 ומתישהו יחליט לפרוש לפנסיה. כמו עם שחורי גם לאדרי קמו לא מעט מתנגדים, וגם כאן חלק מהטענות מוצדקות מאוד – ככה זה כשאתה נהיה דמות כה חזקה. אבל המתימטיקה הפשוטה היא שפנקס הצ'קים של אדרי – גם אם אתם לא מסכימים עם טעמו ועם שיקוליו – מחזיק חצי מהתעשייה הזאת בחיים. אז אם בשנים הקרובות גם שחורי וגם אדרי ירדו מבימת הקולנוע הישראלי, יהיו לכך השפעות מטלטלות.

ובכל זאת, נקודות קטנות של אור ואופטימיות. כבר עשרים שנה שיוצרי הקולנוע בארץ למדו להתאחד ברגעי משבר ולצאת להפגין ולשבות ולהרעיד את המדינה כשמישהו מנסה להרע לקולנוע המקומי. יהיה הרבה יותר קשה להעביר תקנות נגד הקולנוע הישראלי כיום – וכאמור, לחוק הקולנוע יש לא מעט תומכים גם ממפלגות הימין (זה המקום להתגעגע לאורי אורבך ז"ל, אחד התומכים הגדולים של הקולנוע הישראלי בכנסת). וגם אם התקנות יעברו, ההיסטוריה מלמדת אותנו כבר 60 שנה שלקולנוע הישראלי יש גם כושר עמידות. תבוא תקופה קשה, הבמאים הבכירים יעזבו ליצור בחו"ל, הקהל ינטוש סרטים בעלי מסר פוליטי בוטה גם אם הוא לכאורה מגיע מיוצרים שמצביעים למפלגה שלהם ואז יקום דור חדש שיתקן את הכל. כל עשרים שנה קם פוליטיקאי או פוליטיקאית שרוצים לנכס לעצמם את הקולנוע הישראלי, הקולנוע הישראלי יודע גם להשתקם מהתקופות הקשות. זה יכול לקחת שנה, זה יכול לקחת 20. נופל וקם.

ציוץ