"כוכב נולד". הרמוניה

דיברתי על "כוכב נולד" (כולל שירים מהפסקול) בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. לחצו על הנגן משמאל או האזינו כאן

בין 1937 ל–1976 כמעט כל עשרים שנה הפיקה הוליווד סרט בשם "כוכב נולד" שמספר פחות או יותר את אותו סיפור: גבר מבוגר ומפורסם בשלהי הקריירה שלו ועם יצר הרס עצמי מפותח, מתאהב באשה צעירה ומוכשרת, מזהה את כשרונה, מטפח אותו, מזניק את הפרסום שלה, נתקף קנאה כשהיא נהיית מפורסמת ממנו, ובעוד היא זוכה לתשואות הוא הולך ודועך. עכשיו, אחרי אתנחתא בת 42 שנה, מגיעה הגרסה הרביעית לסיפור בן ה–81. ארבעה סרטים, שניים עוסקים בכוכבי קולנוע ועכשיו שניים עוסקים בכוכבי פופ ורוק.

בראדלי קופר, שמשחק בתפקיד הראשי, עורך כאן את בכורתו כבמאי וכשותף לתסריט, והגרסה שלו ל"כוכב נולד" היא רימייק די ישר לגרסה הקודמת שביים פרנק פירסון ב–1976. כמו שיר שזוכה לעוד ועוד גרסאות כיסוי, גם כאן זה סיפור שאתם אולי כבר מכירים, ואם לא מכירים הוא עדיין ישמע לכם מוכר וצפוי, ושההבדלים נמצאים בהגשה ולא בתוכן. "כוכב נולד" והצלחתו הרבה עם צאתו היא הוכחה שהדבר שהקהל הכי אוהב בקולנוע זה את מה שהוא כבר מכיר.

האטרקציה העיקרית בגרסה הזאת היא ליידי גאגא, שנכנסת לתפקיד שבוצע קודם על ידי ג'ודי גרלנד וברברה סטרייסנד (לאלי, גיבורת הגרסה החדשה, ממש כמו לאסתר, גיבורת הגרסה הקודמת, יש תסביך אף וחיבה משונה לסצינות רומנטיות באמבטיה). זה המקום להניח את פסק הדין: הסיבה האמיתית והיחידה לצפות בסרט היא גב' גאגא, בתפקיד הקולנועי הראשון שלה, שלא רק נוגעת ללב אלא גם גורמת לנו להאמין שהיא אכן פצצת הכישרון שראויה להפוך לכוכבת. מי שמתלהב כאן מגאגא, שגם כתבה את השירים בסרט, מומלץ לו לצפות בסרט התיעודי המאוד אינטימי שהופק עליה לפני שנה ושזמין לצפייה בנטפליקס, היא מקסימה גם שם.

קופר, לעומת זאת, אמנם מרשים בשלל התפקידים שהוא לקח על עצמו, אבל מציג תוצאות פחות אחידות. "כוכב נולד" תחת הנהגתו מתהדר בעיקר בעבודת ליהוק מעולם, כל הדמויות מבוצעות על ידי שחקנים שאתם מאמינים להם שהם יודעים על מה הם מדברים, שהם טעמו את טעמי ההצלחות והכשלונות של עולם הבידור, אבל הדמות שהוא עצמו מגלם, ג'קסון מיין, נשמעת כמו חיקוי אחד ארוך לכל הדמויות האחרונות שגילם ג'ף ברידג'ס, ובעיקר לדמות זמר הקאנטרי השיכור עליה זכה באוסקר ב"לב מטורף". קופר, כשותף לתסריט, אמנם מסדר קצת אחרת את סדר הקריסה של הגיבור, שבסרטים הקודמים התחיל כבר בתחתית, אבל הוא יוצר דמות מונוטונית, שנשמעת שיכורה ונוהמת גם ברגעי הפיקחות. קופר הבמאי אמנם מזריק לתחילת הסרט כמות נאה של אנרגיה ולהט, והמפגשים בין ליידי גאגא ובין קופר מרגשים ונוגעים ללב, אבל ככל שהסרט המאוד–ארוך הזה ממשיך, גם הבימוי נכנע לרצף של קלישאות ומניירות שמחליש את התוצאה הסופית והופך את הסרט מהפתעה גמורה בתחילתו, לאופרת סבון בסופו, בעיקר כשהבמאי לא מצליח לרסן את עצמו כשחקן ומתבוסס עוד ועוד בתוך תהליך ההידרדרות של הדמות שהוא מגלם.

מעניין להשוות בין ארבע הגרסאות לסרט (היו נוספות בשמות אחרים). בגרסה הראשונה מ–1937 היתה דורותי פרקר שותפה לכתיבה ובגרסה מ–1976 מופיע קרדיט תסריט גם לסופרת ג'ואן דידיון. כלומר, שלמרות שזהו תמיד סיפור המסופר על ידי גברים, בכל זאת היה בו אלמנט נשי חזק המציג מערכת של שימור אנרגיה מגדרי: הגבר הוא המגלה והמטפח, אבל בעולם הבידור הערפדי, הצלחתה של הכוכבת יכולה לבוא רק על חשבון מפלתו של האחר. למרות שהסרט הנוכחי מעודכן למדי באופן שבו הוא מציג את נסיקתה המהירה מאוד של הכוכבת, זה בכל זאת פורטרט רומנטי ומעט מיושן של זוגיות ויצירתיות, שמציג את עולם הבידור כממלכת חיות פרא, עם מעגל חיים בלתי נמנע שבו הצלחה יכולה לבוא רק מתוך הרס וכאב. זה מעגל שלא נגמר: מי שנמצא עכשיו למעלה, סופו לקרוס כשיבוא הכוכב הנולד הבא.

ציוץ