15 נובמבר 2018 | 17:57 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

“הבלדה על באסטר סקראגס” של האחים כהן, ביקורת

“הבלדה על באסטר סקראגס”. בלדות הרצח של האחים כהן

דיברתי על הסרט החדש של האחים כהן ועל נטפליקס בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן //

//

הבלדה על באסטר סקראגס“, שהקרנת הבכורה שלו התקיימה בספטמבר בפסטיבל ונציה, הוא הסרט ה-18 של האחים כהן כבמאים ותסריטאים והראשון שלהם מאז יחי הקיסרמ-2016 (זה גם הסרט הראשון שלהם שלא צולם בפילם). כל סרט חדש של האחים כהן הוא אירוע קולנועי משמעותי בפני עצמו, לא כל שכן כשהוא מגיע מלווה עם הנתון הבא: זה הסרט הראשון שהאחים כהן מביימים עבור נטפליקס. לפיכך, זה הסרט הראשון שלהם שלא תוכלו לראות בבתי הקולנוע אלא הוא יעלה החל מיום שישי בנטפליקס צפייה אידיאלית למי שמתעצבן מרעשי הלעיסה, הדיבור והטלפונים של הקהל בקולנוע, צפייה מבאסת למי שאין מסך טלוויזיה גדול, חד ועם סאונד משובח (בארהב ובכמה ארצות בודדות נוספות, הסרט יוצא לסיבוב הקרנות קולנועיות מצומצם במקביל להקרנתו הגלובלית בנטפליקס).

הפנייה של נטפליקס לאחים כהן באה כחלק מהמהלך של שירות הסטרימינג לגייס לשורותיהם את גדולי הבמאים כיום, במהלך תוכן עצום מימדים שבשנים האחרונות משנה את פני תעשיית הקולנוע והטלוויזיה העולמית (תשאלו את יוצרי פאודה“). תקציב התוכן של נטפליקס לשנת 2018 מוערך בכ-13 מיליארד דולר, ולשנה הבאה הם מתכננים להשקיע אף יותר. לצד האחים כהן הם גייסו גם את אלפונסו קוארון, שסרטו החדש כבר זכה בפרס הראשון בפסטיבל ונציה (ויעלה לשירות הסטרימינג ב-14.12); את מרטין סקורסזי, שמביים להם סרט ל-2019; ואת זוכה האוסקר הטרי, גיירמו דל טורו, שיביים עבורם את פרויקט החלומות שלו, גרסת אנימציה לפינוקיו“, ל-2021. וזאת אחרי שמוקדם יותר השנה כבר עלו שם הסרטים החדשים של תמרה גנקינס, ניקול הולופסנר, פול גרינגראס ופרויקט השיקום והשחזור לסרטו האחרון של אורסון וולס. אחרי שנטפליקס כבר זכתה להצלחה רבה מבחינת קהל ופרסים בתחום סדרות הטלוויזיה (“הכתר“, “כתום הוא השחור החדשובית הקלפים“, למשל), ואחרי ששינתה את הרגלי הצפייה הטלוויזיוניים שלנו עם מנהג הבינג‘, שבו הם מעלים את כל פרקי העונה בבת אחת ומאפשרים לצופים לצרוך אותם בבבולמוס צפייה רצוף, מתגייסת כעת נטפליקס לשנות גם את פני הקולנוע ולשכנע אותנו שסרטי קולנוע לא צריך לראות דווקא בקולנוע. זו גישה שנויה במחלוקת שכבר קוממה על נטפליקס את ראשי פסטיבל קאן, שאסרו על סרטיהם להשתתף בתחרות הרשמית (וזו הסיבה לכך שהאחים כהן, שזכו בקאן כבר פעמיים, בחרו הפעם את פסטיבל ונציה כמקום ההשקה לסרטם). מצד שני, עם כל הצביטה בלב שסרטי נטפליקס כמעט ולא מוקרנים בבתי קולנוע, אין מנוס מלהודות שממילא רוב הצפיות בסרטי קולנוע קורות על מסכים ביתיים ובטלפונים ניידים. חוץ משוברי קופות ענקיים, כמו סרטי ההרפתקאות והאפקטים של דיסני, רוב הסרטים הקטנים והאיכותיים שנטפליקס אימצו אליהם ממילא לא היו מגיעים למי שגר מחוץ למטרופולין גדול.

מה שאומר, שמבחינת האחים כהן, שקיבלו תקציב נדיב וחופש אמנותי מוחלט, “הבלדה של באסטר סקראגסעשוי להיות הסרט שלהם שייראו הכי הרבה אנשים. האחים, שלמעט אומץ אמיתימ-2010, מעולם לא זכו להצלחה קופתית גדולה, וממילא שני סרטיהם האחרונים (“בתוך לואין דיוויסויחי הקיסר“) היו אירועים איזוטריים שרק מעריציהם המושבעים (בהם כותב שורות אלה) התמוגגו מהם, יזכו מיום שישי לקהל פוטנציאלי של 130 מיליון מנויי נטפליקס ברוב העולם.

בתחילה, הודיעה חברת נטפליקס שהיא הזמינה מאיתן וגואל כהן סדרה בת ששה פרקים. אלא שאז, רגע לפני מועד הבכורה, התברר שהסדרה הפך לסרט אחד באורך מלא (130 דקות) המכיל ששה סרטים קצרים המתרחשים כולם בימי המערב הפרוע, סוף המאה ה-19. האחים, שכמעט כל סרט שלהם הוא מחווה לקלאסיקה קולנועית קודמת, כתבו שזה ההומאזשלהם לסרטי האנתולוגיה שהיו פופולריים באיטליה ובצרפת בשנות הששים והשבעים.

למראה התוצאה הסופית אפשר רק לברך את האחים על התבונה להגיש את ששת הסיפורים כיצירה רציפה אחת, שכן לא רק שהשלם גדול מסך חלקיו אלא כי יש קשרים תימאטיים ברורים בין ששת הסיפורים, שצפייה רציפה הופכת אותם למסע רגשי רצוף בתוך הפולקלור העגום של המערב הפרוע.

האחים כהן אוהבים מערבונים. “ארץ קשוחה“, הסרט עליו זכו באוסקר, היה מעין מערבון מודרני. “אומץ אמיתי“, הלהיט הגדול שלהם, הוא רימייק אירוני לספר שכבר עובד לסרט על ידי גון וויין. ובדרכם המתוחכמת, גם פארגוואחי, איפה אתההם מעין פראפרזות על הזאנר.

הבלדה על באסטר סקראגסהוא מעין מסע בין ששה נראטיבים מוכרים של המערבונים, אבל עם הטוויסט האפל והמקאברי שהפך לסימן ההיכר של הכהנים. הסרט, שבנוי כדפדוף בספר מעשיות מהמערב הישן, מתחיל עם הסיפור שנתן לסרט את שמו. באסטר סקראגס (טים בלייק נלסון) הוא קאובוי מזמר, שבשיריו ובמלבושיו כמו נגזר הישר ממערבון מוזיקלי בכיכובו של גין אוטרי. אלא שהקאובוי המזמר הזה הוא גם מהמר מושבע וצלף אלוף שמשאיר אחריו ערימות של גוויות. סיפור נוסף מציג את טום ווייטס כמחפש זהב שכורה בעצמו את הבורות בהם הוא מחפש את מרבצי הזהב, במה שהולך ונראה כמו אוסף קברים, וזה בהחלט רמז מטרים. הסיפור החמישי מתאר מסע חצייה של הערבה על ידי מתיישבים חדשים, בדרכם מערבה, דרך ארץ האינדיאנים, שמחכים להם מעבר לגבעה. אלה שישה סיפורים שהולכים ונהיים אלימים, אפלים ועגומים מפרק לפרק. המהלך אינו רק תוכני אלא ויזואלי: החלק הראשון בוהק באור השמש וכולו חינניות, חרוזים וחיוכים; החלק השישי, רציני כמו המוות, מתרחש בשעת דמדומים ומסתיים באמצע הלילה. בין לבין, הפרקים שכל אחד מהם מסתיים במוות גורמים לחיוך שהיה לנו בסיפורים הראשונים להימחק לאט לאט מהפנים. כולם סרטים שעוסקים בגורל, בצירוף מקרים שמביא את האיש הלא נכון למקום הלא נכון. אבל מה שנראה בתחילה כמו המשך לרעיונות הניהיליסטיים מהסרטים הקודמים של האחים כהן, על חיים שבהם המוות הוא שרירותי, מקבל בסרט הזה תפנית מפתיעה, כמעט קומית, כשהסיפור הראשון והאחרון מציעים לנו את הרעיון שאולי יש גן עדן, בו בסופו של דבר כולנו ניפגש. “כי אם אין גן עדן“, אומר באסטר סקראגס, “אז על מה אנחנו שרים שירים?”.

(גרסה מורחבת לטקסט שהתפרסם ב”כלכליסט”, 15.11.2018)

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה