מימין: פיטר בוגדנוביץ', אורסון וולס, ג'ון יוסטון. האורסון בקצה המנהרה

דיברתי על "הצד האחר של הרוח" ועל הקשר שלו ל"סוספיריה" בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן

אורסון וולס הלך לעולמו ב-1985 אבל רק עכשיו מגיע אלינו סרטו האחרון, "הצד האחר של הרוח", כמו אור מגלקסיה רחוקה שנדד שנים בריק. הסרט עלה בשבוע שעבר לשירות הסטרימינג של נטפליקס, הצדיקים שנתנו את הכסף כדי לסיים את הפרויקט שישב על המדפים במצב בלתי גמור למעלה מארבעים שנה. הסיפור על הפקת הסרט, שצילומיו התחילו ב-1970, מטורלל לא פחות מהסרט עצמו, והוא מסופר בסרט התיעודי המצורף כנספח: "הם יאהבו אותי אחרי מותי", שביים מורגן נוויל, שזכה לפני ארבע שנים באוסקר התיעודי על " Twenty Feet From Stardom".

"הצד האחר של הרוח" היה אמור להיות סרט הקאמבק של אורסון וולס בהוליווד. 30 שנה הוא נדד בעולם. ההצלחה של "האזרח קיין" ב-1941 הפכה אותו לבמאי שהאולפנים התקשו לעבוד איתו. בכל פעם שהוא ניסה לעשות סרט הוליוודי זה נגמר בהתנגשות חזיתית עם המפיקים, שלקח ממנו את הזכויות לסרטיו וערכו אותם בלעדיו. את רוב סרטיו המאוחרים הוא הפיק באירופה, שם עדיין החשיבו אותו כגאון והסכימו לתת לו לבצע ניסיונות סגנוניים בלתי מסחריים. אבל היה לו עוד סרט אחד, אישי מאוד, שהוא רצה לעשות באמריקה. וזה לא נגמר טוב.

"הצד האחר של הרוח" מספר על במאי (בגילומו של ג'ון יוסטון, במאי נודע בזכות עצמו וחבר קרוב של וולס) שמקרין לאנשי תעשיית הקולנוע גרסה לא גמורה של סרטו האחרון, בניסיון לגייס כסף מהם כדי להשלים אותו. הסצינות האלה מצולמות בסגנון דוקומנטרי כשוולס מבקש משחקניו לאלתר את הדיאלוגים. שש שנים הוא צילם את הסצינות האלה, אוגר עוד ועוד חומרי גלם, מביא עוד ועוד אנשי קולנוע – מהנרי יאגלום, דרך דניס הופר ועד קלוד שברול – כדי לגלם את עצמם. ביצירה שהיא מופת של חוסר משמעת ושליטה, וולס מרסס לכל עבר וסוגר חשבון עם הוליווד. סביב גיבור הסרט, אלטר–אגו מובהק של וולס עצמו – מסתובבים רק אנשים שמפריעים לו להגשים את חזונו. בדיעבד, היצירה הזאת הפכה לנבואה שהגשימה את עצמה באופן מצמרר. וולס צילם עוד ועוד חומרי גלם שנמשכו שנים נוספות, וככל שהוא הבין לאן המגלומניה שלו הולכת כך הוא שילב את זה לתוך הסרט שבעצם הפך לתיעוד של קריסתו – השחקן שעוזב באמצע הצילומים, החברים שמפנים את הגב, העמיתים שבוגדים. הכל קורה בחיים ואז הופך לחלק מהסרט עצמו, שהצילום שלו הופך חשוב יותר מהשלמתו.

לתוך סיפור המסגרת הזה, של ההקרנה האחרונה שתהפוך גם ליום האחרון בחייו של הבמאי, עורך וולס סצינות מתוך הסרט–שבתוך–הסרט. כאן הסגנון הקולנועי שונה לחלוטין, בצבעוניות מזהרת ובעבודת מצלמה מרשימה, יוצר וולס סרט אקספרסיבי אירוטי נטול דיאלוגים, שנראה כמו הומאז' לסרטים של אנטוניוני, ויסקונטי וברטולוצ'י. לא ברור אם זה הומאז' או פרודיה, אבל אלה הרגעים הכי וירטואוזיים של הסרט ומציגים את וולס כמאסטר של קומפיזיציה ותאורה.

"הצד האחר של הרוח" הוא כמו קפסולת זמן. הצצה מרתקת לקולנוע של תחילת שנות השבעים. מצד אחד, זה קולנוע שקרא תיגר על מוסכמות סגנוניות ונראטיביות, קולנוע שלא היסס לפנות לכיוונים אבסטרקטיים; ומצד שני, זה קולנוע שלוח רסן, בוטה, ילדותי, שכולו יצריות. זה שריד ומצבה לדור של יוצרי קולנוע שעטפו ליבידו גברי גועש במעטפת אמנותית. במידה רבה, הרימייק של לוקה גואדנינו ל"סוספיריה" – שנור במקור על ידי דריו ארג'נטו בשנים שבהן צילם וולס את סרטו – לוכד בדיוק את אותה אווירה, את אותו הלך רוח – השתוללות יצרית חסרת רסן ושליטה, שלרגעים נראית יותר אורגיה מסרט.

זה דור קולנועי שאנחנו מכירים היטב גם בישראל. "הצד האחר של הרוח" מגיע מתוך אותו הלך רוח יצרי ויצירתי שגרם לאורי זהר לביים סרטים כמו "חור בלבנה", "התרנגול" ו"התרוממות", לז'ק קטמור לביים את "מקרה אשה" ולדוד גרינברג לביים את "איריס". סרטים של גברים שצדים נשים במצלמותיהם. זה לא מקרי שכוכבת סרטו של וולס, השחקנית הקרואטית אויה קודאר, גם היתה המאהבת שלו באותן שנים. 

כפי שהסרט עצמו מנבא, גם וולס כמו הגיבור שלו, לא הצליח להשלים את עריכתו והשלמתו. וולס השביע את פיטר בוגדנוביץ', מעריץ שלו ולימים במאי מצליח בעצמו, שישלים את הסרט במקומו. ואכן, אחרי שנים של חיפושי תקציב, השנה המסע הזה סוף סוף הגיע לסיומו. הסרט הוקרן בבכורה בפסטבל ונציה האחרון ועכשיו, כאמור, זמין לצפייה ביתית גלובלית.

אם אתם חובבי קולנוע מושבעים, שני הסרטים האלה הם חובת צפייה. היצירה המלאה של וולס, וגם הסרט התיעודי החדש שחוזר אל כל האנשים שהיו שם על הסט, ומציג צילומים מאחורי הקלעים – שנראים בדיוק כמו האופי של הסרט עצמו – כמו גם כמות עצומה של ראיונות שנתן וולס באותן שנים, בעודו מדבר על הסרט שאותו הוא לא מצליח להגשים. אבל אם אתם לא סינפילים, אלא רק סקרנים, יכול להיות שדווקא סרטו התיעודי של נוויל – שבנוי באופן מסורתי – יהיה חוויית צפייה קוהרנטית יותר: גם תמצית הסרט וסצינות בולטות מתוכו, גם הסיפור שמאחוריו, גם פורטרט של הבמאי שהיה האויב הכי גדול של עצמו, וגם עדות מפלילה של תעשיית קולנוע שטורפת את אמניה.

(גרסה מורחבת לביקורת ב"כלכליסט", 12.11.2018)

ציוץ