09 נובמבר 2006 | 14:52 ~ 17 תגובות | תגובות פייסבוק

תל נובלה

הערב (20:30) יתקיים בקמרה אובסקורה (ריב”ל 5, תל אביב) פאנל של תסריטאים שידונו בשאלה: הטלנובלות – אסון תרבותי או פנינה אמנותית חתרנית? המשתתפים: דניאל לפין (יוצר “החיים זה לא הכל”), יוסי מדמוני (“בת ים – ניו יורק”), גל פרידמן (יוצר “רמת אביב ג'” ו”אהבה מעבר לפינה”), ורד שפירא (תסריטאית “אדומות”), סיגל אבין (יוצרת “טלנובלה בע”מ”) וגל זייד (יוצר “האלופה”). הכניסה חינם.
הדיון נשמע מעניין למדי. מעניין עד כדי כך שלפני שנה ערכתי והנחיתי פאנל בבית ציוני אמריקה, במסגרת ערבי התרבות של איגודי הבמאים והתסריטאים, עם נושא דומה: תסריטאים וטלנובלות: שחרור או שיעבוד? גם חלק מהמשתתפים זהה: אבין, פרידמן ושפירא התארחו גם אצלי, ולצידם יואב צפיר (“השיר שלנו”) ואבנר ברנהיימר (“פיק אפ”). אין כאן טענה כלל, רק רצון להצביע על כך שהנושא עדיין מעניין את העוסקים בתסריטאות.
העסק עם טלנובלות מסובך למדי. מצד אחד, נוצר כאן דבר שלא היה קודם: לראשונה לא מעט תסריטאים יכולים להתפרנס, ובכבוד רב, מהמקצוע שלהם. תסריטאים נהיו מצרך מבוקש ומתוגמל היטב. בתמורה, תסריטאים מוכשרים מאוד הלכו לעבוד בז’אנר טלוויזיוני נחות, במקום לפתח סדרות דרמה שבועיות עמוקות יותר, ובלית ברירה ניסו למצוא את העניין שלהם בתחום, וכך יצרו מעין זן ביניים שכנראה מאוד מספק את הקהל הישראלי של טלנובלות מודעות לעצמן, עם הומור עצמי. מצד שלישי: האם אפשר לעבוד בכתיבת טלנובלה בלי שזה ישחית את הכשרון ואת אמות המידה האמנותיות שהיו לתסריטאים בתחילת דרכם? האם תסריטאות הפכה למקור לעשיית כסף קל, ללא מחשבה אמנותית, ואנשים שחלמו על סרטים, דרמות וביטוי דק בניואנסים, משחיתים את כשרונם על סוגה טלוויזיונית שלא מסוגלת להכיל דקויות וסאבטקסט? ובמילים אחרות: האם מה שהפך את מקצוע התסריטאות כה מבוקש לא הורס בעצם את אמנות הכתיבה? ואולי בדיוק להפך: אולי עבודה נטולת אגו במערכת כותבים, תוך עמידה בדד ליין נוקשה ואספקה שוטפת של כספים לחשבון חיסכון, תאפשר לתסריטאים האלה להתפנות ליצירה אישית יותר בשלב מאוחר יותר. הדעות, כמובן, חלוקות. יש תסריטאים שהודו שאין קשר, שלטלנובלה כותבים באופן אחד ולדרמות באופן אחר, וכל כותב יודע להתאים את עצמו. והיו כאלה שהודו שלא יעזור, עבודה ממושכת בטלנובלות מקהה את כשרון הכתיבה, מרגילה את התסריטאי לסטנדרטים אחרים של בנייה דרמטית ועשויה להיות בעלת השלכות מצערות מאוד על עתיד הדרמה והקולנוע, שעשויים להידרדר בכתיבתם.
עדות לכך מצאתי היום בראיון המרתק שערכה סמדר שילוני עם יוסי מדמוני בוויינט. כשפורסם שמדמוני מצטרף לכותבי “האלופה” הרמתי לא גבה אחת, אלא שתיים. עם מדמוני בצוות, אמרתי לעצמי, אולי תהיה לי סיבה להתחיל לעקוב אחר הסדרה (אני, אגב, לא מסוגל פיזית לראות טלנובלות. אין שם דבר אחד שמצליח לעניין אותי, ואני לא מצליח לראות בהן עשייה הומוריסטית או מודעת לעצמה). אני מכיר את כתיבתו של מדמוני ועוקב אחריה. היא מרובדת, מורכבת, מרבה לעסוק בנקודות הצטלבות של גורלות, ויש בה כמעט תמיד ממד פילוסופי/אנליטי. היא מצליחה לספר סיפור קטן של כמה דמויות, אבל גם לגרום לנו להיות מודעים לכך שהן פרטים קטנים בתוך יקום שלם של אנשים נוספים, שלכל אחד מהם הסיפור שלו, וכולם נוגעים בכולם באופן כזה או אחר.
והנה, מדמוני פרש. על פי הגרסה שלו הוא הבין שזה לא מתאים לו. הוא אומר את זה מפורשות: “הז’אנר הזה לא מאפשר להגיע לניואנסים, ובסופו של דבר תקבל מוצר שטוח גם עם התסריטאי הכי מתוחכם”.
כששילוני שואלת את מדמוני אם הוא היה מופתע לגלות מישהו כמו יוסף אל-דרור כותב לטלונבלה הוא עונה לה: “יכול להיות שהוא יתחיל לכתוב אם הוא יצטרך כסף, אבל הוא לא יצליח לשרוד בזה. יכול להיות שאם אני הייתי צריך לממן ניתוח שיציל את הראייה שלי, הייתי ממשיך”.
ואז מוסיף את משפט המחץ: “בכל מקרה הרווחתי שורה מצוינת ברזומה – ויתרתי על מאה אלף דולר וזה מכובד, ועוד עכשיו, כשיש תמלוגים. כשאני אומר את זה – אנשים נופלים מהכיסא”.
אנשים שיש להם גלאי אינטגריטי כזה, שמצפצף להם במוח כשהם עושים משהו מחוץ לאלמנט שלהם, זוכים להערכתי, גם אם בטח יהיה לי לא נעים לראות אותם ברחוב הולכים בסחבות בלויות, בשעה שעמיתיהם התסריטאים נוסעים במכוניות יקרות ומשפריצים בוץ על המדרכה. (אבנר ברנהיימר סיפר בפאנל בבית ציוני אמריקה, שבזמן העבודה על התסריט של “יוסי וג’אגר” הוא נכנס לחובות של 700 אלף שקל, ושתוך חודשים ספורים של עבודה ב”פיק אפ” הוא כיסה את החוב).

כשתיחקרתי את הפאנל לקראת האירוע שאני קיימתי, ניסיתי לשכנע כמה תסריטאים בדרג זוטר יותר להתארח גם. התסריטאים הראשיים, שמתוגמלים היטב ומנסים לעצב את הסדרה על פי אופיים, הם גם שגרירי הסדרות בראיונות לעיתונות. אבל מתחתם יש לא מעט תסריטאים בתפקיד המכונה “דיאלוגיסטים”, שהם חוטבי העצים ושואבי המים של התחום. הם אלה שמקבלים את תקציר הפרק מהתסריטאי הראשי וצריכים להפוך אותו לתסריט שלם של פרק, כולל דיאלוגים. הם, ולא התסריטאים הראשיים, אלה שתקועים באמצע. אף אחד מהם לא הסכים לבוא לפאנל. ביקורת יש להם בשפע, וגם לא מעט ייסורי מצפון. אבל הם זקוקים לפרנסה הזאת. זה כסף קל. נכון לשנה שעברה, דיאלוגיסט קיבל בין 500 ל-800 דולר לפרק. כתיבת פרק אורכת, על פי קצב העבודה של כל אחד מהם (ועל פי דרישות הסדרה), בין יום עבודה אחד לארבעה ימים.
אחד מהם (או אחת מהן) כתב לי מייל, על עבודתו נטולת הזוהר של הדיאלוגיסט. הוא התנה את הפרסום בשמירה על אלמוניותו, וכן מחיקת שמות הסדרות שבהן עבד:

תהליך העבודה הוא בערך כזה (עם שינויים קלים בין תסריטאי ראשי אחד למשנהו) – יש תסריטאי ראשי שהוגה (בדרך כלל עם העורך שלו) את קווי העלילה, מחלק אותם לסינופסיסים, יושב וכותב סינופסיסים שהם בערך נגיד… ארבעה-חמישה עמודים של סצינות, האמת שזה יותר טריטמנט מסינופסיס, לפעמים זה כולל אפילו חלק מהדיאלוגים, או הצעה לדיאלוגים. הוא מעביר את הסינופסיס הזה לתסריטאי שבונה את זה כמו שצריך – יענו מבנה של תסריט, עימוד כמו שצריך, כתיבת דיאלוגים, לפעמים קצת ניפוח של הסצינה – הוספה של אקשנים קטנים, ובעיקר השחזה ויצירה של דיאלוגים משעשעים ושנונים (לא במקרה של “אהבה מעבר לפינה”, שם מונוטוניות דיאלוגיסטית היא שם המשחק). בקיצור, התסריטאי כותב דראפט ושולח הלאה, כלומר בחזרה לתסריטאי הראשי שמביא את הדראפט למצב של תסריט לצילום.
כתיבת דראפט כזה (מטעם הדיאלוגיסט) אמורה להתרחש בשלושה-ארבעה ימים בערך – לכל אחד יש קצב משלו – אני את “סדרה X” הייתי כותב בממוצע של ארבע שעות. “סדרה Y” דורשת השקעה רבה יותר.
עבודה של דיאלוגיסט זה כמו לעבוד בסרט נע במפעל כיסאות – דיאלוגיסט מקבל כיסא, תוקע בו מסמר, מעביר הלאה, מקבל עוד כיסא, תוקע מסמר, מעביר הלאה וכו’ – זה מרתון, וככזה זה מונוטוני, טכני ודורש יעילות, חריצות, דייקנות וכושר סבולת נעלה ממש. לפעמים זה נורא מתסכל ברמת ה”אין מרחב ליצירתיות הפרטית שלך שבגללה רצית אי שם לפני מאתיים שנה להיות תסריטאי”, אבל יש פה סוג אחר של יצירתיות יעילה שכזו, כי בתכלס אתה בעצם מפנים את סוג היצירתיות של הכותב הראשי כדי לדייק ולענות על הצרכים של המערכת וגם בזה יש משהו מאתגר ובהתחלה גם מעניין (כן, כן, גם התסריטאי הראשי הוא לפעמים דמות שצריך להיכנס לעורה). לפעמים זה מאוד נעים ומאוד נוח להיות מין טייס-כותב אוטומטי – אין אחריות, אין כמעט לחץ, אפשר גם לחיות קצת תוך כדי עבודה וזה טריק מדהים!
בקיצור, בית חרושת.

נושאים: תסריטאות

17 תגובות ל - “תל נובלה”

  1. אייזאק 9 נובמבר 2006 ב - 15:18 קישור ישיר

    מי בא הערב? אני שמרתי לי שני מקומות ואהיה שם.
    יאיר, אתה תהיה?

    רוה לאייזאק: לא. אבל אשמח לקרוא כאן דיווחים מהאירוע.

  2. דואל 9 נובמבר 2006 ב - 16:33 קישור ישיר

    אוי קמרה, קמרה… הזמינו את כל הסטודנטים, אבל רק יומיים לפני האירוע, אז אני לא אוכל לכבד את האירוע בנוכחותי, לצערי הרב באמת. בדיוק הייתה לי שיחה על זה עם עמית ללימודים לפני שקראתי את הפוסט.

  3. ניבה 9 נובמבר 2006 ב - 16:39 קישור ישיר

    הי יאיר, או מישהו אחר, האם תוכלו להסביר בקצרה איך העסק של חברות הפצות הסרטים עובד?

  4. ליאור 9 נובמבר 2006 ב - 17:59 קישור ישיר

    חבל מאוד שסדרות הדרמה/קומדיה המעטות שנעשות כאן לא םועלות ברובן המכריע בשיטת הכתיבה של הטלנובלות, כלומר, תסריטאי ראשי/יוצר סדרה וצוות של כותבים תחתיו. (חוץ מ”בטיפול”, אולי).
    זה היה מעניק הזדמנות לתסריטאים רבים לעבוד על משהו אמיתי ולא על פס ייצור של דרעק.

  5. רז 9 נובמבר 2006 ב - 18:07 קישור ישיר

    אוקי, הנה סיפור על תסריטאי הוליוודי ידוע, לפחות לאלה המצויים בנבכי תסריטאות המדע-הבדיוני הטלוויזיונית, בשם ג’ מייקל סטרזינסקי. האיש, שלימים נודע כיוצרה של סדרת הטלוויזיה “בבילון 5″[1], החל את הקריירה שלו בכתיבת מחזות לתיאטרון. הוא לא ראה מזה סנט (ביקורות טובות דווקא כן), ולכן הוא חילטר קצת בעיתונות הכתובה, עד שמצא את עצמו בתחילת שנות ה-80 במעמד הכי נחות של תסריטאים בהוליווד – כתיבה לסדרות מצויירות בטלוויזיה. רוב הסדרות האלה היו לא יותר מפרסומות מרצ’נדייזינג באורך של 25 דקות. סטרזינסקי דבק בקריירה הזאת במשך עשור בערך (עם גיחות לטלוויזיה המצולמת, למשל “רצח במשיכת קולמוס”) ומזה הוא התפרנס. כשהוא נשאל היום על התקופה הזאת בחייו, הוא לא חושב אפילו להתנצל, או להגיד שהוא עשה את זה רק בשביל הכסף. הוא מספר שהפילוסופיה שהוא אימץ היתה – “רק בגלל שאתה כותב בשביל תוכנית-זבל לא אומר שאתה צריך לכתוב זבל” (משהו כזה, לא ציטוט מדויק).

    [1] והפך לאחרונה, אגב, לסוחרה מבוקשת בהוליווד, ואולפנים מזמינים ממנו תסריטים ומבקשים ממנו לשכתב דברים על ימין ועל שמאל. זה קרה כשהאיש כבר עבר את גיל 50, כשבערך חצי מתקופת חייו הוא עבד בהוליווד. מוסר-השכל: *אף פעם* לא מאוחר מדי.

  6. ליאור 9 נובמבר 2006 ב - 18:32 קישור ישיר

    שאלה מעניינת. מה עדיף? “הי-מן ושליטי היקום” או טלנובלות? שניהם סובלים לכאורה מאותם בעיות. למרות שאני חושב שלכתוב “הי-מן” זה יותר כיף.
    בארץ קורית תופעה מגוחכת. יוצרים שכבר היו ב”סוגת העילית”, במקום להתקדם, נסוגים לאחור ועושים טלנובלות. אבנר ברנהיימר שכתב את “יוסי וג’אגר” הנהדר, עבר לכתוב לזבל כמו “פיק אפ”. אני חושב שאין לתופעה הזאת אח ורע בעולם. וזה בגלל שהכסף האמיתי נמצא בטלנובלות, וזה עצוב מאוד.
    הבעיה הגדולה בארץ היא שלתסריטאים שרוצים לכתוב דרמה אין כמעט שום אופציה אחרת אם ברצונם להתפרנס בכבוד. זה לא שאתה יכול להתחיל בכתיבה של בידור זול ולעשות את דרכך לאט לפסגה. התעשייה לא בנויה באופן הדרגתי. יש טלנובלות, ויש סדרות איכות של יוצרים ותיקים ומוערכים, שבד”כ כותבים אותם לבד, ובאמצע אין שום דבר. ואקום.
    הטלנובלות הן הלחם והחמאה של תעשיית הדרמה הטלוויזיונית בארץ, לטוב ולרע. בעיקר לרע.

    רוה לליאור: “הי-מן ושליטי היקום” היא סדרה הקרובה יותר למציאות וליום יום שלנו מאשר “השיר שלנו”.

  7. חן חן 9 נובמבר 2006 ב - 20:17 קישור ישיר

    מה זה אבל עם שחקנית מהפנטת? יהרוג אותך להגיד את השם שלה? קוראים לה דבורה פרנסואה. היא לא הלהיבה ב”הילד”, אבל ב”נערת התווים” היא מתגלה כשחקנית יפה בצורה בלתי נתפסת, מוכשרת בצורה בלתי תיאמן, ואכן, מהפנטת. ומכיוון שלא טרחת לכתוב את השם שלה, ואני כן, אין ספק שאני אירשם בדפי ההיסטוריה כישראלי הראשון שגילה אותה. חה חה!

  8. א"ש 9 נובמבר 2006 ב - 20:18 קישור ישיר

    עוד לגבי סטרזינסקי:
    אני לא מעריץ של בבילון 5 או משהו אבל הבנתי שהוא כתב את כל חמשת העונות של הסדרה מראש! הספק כזה אפשרי רק אם אתה עובד בעבודה לא מאתגרת שמאפשרת זמן פנוי להרים פרויקט רציני.
    דוגמא לכך שתסריטאי טלנובלות יכולים (כמו שכבר נכתב בפוסט) בזמנם החופשי לנסות להרים יצירה שאפתנית.

  9. רז 9 נובמבר 2006 ב - 20:28 קישור ישיר

    לא”ש: לא מדויק. הוא תכנן את הסדרה מראש כסיפור של חמישה עונות, אבל כתיבת הפרקים נעשתה בזמן אמיתי, פחות או יותר, כשהסדרה רצה (ובהתאם לכל מיני שיבושים של העולם האמיתי בתכנית המקורית – כאשר שחקנים עזבו, כאשר לא היה בטוח אם התוכנית תמשיך לעונה חמישית). עדיין הוא כתב לגמרי לבד כמעט את כל פרקי הסדרה, וזה אכן הישג מרשים.

  10. אבי 9 נובמבר 2006 ב - 23:33 קישור ישיר

    אחד הדברים שבאמת כואבים בנושא הטלנובלות היא העובדה שמאוד זול לייצר אותן, כך נוצרות שעות על שעות של יצירה נמוכה שבאה על חשבון דרמות איכותיות בודדות.

  11. סקרן 10 נובמבר 2006 ב - 1:46 קישור ישיר

    ומתי בדיוק, אייך איפה ולמה, ראית דרמה איכותית בודדת שאתה כ”כ כמה לראות אותה שוב????
    נדמה לי שהי כבר מספיק “דרמות אייכותיות בודדות” שתהיה מסוגל לנפק דוגמא אחת..

  12. אבי 10 נובמבר 2006 ב - 9:25 קישור ישיר

    אם לענות לך באותה נימה, כבר לא ממש עושים דרמות בודדות בימים אלו, זה לא ממש “כלכלי”. בתור חבר אקדמיה בחרתי השנה בדרמה “חצאית דמעות” שאהבתי. אם להמשיך את מה שכתבתי, אני מעדיף סדרה כמו “פרשת השבוע” על פני כל טלנובלה, “חתרנית” ככל שתהיה.

  13. ברווז גומי 10 נובמבר 2006 ב - 10:24 קישור ישיר

    משום מה נראה לי שהפאנל קצת איחר את זמנו. אמנם תעשיית הטלנובלות מתקתקת עדיין 4 סידרות לפחות לשנה, אפשר מרכז הכובד – אאל”ט – עבר לדרמות המושקעות יותר. יש כמות נכבדת מאד של דרמות (בעיקר קומיות) שעומדות לעלות בקרוב, כמה מהן נראות מבטיחות מאד (מצפייה מקדימה “בשורות טובות” מצוינת וגם הסידרה של סייד קשוע מבטיחה מאד).
    כך שאפשר להפסיק להתבכיין.

  14. דן ברזל 11 נובמבר 2006 ב - 13:01 קישור ישיר

    ברווז – מצפייה מקדימה, “בשורות טובות” קצת טרחנית ולא מהודקת, לטעמי. יש הרבה רגעים מצויינים, סיינפלדיים במובהק, אבל הם נמתחים בין יותר מידי שטנצים חוזרים וצפויים, שטוחנים את הפואנטה במשך זמן רב מידי. יש פוטנציאל, אבל הוא קצת מפוספס.

    לעומת זאת, הקצת שראיתי מהעונה השנייה של “אמא’לה” ומהסדרה החדשה של אסף הראל, “מסודרים”, נראה מאוד מסקרן.

  15. רז 11 נובמבר 2006 ב - 20:03 קישור ישיר

    דיווח מהפאנל ב-YNET:

  16. דבורית NY 13 נובמבר 2006 ב - 14:02 קישור ישיר

    ברנהיימר נכנס לחובות של 700 אלף שקל??? איך נכנסים לחובות כאלו, כלומר אם אתה לא פישמן? אולי 70?

  17. רז 1 דצמבר 2006 ב - 17:43 קישור ישיר

    אם בפוסט הזה קושר הראיון עם יוסי מדמוני, דומני כי ראוי להוסיף גם את הראיון העדכני (והפייסני) יותר עם שותפו ליצירת “בת ים-ניו-יורק”, דוד אופק, שנוגע גם בסוגיית הטלנובלות:

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3334711,00.html


השאירו תגובה ל - א"ש