"האשמים". מי כאן אשם?

בדיוק לפני שנה זכה "האשמים" בפרס הקהל בפסטיבל סאנדאנס, ואתמול הוא סחף את מירב הפרסים בטקס האקדמיה הדנית לקולנוע (כולל פרס לשחקנית משנה, שלא רואים אותה בסרט אלא רק קולה נשמע. זה חייב להיות תקדים עולמי). בדרך הוא נבחר כנציג דנמרק לאוסקרים (הוא הגיע לתשיעיות אבל לא לחמישיות), וזכה להצלחה סבירה שם עם 140 אלף צופים (הסרט הדני הכי מצליח ב-2018 היה "נקמה טהורה" של כריסטופר בואה, והוא הביא 700 אלף צופים והפך לסרט הדני המצליח בכל הזמנים). ובסוף השבוע הוא עלה להקרנות מסחריות בישראל. הנה הביקורת:

(פורסם ב"כלכליסט", 3.2.2019)

אוזן. זה הדבר הראשון שרואים בפתיחת הסרט "האשמים". צילום תקריב על אוזנו של גיבור הסרט, אסגר, והאפרכסת שמשמשת לו בתפקידו כמוקדן במוקד שיחות החירום במשטרה. השוט הזה הוא לא רק התחלת העלילה אלא גם הוראות השימוש לצופים: בסרט הזה עליכם להאזין. כל העלילה, חידותיה ופתרונותיה ימסרו רק בסאונד.

"האשמים", יצירת הביכורים של הבמאי גוסטב מולר ונציג דנמרק לאוסקרים השנה (הוא הגיע לשלב התשיעיה, אבל לא לחמשת המועמדים הסופיים), הוא סרט עם תחבולה: זהו מותחן משטרתי שבמרכזו שחקן אחד בלבד בלוקיישן אחד בלבד. אם זה נשמע כמו תיאטרון מצולם, זה לא. "האשמים" מכיל כל מה שאתם מצפים ממותחן משטרה שעובד כמעט על פי כל כללי הנוסחה הז'אנרית, כולל סצינת מרדף מכוניות, הכל שם, אבל רק בשמיעה, בעולם אודיופוני שבו רעש מגבים בערב גשום הופך לפסקול מוזיקלי קצבי ומותח. הגיבור שלנו לא נמצא בשטח, הוא רק שומע את כל מה שקורה דרך הטלפון, ועד סוף המשמרת שלו עליו לפענח תעלומה, וגם לפתור את תסבוכות חייו. כך ש"האשמים" לא רק מתרחש באתר התרחשות אחד, אלא ש-85 דקותיו הקומפקטיות והדחוסות חופפות לזמן העלילה. סרט בזמן אמת.

האפקטיביות של "האשמים" מבוססת לא רק על תסריט מהודק עם מבנה פשוט אך מרשים, אלא גם על מחשבה קולנועית כמעט פורמליסטית, שמבינה שבעוד עיקר הסיפור נמסר רק בפסקול, הלב והמצפון שלו צריך להיות מסור מבחינה ויזואלית. לכן מולר הופך את סרטו לתרגיל מרשים בסגנון ועושה שימוש מושכל בזויות צילום ובתאורה כדי לסמן את מצבו הנפשי של הגיבור, שמתחיל את המשמרת בתאורה מלאה, שאז הולכת ומתמלאת צללים ככל שהעלילה נמשכת ולבסוף מגיעה לחושך מוחלט. מסעו של הגיבור דרך התאורה בחדר בו הוא יושב חופפת את מסעו הפנימי: מנחרצות יהירה, לספקנות ועד לאפילה המשתלטת עליו ואיתה ההבנה שהוא טעה לאורך כל הדרך.

למרות שהוא יושב במוקד, עבודה לשוטרים זוטרים בדרך כלל, אנחנו מבינים עד מהרה שאסגר הוא ותיק ומנוסה. הוא נמצא במוקד כעונש הרחקה, בעודו מושעה מתפקידו כבלש בזמן שמתנהל נגדו משפט משמעתי, שהדיון המכריע בו יתקיים למחרת. אסגר משוכנע שהוא ייצא זכאי בדיון, שזו המשמרת האחרונה שלו במוקד ושבקרוב הוא יחזור לתפקידו הבכיר יותר. את ניסיונו אנחנו מבינים משיחותיו הראשונות: הוא קולט מהר, מתפקד, מבין מי נגד מי, מבין דבר מתוך דבר, ומצליח לתפעל את מקרי הפשע הזוטרים של קופנהגן בשלט רחוק. עד שמגיעה שיחת טלפון מאשה שנשמעת במצוקה, במכונית מסחרית עם נהג שזהותו לא ידועה. אסגר מתחיל לתפעל את האירוע הזה, שולח שוטרים לכמה זירות במקביל ומנסה להשאיר את האשה על הקו. אבל ככל שהערב נמשך אסגר צריך להתמודד עם העובדה שטווח הראייה שלו מוסתר ומוגבל, ושכושר השיפוט שלו לא חד כמו שנדמה לו. בסרט שמצליח לטפל באופן מקורי למדי בנושאים של אלימות נגד נשים וגם של אלימות משטרתית נגד מיעוטים, אנחנו מבינים לאט לאט שעד סוף המשמרת שלו נגלה שהאשמים משם הסרט הם לא מי שחשבנו.

השוט האחרון בסרט, יוצא מחושך לאור

באחרונה פורסם שג'ייק ג'ילנהול יככב ברימייק אמריקאי של הסרט הזה, ויהיה מעניין לראות האם גם הגרסה דוברת האנגלית תשמור על הצמצום הספרטני של המקור. כי במידה רבה, אפשר לדמיין את "האשמים" בעצמו כגרסה לסרט אמריקאי. ב-2013 כיכבה האלי ברי בסרט "הקריאה", בו היא גילמה מוקדנית משטרה שצריכה לנהל באמצעות הטלפון מקרה חירום של אשה בסכנה. התקצירים של שני הסרטים האלה דומים להפליא, אבל הסרט הדני הוא המבריק מבין השניים, כי הוא לא יוצא לרגע מ–ד' אמותיו של הגיבור ונקודת המבט המוגבלת שלו. "האשמים" יוצר מולנו עולם שלם שאנחנו צריכים לפענח, ויוצר איחוד מושלם בין מה שאנחנו יודעים ובין מה שהגיבור יודע, מה שאנחנו מבינים ומה שהוא מבין. הפיענוח וההבנה קורים אצלו ואצלנו במקביל, ואי אפשר להתעלם מהעובדה שבתור סרט ביכורים, יש כאן במאי שהוא כבר די וירטואוז.

ציוץ