"יצירה ללא מחבר", ביקורת
"יצירה ללא מחבר". דיוקנו של אמן כילד צעיר שמסתיר מעיניו את המציאות ואז הופך לצייר שעושה ציורים מטושטשים
בביקורת שלי על "הגולם" תהיתי האם סרט יכול להיות גם מצוין וגם לא טוב בעת ובעונה אחת. זו גם השאלה שאני שואל לגבי "יצירה ללא מחבר". שכה אחיה, כמה קיטש. ולא סתם, אירוטי-קיטש. כמה גרמני של שנות השמונים. כמה הסרט לא מתאים באופיו השמרני לאמן שמוצג במרכזו. אבל בעת ובעונה אחת: כמה סוחף, נהדר, מאיר עיניים, מעניין, ואפילו מרגש. הנה הביקורת.
(פורסם ב"כלכליסט", 6.2.2019)
"יצירה ללא מחבר" הוא סרט שכולו סתירות. סרטו החדש של פלוריאן הנקל פון דונרסמרק, הבמאי הגרמני שזכה בעשור שעבר באוסקר הזר על הלהיט "חיים של אחרים", נמשך שלוש שעות ושמונה דקות, אבל הוא כל כך גדוש אירועים ועלילות שהזמן הזה עובר מהר למדי; הוא סרט גרמני, אבל תפניות העלילה הגרנדיוזיות שבו גורמות לו להיראות לעיתים כמו אופרת סבון ספרדית; הוא פורטרט של אמן נודע, אבל הוא בעצם ביוגרפיה של אומה; זה סרט חדש, אבל הוא נראה מיושן; הוא נטול הברקות, אבל הוא בכל זאת מעניין לכל אורכו; הוא כל כך ארוך וקורה בו כל כך הרבה שלרגעים יש תחושה שזו מיני–סדרה שגומעת עשורים. זה לא סרט, זו צפיית בינג'.
הסרט, שמתחיל בדרזדן בסוף שנות ה-30 ומסתיים 30 שנה אחר כך במערב ברלין, עוסק בדמותו של אמן בשם קורט בארנט (טום שילינג), מילדותו ועד בגרותו. פון דונרסמרק לא הסתיר מעולם את העובדה שהסרט מושפע באופן הדוק מסיפור חייו ויצירותיו של גרהרד ריכטר, למרות ששמו לא מוזכר בסרט. ריכטר, סיפר הבמאי ל"ניו יורקר" בחודש שעבר, שיתף פעולה איתו בשלב הכתיבה והצילומים, אבל התכחש לו ואף יצא נגדו מרגע שהסרט יצא לאור ועוד לפני שצפה בו. בגיל 86 ריכטר הוא אחד הציירים המפורסמים בעולם כיום, ובוודאי האמן הגרמני הכי מוכר (ואחד האמנים העכשוויים האהובים עליי). וכך, למרות אי אילו שכתובים ושינויים מסוימים, הסרט אכן נאמן פחות או יותר לסיפור חייו של ריכטר בתחילת דרכו האמנותית, ולרצף המזעזע של טרגדיות שהוא חווה כילד ונער, מרגע שהנאצים עלו לשלטון: הדודה האהובה שלו, זו שלימדה אותו להעריך אמנות לא משנה מה אומרים עליה, אובחנה כסכיזופרנית ונשלחה למחנה ריכוז נאצי, בו עסקו בעיקור וברציחתם של חולי הנפש ("זה היה הפיילוט של הנאצים לפני הפשע הגדול ביותר נגד האנושות שהם ביצעו", אמר פון דונרסמרק ל"ניו יורקר" על 35 אלף חולי הנפש שהומתו בגז על ידי הנאצים עד 1941); הוא ראה את עיר הולדתו, דרזדן, ובה חברי ילדותו, מופצצת עד חורבן על ידי מטוסי בנות הברית; הוא ראה את אביו מושפל פעמיים, בראשונה כשכפו עליו להצטרף למפלגה הנאצית כדי לשמור על מקום עבודתו, ואז כשאיש לא הסכים להעסיק אותו בגלל זה אחרי המלחמה; והוא ראה איך הקומוניסטים כובשים את העיירה בה הוא גר, מנתקים את מזרח גרמניה ממערבה, ובמידה רבה משליטים על התושבים בדיוק את אותה דיקטטורה שהם חוו בימי הנאצים. הוא רואה את כל זה, ומשנן את מילותיה של דודתו: אל תפנה את מבטך. אמן צריך לדעת להסתכל. וכך, הריכטר היחידי בסרט הוא מקס ריכטר, שהלחין את הפסקול המצוין.
חלפו 12 שנים מאז ביים פון דונרסמרק את סרט הביכורים שלו, "חיים של אחרים", שזכה להצלחה עצומה, כולל בישראל. 12 שנים בהם הוא עבר לגור בהוליווד והלך בה לאיבוד, כפי שהתרשם כל מי שצפה ב"התייר", סרט ההרפתקאות שביים עם אנג'לינה ג'ולי וג'וני דפ, שהיה רימייק לסרט צרפתי. הסרט אמנם הצליח בעולם, והיה בו חן מסוגנן, אבל לא היה בו את הייחוד שהפך אותו לבמאי מחוזר וזוכה אוסקר. פון דונרסמרק הוא במאי שקשה להתעלם ממנו: גובהו מעל שני מטר, והוא בן למשפחת אצולה גרמנית ידועה, שאיבדה את הונה ורכושה במלחמת העולם השניה. אביו של הבמאי היה הפון דונרסמרק הראשון בשושלת שהיה צריך לחפש עבודה למחייתו, ופלוריאן הצעיר גל עם משפחתו בניו יורק. כך שבבואו לספר את הסיפור של הגיבור שלו, קל להבין איך בהזדמנות זו הוא גם רוצה לספר את הסיפור של הדור של אביו. כמו שהיה ב"חיים של אחרים" הוא גם מתעניין באופן שבו יצירה ואמנות פורחות גם בתקופות אפילות של דיכוי ומוות. איך אדם נהיה אמן ואיך אמנות יכולה לשנות חיים ולהעניק להם משמעות. "יצירה ללא מחבר" מועמד כעת לשני אוסקרים: בקוגוריית הסרט הזר ובקטגוריית הצילום (הצלם האמריקאי האגדי קיילב דשנאל חתום על הצילום).
בעוד החלק הראשון מכיל מיקס מיושן ולא תמיד נעים של נאצים, קומוניסטים וקמצוץ אירוטיקה, משהו שנראה כמו סדרת טלוויזיה גרמנית משנות השמונים, הרגעים היפים ביותר של "יצירה ללא מחבר" נמצאים ברובם בחצי השני של הסרט. שם, אחרי שהגיבור עורק למערב, זונח את האמנות הסוציאל–ריאליסטית שעליה התחנך במזרח, ונרשם מחדש ללימודי אמנות בחיפוש אחרי הקול שלו, פון דונרסמרק מגלה את הרגישות שלו גם לאמנות של ריכטר, וגם לפורטרט של מעשה האמנות. החצי השני של הסרט הוא מסע מעניין באמנות המודרנית שאחרי מלחמת העולם השניה, שפונה אל המופשט, הקונספטואלי והפופי.
קל להבין מה הרתיע את ריכטר מהתוצאה הסופית, שכן האמן הנפלא והמבריק והמרגש הזה, שכבר יותר מחמישים שנה מחפש אמצעי ביטוי חדשים, וסוגים חדשים של מבע אבסטרקטי על המציאות, זוכה לפורטרט שאין בו שניה של פיוט או הפשטה. זו התבוננות מאוד מיושנת על אמן חדשן. אבל ברגעיו הטובים – והם דווקא נמצאים בסרט הזה בשפע – הסרט מצליח להנכיח את נקודת המבט של האמן. להמחיש איך אמן רואה את העולם, ואיך אמן מעכל בהדרגה את מה שהוא רואה סביבו, ואת מה שראו עיניו לאורך חייו, ואיך הוא מעבד את הטראומות שלו ואת ההדחקות שלו ליצירות אמנות. ברגעים האלה "יצירה ללא מחבר" מצליח להיות לא רק מכתב אהבה יפה לגרהרד ריכטר, אלא גם ליצירה מרגשת על כוחה של אמנות להציל חיים.
