אנדרה הולנד ב"ציפור בשחקים". או בנטפליקסית: High Flying Bird Box

אני אוהב את סטיבן סודרברג, ולרוב אני ממש קולט מה הוא רוצה להגיד ולעשות, אני מבין את האקספרימנטים המטה-קולנועיים שרוב סרטיו מתנהלים בתוכם. לכן כמה גדול התסכול שלי כשבשלושת הסרטים האחרונים שלו, מאז חזר בו מהכרזות הפרישה שלו, אני פשוט לא מבין אותו. הוא נראה לי עובד בחוסר חשק. עכשיו יש לו סרט חדש בנטפליקס. הנה הביקורת.

(פורסם ב"כלכליסט", 11.2.2019)

בשנת 2012 הכריז סטיבן סודרברג שהוא פורש מבימוי סרטי קולנוע. עד לאותו רגע הוא הספיק להיות אחד הבמאים החשובים והמצליחים בעולם, לזכות בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן על סרטו הראשון, "סקס, שקרים ווידיאו טייפ" (והיה הבמאי הצעיר ביותר שזכה בפרס הזה), לזכות באוסקר על בימוי "טראפיק", להעניק לג'וליה רוברטס את האוסקר שלה על תפקידה ב"ארין ברוקוביץ'", לזכות להצלחה מסחרית עם סרטי "אושן 11" ואילך, ולזכות בפרס האמי על בימוי סרט הטלוויזיה "מאחורי הקנדלברה". אבל אחרי שהוא ראה איך האולפנים והמפיקים שוב ושוב לא מאשרים לו את הפרויקטים שהוא רצה לעשות, ואחרי שהוא פוטר מכמה פרויקטים אחרים, כי לא איפשרו לו להביא את החזון שלו (כפי שקרה ב"מאניבול" ו"שם קוד מ.ל.א.ך"), הוא הכריז שעד יום הולדתו ה-50 הוא יפרוש מעשיה קולנועית ויתמקד בתשוקה הנוכחית שלו, ציור, עם גיחות מזדמנות לבימוי תיאטרון ולטלוויזיה.

לפני חודש חגג סודרברג יום הולדת 56 והכרזות הפרישה שלו הן לא יותר מאנקדוטה חביבה ומשעשעת. הוא אמנם לא הוציא סרט במשך ארבע שנים בין 2013 ל-2017, אבל לא הפסיק לעבוד. לטלוויזיה הוא ביים את הסדרות "The Knick" ו"מוזאיק", ובשלוש השנים האחרונות הוא הוציא סרט בשנה, תחילה עם "לוגאן לאקי", סרט שודים ומירוצי מכוניות; "אל–שפויה", סרט אימה שהוקרן בפסטיבל ברלין בדיוק לפני שנה (חפשו אותו ב-vod, הוא לא הופץ מסחרית בבתי הקולנוע בארץ); ובסוף השבוע עלה בנטפליקס סרטו החדש, "High Flying Bird" ("ציפור בשחקים", אם אתם על הממשק העברי של נטפליקס), דרמת ספורט שהוקרנה בבכורה לפני שבועיים בפסטיבל סאנדאנס. סודרברג סיים בינתיים את בימוי סרטו הבא, "המכבסה", עם מריל סטריפ וגארי אולדמן, העוסק בפרשת מסמכי פנמה, ושייצא בהמשך השנה.

חלפו שלושים שנה שנה מאז "סקס, שקרים ווידיאו טייפ", שלא רק הזניק את הקריירה של סודרברג והפך אותו למותג, אלא גם הכניס לתודעה את צירוף המילים "סרט אינדי" (או "קולנוע עצמאי"), ששינה את פני תעשיית הקולנוע האמריקאית. סודרברג הוא במאי אדיר, שמזפזפ בין ז'אנרים וסגנונות, אבל נדמה שבשנותיו הראשונות הוא חיפש שוב ושוב איך לחדש, איך להיות מקורי, לפעמים מחוץ להוליווד, לפעמים עמוק בתוכה. כל סרט חדש שלו היה חגיגה של יצירתיות והמצאות. אבל למראה שלושת סרטיו האחרונים אפשר אמנם לשמוח שסודרברג לא באמת עמד בהכרזות הפרישה שלו, אבל גם עדיין לתהות מתי הוא ישוב להיות הבמאי הכל כך מסקרן ומפתיע שהוא היה עד לפני כמה שנים. שלושת הסרטים האלה הם מהחלשים בפילמוגרפיה שלו. הוא אולי חזר מפרישה, אבל לא בטוח שהוא עובד במשרה מלאה.

סודרברג חזר להיות עצמאי. את "אל–שפויה" ו"ציפור בשחקים" הוא צילם בעצמו באייפון – בקבצי 4k, ועם עדשות מקצועיות. אם לא היינו כותבים את זה, ספק אם הייתם שמים לב לכך. כשם שמצלמות 16 מ"מ נתנו חופש ליוצרים עצמאיים בשנות השבעים והשמונים, מצלמות וידיאו ביתיות נתנו זמינות וקלות הפקה ליוצרי שנות התשעים, ומצלמות דיגיטליות קטנות הוזילו את ההפקות בשנות האלפיים, כך מנסה סודרברג להפוך את הטלפון שלו לכלי הפקה, שמנטרל את ההפקה מהשכרת ציוד מקצועי יקר ומסורבל מבלי לשבש את איכות התמונה. זה אכן סרט זריז ואנרגטי, עם תנועות מצלמה מפותלות וזוויות צילום מפתיעות. אבל בסופו של דבר זה סרט שבעיקר נסמך על דיאלוגים מהירים.

"ציפור בשחקים" הוא התסריט הראשון שכתב טארל אלווין מקרייני, אחד המחזאים הצעירים והמבטיחים בארה"ב. הסרט "אור ירח", שזכה באוסקר ב-2017, מבוסס על מחזה פרי עטו ושעסק בזכרונות הילדות שלו. מקרייני קיבל קרדיט על שותפות בכתיבת הסיפור של "אור ירח", וכך – למרות שלא כתב את התסריט – הוא זכה באוסקר לתסריט מעובד יחד עם הבמאי והתסריטאי של הסרט, בארי ג'נקינס. אנדרה הולנד, ששיחק ב"אור ירח", משחק בתפקיד הראשי ב"ציפור בשחקים", מה שמעורר את התחושה שהסרט הקטן וזוכה האוסקר שביים ג'נקינס אולי עזר לעורר מחדש את מיצי היצירתיות של סודרברג.

"ציפור בשחקים" לא יכול להיות שונה יותר מ"אור ירח" מבחינה ז'אנרית – דרמת התבגרות ויציאה מהארון מול דרמת ספורט מאוד הטרוסקסואלית – אם כי שני הסרטים עוסקים בדמויות שחורות המחפשות עצמאות ושחרור. הסרט, שבאופן ערמומי הוא סרט ספורט בלי אף סצינת ספורט, מתמקד ב-72 שעות בחייו של סוכן ספורטאים בימי שביתת ה-NBA (התסריט נכתב בהשראת הפסקת משחקי האן.בי.אי לחצי שנה ב-2011). סודרברג אוהב סיפורי אחורי הקלעים, והמעורבות שלו ב"מאניבול" הפנתה את תשומת הלב לאהבת הספורט שלו. הסרט הוא כמו מחזה הספורט שדיוויד מאמט מעולם לא כתב – דיבורים מהירים על הפוליטיקות והאינטריגות בין שחקנים, סוכנים ובעלי הקבוצות, והתלות של אלה באלה. הולנד, שחקן כריזמטי, שכבר עבד עם סודרברג ב"The Knick", מתגמד בסרט הזה, שהוא קטן מכפי מידותיו. משהו בהפקה המהירה, הדיאלוגים הפנים תעשייתים וההימנעות משימוש במוזיקה הופך את הסרט לחוויה מעניינת בכל הקשור במניפולציות עסקיות, אבל זו חוויה קולנועית מצומצמת למדי. חובבי כדורסל אמריקאי עשויים להתלהב מהסרט הזה הרבה יותר מאשר חובבי קולנוע. אין זכר להברקות הקולנועיות של סודרברג, או לגישה המקורית שלו לסיפור. תחבולה עלילתית אחת שיש בסרט, שבה פרט מידע משמעותי מוסתר מעינינו ונחשף בסוף, נראית כאן כמו מניירה מעצבנת. אפשר לפתור את זה בתור "הניסוי של סודרברג בעשיית סרט לנטפליקס". או פיילוט ל"בית הקלפים" של סוכני הספורט.

הסרט עוקב אחר המהלכים שהסוכן יוזם ומקמבן, בניסיון להביא את ההשבתה לסיומה רגע לפני שהוא ושחקניו פושטים את הרגל. התסריט של מקרייני משתמש בדמות נהדרת של מאמן נבחרת נוער (אותה מגלם הבמאי והשחקן ביל דיוק) כדי ליצור השוואה רדיקלית למדי בין בעלי נבחרות הכדורסל הלבנים ובין השחקנים, השחורים ברובם, שנמצאים במעין מערכת יחסים של בעלים ועבדים (גם אם העבד הוא כעת מולטי מיליונר). זה כנראה מה שמשך את מקרייני לסרט ספורט: ההבנה שבאמריקה של ימינו, שבה הנשיא זועם על שחקני פוטבול שלא מוכנים לעמוד בעת נגינת ההמנון, לספורטאי השחור יש תפקיד פוליטי רדיקלי. וזה אולי מה שמשך את סודרברג לסיפור הזה: במאבק המתמשך שלו נגד הוליווד העשירה והמיושנת, אולי סודרברג מרגיש כמו עבד של המערכת, והסרט הזה הוא הניסיון שלו להבין איך הוא ומוסדות כמו נטפליקס (שמוזכרת בתסריט) יכולים לשבש את השיטה הנצלנית של בעלי הבית, ולהחזיר אותו למשחק.

ציוץ