21 פברואר 2019 | 20:53 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

“האם אי פעם תסלחי לי?”, ביקורת

“האם תוכלי לסלוח לי?”. שלום על ישראל

למי שתוהה בשביל מה בכלל צריכים את האוסקרים, הנה תשובה אפשרית אחת: מה הסיכוי שהסרט החינני אבל הקטנטן הזה, “האם אי פעם תסלחי לי?”, היה מגיע להקרנות מסחריות בישראל אילולא הוא היה מועמד לשלושה פרסי אוסקר (עבור השחקנית הראשית, שחקן המשנה והתסריט המעובד)? לסרט, שביימה מריאל הלר (שמביימת עכשיו את הסרט עם טום הנקס על מיסטר רוגרס) וכתבה ניקול הולופסנר, יש סיכוויים קלושים לזכות בפרס, אבל המועמדויות הציבו אותו על פלטפורמה גלובלית שיצרה כלפיו מודעות מבורכת.

זהו סיפורה האמיתי של העיתונאית והסופרת היהודיה לי ישראל שהתמחתה בכתיבת ביוגרפיות של נשים ידועות. הספר שכתבה על אשת הטלוויזיה דורותי קילגלן נכנסה לרשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, אך הביוגרפיה שלה על אסתי לאודר נחלה כישלון. אבל בתחילת שנות התשעים, כשהיא בת 51, הקריירה שלה נעצרה ומקורות הפרנסה שלה יבשו. אופיה הנרגן ונטייתה לאלכוהוליזם הפכו אותה לבלתי נסבלת. ישראל היתה שונאת אדם מוזנחת ונראה שניסיונותיה להרחיק מעליה אנשים הצליחו: איש כבר לא רצה לעבוד איתה. כשהיא נואשת לכסף, כדי לממן טיפול רפואי לחתול המבוגר שלה, היא מחליטה למכור לחנות ספרים עתיקים את המכתב שקתרין הפבורן פעם כתבה לה בשנות הששים, בזמן שהיא עבדה על כתבת פרופיל עליה למגזין אסקווייר“. כשהיא מגלה את הביקוש שיש בעולם האספנות למכתבים שכתבו אנשים בעלי שם, היא עולה על תחבולה לאפיק פרנסה חדשה: היא מתחילה לזייף מכתבים מאת נואל קוארד, דורותי פרקר ואחרים.

ההברקה הראשונה בסרט היא בכך שהסיפור לא מתמקד דווקא במעשה הפשע של ישראל שגרם לאף.בי.איי לנקוש על דלתה, אלא מציג את מעשה הזיוף כאקט אמנותי ויצירתי. מבחינת ישראל היא לא עושה כסף מזיופים, אלא מקבלת שכר סופרים מוצדק עבור כתיבתה וכשרונה. מבחינתה, היא מוכשרת לא פחות מפרקר וקוארד והעובדה שהמכתבים שהיא מפברקת זוכים להצלחה בקרב אספנים היא ההוכחה לכך, כי הרי איש לא מצליח להבדיל בין כתיבתה ובין כתיבתם.

שם הסרט, “האם אי פעם תסלחי לי?” (כשם האוטוביוגרפיה שכתבה ישראל ב-2008 ושעליה מבוסס הסרט), לקוח מאחד המכתבים שישראל כתבה בתור דורותי פרקר (אם כי, לא בטוח שהתרגום לעברית נאמן לכוונת הכותבת), בסרט שעשוי לעורר הזדהות אצל כל מי שעוסק בכתיבה. זהו פורטרט נהדר של האדם הכותב. זה שהכוח האמיתי שלו נמצא באנונימיות ליד שולחן הכתיבה ולא במפגש עם בני אדם, זה שמצליח למצוא במילותיו את הקול של מושא הכתיבה שלו, אולי אפילו טוב יותר מהקול המקורי. הסרט מציג סופרים ועיתונאים קצת כשחקנים, שאמורים להיכנס לדמות ולמצוא את טון הדיבור ואת אוצר המילים של האנשים שעליהם הם כותבים ושאליהם הם מתחזים.

וכאן מגיעה ההברקה השניה של הסרט: מליסה מקארתי. מאז תפקידה בתור סוקי בסדרה בנות גילמורועד סדרת הקומדיות שהיא עשתה בהצלחה (“מסיבת רווקות“, “מרגלת“) מקארתי מוכרת כקומיקאית שתעשה הכל כולל שלשול בכיור כדי להצחיק. בתור לי ישראל היא מגלמת את ההפך: אשה שכל שמחת החיים נשאבה ממנה. אבל זה ליהוק מבריק וביצוע מצוין, כי ישראל אנחנו מגלים שוב ושוב היא אדם שנון וכותבת עם חוש הומור מצוין. כלומר, מקארתי מגלמת כאן דמות שבגלגול אחר היתה יכולה להיות היא עצמה: מישהי עם חוש הומור אבל שהחיים כיבו אותה, מישהו שזכתה להצלחה לרגע אבל לא הצליחה לשחק את המשחק כדי להחזיק בה, ומישהי שמצליחה להיות כנה רק כשהיא משקרת לכולם. כמו קומיקאים רבים בתפקידים דרמטיים גם מקארתי מצליחה לרגש דווקא עם הדמות המיזנתרופית הזאת, דווקא בזכות העובדה שאנחנו מאמינים שבנסיבות אחרות היא היתה יכולה להיות קורעת מצחוק. מולה, ריצרד אי. גרנט שמגלם את גק, שותפה לפשע של לי, הומו חייכני ורב שארם חוזר כאן אל התפקיד שפרסם אותו בסרט וויתנייל ואני” (הוא היה וויתנייל). בעוד העצב של לי מסתיר חוש הומור גדול, החיוך של גק מסתיר עצב וכאב תהומיים. הם באמת צמד חמד שני אלה, משוטטים בניו יורק בלי אגורה על הנשמה, אבל עם אספירציות תרבותיות גבוהות, בעיר שמבעד לעיניהם נראית ספרותית ואינטלקטואלית. שניהם מועמדים לאוסקר על תפקידיהם.

ישראל היא דוגמה קיצונית אך מעוררת הזדהות לאשה שהיה בה פער עצום בין מה שהיא שידרה למי שפגש אותה באופן אישי ונרתע מאופיה הגס והמראה מעורר הרתיעה שלה, ובין מה שהיא העבירה לעולם שהכיר רק את המילים הכתובות שלה. לא פלא שלאורך הסרט היא לועגת שוב ושוב לסופרים המצליחים ממנה נורה אפרון וטום קלנסי אלה שטובים במפגשים אנושיים ונדמה בעיניה שהם יותר סוכני מכירות מיומנים מאשר סופרים מוצלחים. ובסופו של דבר, אפשר להסיק מהסרט, גם המצליחים וגם הנכשלים, צריכים לעסוק קצת בזיוף ובמרמה כדי להצליח בעולם הזה שנקרא כתיבה ויצירה. אבל יש את אלה שנתפסים ואת אלה שלא.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב”כלכליסט”, 18.2.2019)

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה