19 מרץ 2019 | 11:07 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

״אהבה, מוות ורובוטים״ בנטפליקס, ביקורת

״אהבה, מוות ורובוטים״. מתוך ״העדה״, הפרק של אלברטו מיילגו

״אהבה, מוות ורובוטים״ היא סדרת מדע בדיוני אנתולוגית שמכילה 18 סרטי אנימציה קצרים, גדושים בסקס ואלימות קיצוניים למדי, באורך שנע בין 6 ל-17 דקות ושעלתה בשבת בנטפליקס. כל מילה במשפט הזה היא בבחינת הצהרת כוונות וניסיון של נטפליקס להגדיר מחדש את המדיום בו היא פועלת. נתחיל עם האורך: בעולם הטלוויזיה יש משבצות שידור (סלוטים) לפרקים: חצי שעה או שעה. נטו, סדרה תנוע בין 22 ל-50 דקות, כששאר הזמן מוקדש לפרסומות ופרומואים שישלימו אותה לחצי שעה או שעה מלאים. לערוצי טלוויזיה יש לוח שידורים נתון מראש, וערוצי השידור (בארה״ב, לא בישראל) מקפידים להתחיל תוכניות בשעות עגולות (HBO, כדרכה, מנסה מדי פעם לקרוא תגר על כך ולהזמין פרקים ארוכים משעה, ראו את פרקי הסיום המתקרבים של ״משחקי הכס״). נטפליקס משוחררת מכל זה. אין לה לוח שידורים, אין הפסקות לפרסומות ולכן אין שום סיבה – למעט כניעה למוסכמות עתיקות – להמשיך להזמין סדרות עם פרקים של חצי שעה או שעה. זה התחיל באופן סמלי עם סדרת המד״ב ״OA״, שבה אורך הפרקים השתנה על פי צורכי הסיפור, וממשיך כעת עם סדרה של חטיפי מד״ב, מעין הומאז׳ למגזין ״הבי מטאל״, שמתמחה בסיפורי מד״ב פוסטאפוקליפטיים המשלבים סקס, אלימות וסייברפאנק.

גם המינון הקיצוני של סקס ואלימות בסדרה הוא הצהרתי: נטפליקס מביטה אל האופק ורואה את תאגיד דיסני מתכונן להשיק בסוף השנה את שירות הסטרימינג שלו, שיהיה עשיר בתכנים הממותגים של האולפן, כולל תכנים של מארוול ושל ״מלחמת הכוכבים״. אבל דיסני גם מזוהה עם קהל צעיר וכלמשפחתי, ואילו נטפליקס עושה בתקופה האחרונה מאמצים למצב את עצמה כמתאימה לדור הבא: סדרות וסרטי הנוער שלה, המיועדים לבנות 13 ומעלה, היו הלהיטים הכי גדולים שלה בשנה האחרונה; ועכשיו היא פונה לקהל מעט מבוגר יותר, בני 18 ומעלה, גברי והטרוסקסואלי במובהק, בתקווה שיעזבו לרגע את משחקי המחשב ויטבעו בתוך הקוקטייל הסמיך והחמים של דם וזרע ש״אהבה, מוות ורובוטים״ מציע להם.

על הסדרה חתומים שני יוצרים בעלי שם: טים מילר, יוצר הסדרה והמפיק הראשי שלה, מוכר בתור הבמאי של ״דדפול״ ומי שעובד עכשיו על הסרט הבא בסדרת ״שליחות קטלנית״; דיוויד פינצ׳ר, שחתום כמפיק אחראי, מוכר כבמאי של ״הרשת החברתית״, ״מועדון קרב״ ו״שבעה חטאים״. האכזבה הגדולה הראשונה מהסדרה היא העובדה שפינצ׳ר תרם לה את שמו בלבד, ולא ביים אף אחד מ-18 הסרטים בה.

לעומת פינצ׳ר, שהתבונן מהצד, מילר ביים את אחד הסרטים המשעשעים בה (והיחיד שמשלב לייבאקשן): ״עידן הקרח״, בו טופר גרייס ומרי אליזבת ווינסטד מגלמים זוג צעיר שעובר לגור יחד ומגלים ציוויליזציה אבודה שמתקיימת בתוך הפריזר שלהם, ואולי מכילה רמזים לגבי עתידה של הציוויליזציה שלנו.

על שאר הפרקים חתומים יוצרים אלמוניים למדי, אבל כאלה שעשויים לגרום לגיקים מתחילים לרוץ לחפש בגוגל את שמם. שלושה מהסרטים מבוססים על סיפוריו הקצרים והאירוניים של סופר המדע בדיוני ג׳ון סקאלזי, שהם בעצם לא יותר ממערכונים צפויים וארוכים מדי. באחד מהם, ״שלושה רובוטים״ (שנפתח עם שוט מחווה ל״שליחות קטלנית״), מסתובבים שלושת הגיבורים משם הסרט על כדור הארץ השומם אחרי שאסון השמיד את האנושות. מי אחראי לאסון? החתולים, שחיסלו אחת ולתמיד את מגדליהם ומלטפיהם ונותרו השורדים האחרונים. מערכון נוסף, ״היסטוריות אלטרנטיביות״, מציג אפליקציה המציגה מה היה קורה אילו היינו משנים את ההיסטוריה, וגורמים למותו של היטלר כשהוא עדיין סטודנט וינאי לאמנות (בין השאר מוות מעודף סקס עם פרוצות). זה אחד הסרטים המאכזבים במקבץ, אבל ב״ארץ נהדרת״ היו שמחים לפינה כזאת.

שני סרטים נוספים מבוססים על סיפוריו של אלסטר מקליין, כולל ״מעבר לקרע אקווילה״, סיפור מד״ב הארדקור קצת צ׳יזי, שנראה קצת כמו אנימציה של משחק מחשב או טסט לסרט האקשן הבא של ג׳ררד באטלר, על קפטן של ספינת חלל שמגלה שקפיצת העלחלל שביצע זרקה אותם אל הקצה הרחוק של הגלקסיה, שם הוא פוגש מאהבת שלו, ורק אחרי כמה לילות של סקס בלתי פוסק הוא מתחיל להבין שמשהו כאן לא הגיוני.

הפרק הראשון בסדרה, ״היתרון של סאני״, מכיל את הדי.אן.איי של הסדרה כולה – בעיקר מינוני המין והאלימות שבה, כמו גם עולם הסייבר האפל שבתוכו היא ממוקמת. בעתיד שבו מתקיימים קרבות בין מפלצות ענק הנשלטות באופן מוחי על ידי המפעילים האנושיים שלהם, סאני היא האלופה הבלתי מנוצחת, והיא עושה זאת כדי לנקום בגברים שחטפו, אנסו והתעללו בה. הסרט, שביים דייב ווילסון, איש האפקטים של ״הנוקמים״, מכיל לא מעט מחוות לסרטים של פינצ׳ר, ובראשם ״מועדון קרב״ ו״הנוסע השמיני 3״, ואווירת פינצ׳ר מרחפת על פני המים. ווילסון, יאמר לזכותו, מבין לא רע את הגישה של פינצ׳ר לבימוי וסאונד ועושה עבודת חיקוי לא רעה, שקל לנחש למה נבחרה לפתוח את המקבץ.

בתוך המקבץ המאוד לא אחיד הזה, שעשוי להסעיר חובבי מד״ב ואנימציה צעירים ובודדים, מסתתרת גם יצירת מופת אחת. ״העדה״ הוא סרט בן עשר דקות שכתב וביים אלברטו מיילגו, שהיה היועץ האמנותי של ״ספיידרמן, ממד העכביש״. האנימציה המסחררת של הסרט זוכה האוסקר מככבת גם כאן, וממחישה מה רבה היתה תרומתו של מיילגו ללוק של ״ספיידרמן״. מבחינת בימוי הסרט הזה הוא המבריק מכולם, וגם הסיפור שלו – על חשפנית בהונג קונג שעדה לרצח ונמלטת מהרוצח שמנסה להשתיק אותה – נראה כמו התחלה לסרט באורך מלא שכדאי מאוד שייעשה.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב״כלכליסט״, 18.3.2019)

נושאים: ביקורת

3 תגובות ל - “״אהבה, מוות ורובוטים״ בנטפליקס, ביקורת”

  1. בוריס 29 מרץ 2019 ב - 11:38 קישור ישיר

    מד"ב הוא ז'אנר שמאוד אוהב סיפורים קצרים. בארה"ב יוצאים לאור מדי חודש יותר מ20 מגזינים שמפרסמים בעיקר סיפורים קצרים וקצת סיראליזציה של נובלטות (רומנים מקוצרים). לספורים הקצרים יש אפילו קטגוריה נפרדת בהוגו ובנבולה (שני הפרסים הכי חשובים בספרות המד"ב). מדי שנה יוצאות לאור מספר אונטולוגיות שמאגדות את המיטב שבסיפורי המד"ב של אותה שנה. והנה קיבלנו משהו דומה. הלוואי שימשיכו לעשות כאלה כי סרטים קצרים זה לא רק לסטודנטים.

  2. אבי 1 מאי 2019 ב - 19:44 קישור ישיר

    ׳העדה׳ כבר קיבל סוג של סרט באורך מלא. Die Holle הגרמני שיצא לפני שנה ומאד מזכיר אותו מינוס הציצים והטוויסט


השאירו תגובה