סיכום 2009: שוט השנה. ד'
עוד שוט אחד וזהו. לפחות עד שאשיג בדי.וי.די עוד כמה סרטים שאהבתי שוטים מתוכם השנה. השוט הזה, מתוך "ממזרים חסרי כבוד", די מייצג את נימת הסרט כולו: פניה של מלאני לורן מוקרנים על עננת עשן בבית קולנוע בוער והיא נראית כמו מעין מלאך מוות שבא לחסל את הנאצים. ואנחנו, הצופים, מיד צריכים להגיד: נאצים נשרפים ומלאך מוות נשית מתעופפת ביניהם? זה לא סרט שואה, זה "שודדי התיבה האבודה"!
ובהזדמנות זו, עוד רגע מתוך הסרט של טרנטינו שבחרתי כסרט השנה שלי. מכירים את הרגע הזה שבו אתם מבינים שאתם אוהבים או לא אוהבים סרט? הנה הרגע שלי מתוך "ממזרים חסרי כבוד". בסביבות הדקה ה-17. אחרי שיחה ארוכה ומורטת עצבים, שבה אני בעצמי לא מצליח להחליט אם להתעצבן או להתפעל, מבקש הקצין הנאצי, קולונל לנדה (כריסטוף וולץ) רשות מהחוואי הצרפתי להדליק את המקטרת שלו. החוואי, עם מקטרת קטנה, מגולפת מעץ, כמו של פופאי המלח, נותן את רשותו, ואז הנאצי שולף את המקטרת שלו. ואני פורץ בצחוק ומבין שטרנטינו הכין לנו קומדיה מצמררת:
כן ההתחלה היתה מהממת. חבל רק ששאר הסרט בא לאחר מכן כמעין מישמש ילדותי של קלישאות.
טרנטינו סיפר לא מזמן שמה שדירבן אותו ליצור את הסרט המעולה הזה היה רגע של קנאה אחרי שצפה אחוז התפעלות ב"זה יגמר בדם" של ידידו פול תומס אנדרסון. באותו רגע הוא הבין שהגיע הזמן לעוד יצירת מופת לפני שהעשור יגמר. והצליח לו.
השיחה בהתחלה היא אכן רגע השיא של הסרט. לא שהסרט אחר כך רע. פשוט הרבה פחות טוב. במיוחד כל החלקים של הממזרים שדי מיותרים בסרט.
אבל הסצינה הראשונה של השיחה על כוס חלב היא כנראה הסצינה שתזכה את כריסטוף וולץ (בצדק) באוסקר.
זה סרט מצוין. כנראה הכי טוב של טרנטינו מאז "ספרות זולה" כשבאמצע עשה כל מיני סרטים בינוניים כמו "ג'קי בראון", "קיל ביל" ו"חסין מוות" (שהיה דיי גרוע). סצינת השיא של הסרט היא ללא ספק הסצינה בפאב במרתף.
'ממזרים חסרי כבוד' יצירת מופת…
טרנטינו גאון קולנועי!
דווקא לדעתי ההתחלה של ממזרים יצרה נקודת מוצא בעייתית, שבגללה היה לי קשה להתרשם משאר הסרט.
ההתחלה מאוד קליפית בעיני. מיד, על ההתחלה מוזיקה ססגונית בום לאוזניים, דמויות מופשטות וסיטואציה שאמורה להיות רבוית מתח. אבל הדחיסה הזאת על ההתחלה, פשוט לא שכנעה אותי. לא הרגשתי שנכנסתי לעולם אחר, כי זה לא נראה עולם אמיתי, אלא קליפ.
דמויות וסיטואציות שמערבבות טוב ורע, טרגדיה והומור, רשע אסטתי וכו', בדרך כלל כובשות אותי. אם אני נזכר בפתיחה ההפנטת והמדורגת, של התפוז המכני (אפרופו דמות אלימה ששותה חלב), אני מבין בדיוק למה נשאבתי לשם.
עמית צודק כשהוא אומר שזה הסרט הכי טוב של טרנטינו מאז ספרות זולה, אבל זה לא הופך אותו לסרט טוב כל כך. דווקא בסצנת הפתיחה ובסצנת המרתף מוכיח טרנטינו שהוא היה יכול להיות במאי תיאטרון לא רע. מה שמיד מזכיר את כלבי אשמורת, סרט קאמרי שנראה קצת כמו הצגה. הכישרון האמיתי שלו הוא בדיאלוגים, בבימוי שחקנים ובליהוק ולמרות שיש לו טעם מעולה במוסיקה השימוש שלו בפסקול בדרך כלל רק מפריע.
גם אני רוצה להסכים עם עמית. על סצנת הפתיחה שמעתי וקראתי הרבה עוד לפני שראיתי את הסרט, ולא נפלתי מהכיסא. מרשים, משוחק טוב, אבל הגיע מוקדם מדי בשביל שיהיה אכפת לי אם מישהו ימות בסוף. סצנת המרתף לעומתה – ואוו. איזה יופי של דו קרב מילולי. נדמה לי שהיא הסצנה הכי ארוכה בסרט ורק בזכותה שב האמון שלי בטרנטינו, שאבד אי שם אחרי ספרות זולה וקצת ג'קי בראון (האמון. וגם אולי טרנטינו).
כריסטופר וולף צריך לקבל אוסקר
על משהו לא חשוב על מה
מי השחקן שמגלם את החוואי בסצנת הפתיחה?
תודה רבה