28 דצמבר 2009 | 10:02 ~ 10 תגובות | תגובות פייסבוק

סיכום העשור: שנת 2005

סוף העשור מתקרב. הו, הלחץ. את החצי הראשון של 2005 ביליתי בבית, עם כמה פרויקטים טלוויזיוניים וחלום קטן ולא מגובש להקים אתר אינטרנט בענייני קולנוע. וביולי 2005 הצטרפתי ל”פנאי פלוס”.


פורסם ב”פנאי פלוס”, 28.12.2005



מוכרחים להיות מצוברחים

זו היתה שנה של קוף ענק ולא מעט פינגווינים קטנים, שנה של כמה סרטים מעולים לצד המון סרטים איומים, שנה טובה לקולנוע האמריקאי, שנה רעה לקולנוע הישראלי. זו היתה 2005, שעוד שניה נגמרת. אל דאגה, 2006 תהיה לא פחות מדכאת



הסרטים הטובים של 2005

1. “היסטוריה של אלימות”, במאי: דיוויד קרוננברג
– (תיקו). “מיליון דולר בייבי”, קלינט איסטווד
2. “מלחמת העולמות”, סטיבן ספילברג
3. “הים שבפנים”, חאווייר בארדם
4. “גן עדן עכשיו”, האני אבו עסאד
5. “התרסקות”, פול האגיס
-.  (תיקו) “קרוב יותר”, מייק ניקולס
6. “וואלאס וגרומיט, הסרט”, ניק פארק
7. “קינג קונג”, פיטר ג’קסון
8. “באטמן מתחיל”, כריסטופר נולן
9. “הטייס”, מרטין סקורסזי
10. “עמוק במים”, ווס אנדרסון
-. (תיקו) “אני, אתה וכל השאר”, מירנדה ג’וליי


פרס הצטיינות מיוחד לסרטים שמאוד אהבתי, שמאוד ניסיתי לדחוס לעשרת הגדולים אבל לא הצלחתי: “לדפוק חתונה”, “קינסי”, “דרכים צדדיות”, “שנים של אירוסים”, “מיליונים”, “המחנכים”, “מלכה אחת ומספר מלכים”,


סרטים שאהבתי בצפייה ראשונה אבל קצת נמוגו בצפייה שנייה: “מחול הפגיונות”, “2046”, “השיבה”, “הטירה הנעה”, “משמרת לילה”, “פרחים שבורים”



הסרט הישראלי הטוב של השנה: “עטאש”.


הסרטים הקופתיים של השנה בישראל:


1. “מדגסקר”………………………… 450,000 צופים
2. “הארי פוטר וגביע האש”………….400,000 
3. “צ’רלי בממלכת השוקולד”…….. 306,000
4. “מלחמת העולמות”……………… 250,000
5. “מר וגב’ סמית”……………………220,000
6. “מיליון דולר בייבי”……………….. 215,000
7. “פגוש את הפוקרס”………………..200,000
8. “בתול בן 40″……………………… 183,000
9. “היץ'”………………………………. 160,000
10. “התרסקות”………………………. 126,000
11 “הטיסה”…………………………. 123,000
12. “דרכים צדדיות”……………….. 120,000
13. “בן ערובה”…………………….. 114,000
14. “הטייס”………………………… 112,000
15. “באטמן מתחיל”………………. 108,000


באיזור ה-100,000: “איילנד”, “אשה טובה”, “רובוטס”, “מלחמת הכוכבים, נקמת הסית”, “הכלה הסורית”



215 סרטים הוקרנו השנה בבתי הקולנוע, ממוצע של כארבעה סרטים חדשים בשבוע. מספר כמעט זהה למספר הסרטים שהוקרנו בארץ ב-2004. אבל אילו סרטים ראינו השנה, מישהו זוכר? אני מניח שכל אחד ייזכר בקלות בכמה סרטים טובים שהוא ראה, ובכמה סרטים פחות טובים. אבל 215 סרטים? מישהו ראה את כולם? מישהו ראה אפילו חלק? “דאגון”, מישהו ראה? ואת “חזירי דיסקו”? ואת “אלביס מלך לנצח”? ואת “גברים בכל מחיר”? או “גבר גבר”? “אופק נסתר”? “סודות וצללים”? מאיפה הגיעו הסרטים האלה? מי צפה בהם ואמר “וואלה, ‘אלביס מלך לנצח’ יהיה שוס בארץ”?



ההצלחה של סינמה סיטי גורמת לבעלי בתי הקולנוע לבנות עוד אולמות, עוד קומפלקסים ועוד מגה-פלקסים, וצריך לא מעט סרטים כדי להאכיל את כל המסכים האלה מדי שבוע (ואכן, היו לא מעט שבועות השנה בהם יצאו שמונה-תשעה סרטים בבת אחת). אבל למה את הבררה? למה את הסרטים מתחתית החבית? מילא, אם כל הסרטים המדוברים בעולם היו מגיעים אלינו ואיתם גם שאריות נידחות. אבל כל כך הרבה סרטים בעלי זמזום מעניין נזרקו השנה על ידי המפיצים שקשה להבין – בפעם האלף – איך הם מחליטים מה יגיע ומה לא? האם “לאייר קייק” ו”מהומה בשנחאי” היו מצליחים פחות מ”משחקים נסתרים”? האם “סרניטי” היה מביא פחות קהל מ”שבועת השחקנים”? האם “אימה באמיטיוויל” היה נכשל יותר מ”החשיכה”? האם לא הגיוני יותר להזדרז להביא את “המסור 2 ” במקום את “ציידי המחשבות”? ולמה משבצת לב דוקו, שאמורה לקדם קולנוע תיעודי, לא מפגינה בקיאות ורעב ולא מזדרזת להביא את הסרטים התיעודיים המדוברים כרגע בעולם, למשל “איש הגריזלי” של ורנר הרצוג? (לשאלות האלה המפיצים לרוב עונים “אתה לא מבין הרי בעניין ההפצה, ואתה לא יודע אילו שיקולים עומדים מאחורי ההחלטות”. והם צודקים, אין לי מושג. אני רק יודע שהתוצאה הסופית, זו שנראית על המסך, לרוב מביכה).



ולחדשות הטובות: הסרטים העלילתיים הבאמת מדוברים השנה, לפחות בתקשורת האמריקאית, הגיעו ארצה. החדשות הלא פחות טובות: היסטריית הפיראטיות ושיטות השיווק הגלובליות של האולפנים רק גורמת לסרטים להגיע לכאן יותר ויותר מהר. זו ברכה אמיתית. עכשיו לא צריך לחכות לסרט עד בוש. אם תוך שלושה חודשים הוא לא מגיע ארצה לקולנוע, הוא יגיע לדי.וי.די. הסרטים הגדולים והקופתיים, אלה שעדיין שומרים על חלונות הפצה של ששה עד 12 חודשים בין הקולנוע לדי.וי.די, לרוב יגיעו ארצה לקולנוע תוך מקסימום ארבעה שבועות.



חוץ מסרטי האוסקרים. זה מתיש בכל פעם מחדש, אבל זה דפוס קבוע (שלעיתים, מה לעשות, מוכתב על ידי האולפנים בחו”ל): הסרטים המדוברים של סוף השנה מגיעים אלינו בשליש הראשון של השנה הבאה. האם באמת “הר ברוקבק”, “מינכן” ו”סוריאנה” הם הסרטים הטובים של 2005? את זאת נדע רק ב-2006. וכך גם ניצולי האוסקר הקודם, וכוכבי סיכומי השנה בעיתונות האמריקאית מלפני שנה, מופיעים במצעד הסרטים הטובים של “סינמסקופ” רק כעת: “מיליון דולר בייבי”, “הטייס”, “קרוב יותר” ו”הים שבפנים”. הם זכרון עמום של החורף הקודם, אבל הם רשמית מסרטי 2005.



האמת, לא חשבתי שיגיע סרט שיצליח להתחרות בעוצמה של “מיליון דולר בייבי”. אבל “היסטוריה של אלימות” עשה את זה. בסופו של דבר, כדי להנציח את הדילמה שלי, חילקתי ביניהם את תואר סרט השנה, כש”היסטוריה של אלימות” מנצח בחלקיקי המילימטר. יש בשני הסרטים משהו מאוד דומה, מעין עיון מפוכח במיתולוגיות האמריקאיות, ופירוק מבריק שלהם, גם מבחינה רעיונית וגם מבחינה קולנועית. “מיליון דולר בייבי” הוא סרט שבא מהבטן, “היסטוריה של אלימות” בא מהראש. “מיליון דולר בייבי” הוא חשבון נפש, “היסטוריה של אלימות” הוא התחשבנות באומה צמאת כוח ונוטפת דם. שניהם סרטים ערמומיים מאוד מבחינת הפעלת ההזדהות של הצופה, וגם מבחינת יכולת הניתוח שלהם כטקסטים אידיאולוגיים (כל אחד יכול לראות בסרטים האלה כמגינים על השקפת העולם שלו. אני, כמובן, רואה בהם טקסטים ליברליים מפוכחים ואנטי שמרנים).



ויש עוד קו שמאחד את הסרטים האלה. משהו קודר, מלנכולי, טרגי, אפילו מיואש. קלינט איסטווד, כך נדמה, הרים ידיים סופית מהחלום האמריקאי ב”מיליון דולר בייבי”; חאווייר בארדם הרים ידיים סופית מגאולה דתית ב”הים שבפנים”; פול האגיס, התסריטאי המופלא של “מיליון דולר בייבי”, מתאר את תקתוק השעון עד להתפוצצות הגזעית הבאה באמריקה ב”התרסקות”; האני אבו עסאד מתאר תקתוק שעון פחות מטאפורי ב”גן עדן עכשיו”; מייק ניקולס מתאר את חומר הנפץ ההרסני שנמצא בבסיס מערכות היחסים הזוגיות בין גברים ונשים ב”קרוב יותר”; מרטין סקורסזי (כרגיל) מראה שלהיות חזק ועשיר זה לא מספיק כדי להציל את עצמך מעצמך, וגם גיבורו ב”הטייס”, כמו רוב גיבוריו, דוחף את עצמו אל מעבר לישועה; “קינג קונג”, “מלחמת העולמות” ו”באטמן מתחיל” הם לכאורה סרטי לונה פארק מסחררים, אבל למעשה הם משלים חברתיים קודרים, לרגעים טראגיים, המראים שאויבו הגדול ביותר של האדם זה הוא עצמו; וגם ב”אני, אתה וכל השאר” ו”עמוק במים”, למרות האווירה המשועשעת, יש תחושה של ניכור והתפרקות. אין אחווה בסרטים האלה, אין נחמה (ואולי זה רק בעיניי המתבונן). הנחמה היחידה היא הסרטים עצמם. מול ערימות עצומות של חרא, 20 הסרטים האלה (12 הסרטים ברשימה, שבעת הסרטים ברשימה השנייה והסרט הישראלי המצטיין), היו באמת מצוינים, מהסוג שאזכור שנים. יש סרטים כאלה שנורא מתרשמים מהם, ואף נהנים מהם במהלך הצפייה, אבל שמשהו בהם מתפוגג עם הזמן (מה שהופך אותם ראויים לצפייה עדיין, אבל לא לצפיות חוזרות, שזה מה שמבדיל בין סתם סרט מוצלח, ובין סרט שנכנס למאגר הקלאסיקות). אבל הסרטים האלה נחרתו בי, אני משתוקק להיתקל בהם שוב. בעצב התהומי של “מיליון דולר בייבי”, בדחיסות מאיצת דפיקות הלב ל “גן עדן עכשיו”, בארסיות החדה כתער של “היסטוריה של אלימות”, במהלומות מערערות הערכים של “קרוב יותר”, ובאקסצנטריות הארטיסטית, הכמעט אוטיסטית, של “עמוק במים” ו”אני, אתה וכל השאר”. ובאמצע, בול באמצע, נמצא “וואלאס וגרומיט, הסרט”, פשוט כי זו הקומדיה הכי מצחיקה של השנה, סרט מופלא לגמרי ועדות נדירה ונכחדת לקולנוע שנעשה, באופן המילולי ביותר, בעבודת ידיים.



ומה בשנה הבאה? אתם בוודאי כבר מחכים ללהיטי הקיץ, המתפמפמים כבר בבתי הקולנוע: “שודדי הקריביים 2”, “משימה בלתי אפשרית 3”, “פוסיידון”, “צופן דה וינצ’י”. “V for Vendetta” המסקרן יגיע עוד לפני כן, באביב. אבל כבר אפשר לשגר מבט אל החורף הבא, שבטיח להיות לא פחות קודר. אני, למשל, מחכה בדריכות ל”כל אנשי המלך” של סטיב זאייליאן עם שון פן. סטיבן סודרברג יוציא השנה שלושה (שלושה!) סרטים: “בועה” הקטן והניסיוני, “הגרמני הטוב” עם מט דיימון ו”צ’ה” עם בניסיו דל טורו. “דרים גירלז”, עיבוד למיוזיקל מברודוויי שאמור להיות שילוב בין “ריי” ו”שיקגו” (עם ביונסה בתפקיד הראשי), לא ממש מגרה אותי אבל כבר זוכה להייפ מצד דרימוורקס, האולפן המנוח. מרטין סקורסזי מכין את “The Departed”, רימייק שלו ל”מדורי הגיהנום” ההונג קונגי. סופיה קופולה חוזרת בזמן ל”מארי אנטואנט”, קלינט איסטווד הולך למלחמה ב”דגלי אבותינו”, וגם אלילי הפולחן דארן ארונופסקי (“רקוויאם לחלום”) וריצ’רד קלי (“דוני דרקו”) יגיעו עם סרטים חדשים ומאתגרים. יהיה, יו נואו, עגום.

הסרטים הרעים

היו המון סרטים רעים, ואפילו איומים. אבל לרשימת הסרטים הרעים נכנסים רק אלה שהגיעו אלינו עם ציפיות מסוימות, או שהיתה בהם יומרה כלשהי. בעיקר, סרטים שלא ציפינו שיהיו כה זניחים. הנה הסרטים הרעים, בסדר הא’-ב’:

“ארבעת המופלאים”. אין לי בעיה עם סרטי קומיקס, ואני לא מזדעזע מדי מסרטים אידיוטיים. אבל אני כן מתבאס מסרטים בהם גם אין כשרון וגם אין שמץ הנאה.
“בליפ”. זה דווקא נראה כמו סרט תיעודי עשוי היטב, עד שמקשיבים לתוכן. סליחה, מה אתם אומרים? זה נשמע כמו ג’יבריש. וסליחה, מי אתם? מי האנשים שאומרים את כל הדברים האלה, מה הסמכות שלהם, מה הידע שלהם, איזה אינטרסים הם מקדמים. גם אם מתעלמים מהעניין שבמרכז הסרט עומדת אשה שמאמינה שהיא מכילה את רוחו של הכהן הגדול של יבשת אטלנטיס, עדיין לא ברור איך הם עושים את הקישורים הנסיבתיים בין מדע ותודעה. רוצים סרטי מדע רוחניים? לכו על “קונטקט”, הגרסה של רוברט זמקיס לספרו של קארל סייגן (גם אסטרונום דגול, וגם אדם בעל אמונה ונשמה), או על “קיצור תולדות הזמן”, סרטו של ארול מוריס שגם מנסה להסביר את עיקר תורתו של סטיבן הוקינג, וגם משלב בתוכה את סיפור חייו יוצא הדופן.
“זכרונותיה של גיישה”. הסרט הזה יוצא השבוע ומייד נכנס להיכל הבושה. רוב מרשל, שביים את “שיקגו” ללא חזון אבל עם המון אנרגיה, מתגלה כבמאי רע להפליא. אפילו בתור רומן רומנטי אקזוטי הסרט הזה לא עובד.
“מזימות זרות”. התקציר הבטיח את אחד הסרטים המרתקים של השנה, צוות השחקנים והיוצרים יצר ציפיות עצומות, אבל הסרט התגלה כמפח נפש שלא מצליח להיות לא מותחן ולא פוליטי.
“משפחת הקיסרים”. אני מת על פינגווינים, אני יכול לבהות בהם שעות. לכן הסרט הזה היה תגלית בעיני: מעולם לא ידעתי שהם יכולים להיות כה משעממים.
“עיר תחתית”. הסרט הדוחה של השנה.
“36 תחנת משטרה”. סרט צרפתי רב תקציב ועטור כוכבים שמנסה להסוות עם הרבה תנועות מצלמה ומוזיקה חזקה עלילה ממש דבילית וחסרת הגיון. בקרוב הרימייק האמריקאי.

אמצעי התחבורה של השנה: מעליות
מאז שקראתי את “צ’רלי והשוקולדה” של רואלד דאהל כילד אני חולם כמעט מדי לילה על מעליות. שלושים ומשהו שנים, כל לילה, עולה ויורד. מה זה אומר, דוקטור? לא רק “צ’רלי והשוקולדה” הגיע השנה (בשנית) לקולנוע (בתור “צ’רלי בממלכת השוקולד”) אלא גם תנ”ך נעוריי, “מדריך הטרמפיסט לגלקסיה” (אחרי שכבר עובד לתסכית, ספר, סדרת טלוויזיה ומשחק מחשב). ובשניהם, מה אתם יודעים, מעליות שקופות ומהירות, שלא רק עולות ויורדות אלא גם נעות בכיוון אופקי ובאלכסון. זו של “צ’רלי” ממריאה (בהבטחה לסרט ההמשך, “צ’רלי ומעלית הזכוכית”), זו של “המדריך” משייטת בחלל בין עולמות ומימדים (עם תקווה קלושה להגעה ל”המסעדה בקצה היקום”).


אמצעי התקשורת של השנה: צ’אטים
כל מה שקורה בצ’אטים זה רק סקס ופדופיליה, נכון? זה מה שלומדים אם קוראים את כותרות העיתונים היומיים שתמיד ממהרים להזדעזע מטכנולוגיה חדשה. הצגה אירונית יותר, אך גם נוגעת ללב, של עולם הסייבר-סקס הופיעה בשניים מהסרטים החריפים של השנה, העוסקים בזוגיות, מיניות ובדידות. שניהם הופכים את מלאכת החיזור והפיתוי הקיברנטית לקומדיה של טעויות. ב”קרוב יותר” מנהל גבר אחד סקס אינטרנטי לוהט עם בת זוג וירטואלית, רק כדי לגלות מאוחר יותר שהגברת היה אדון. ב”אני, אתה וכל השאר” מחפשת אחת הדמויות אהבה ברשת, בשעה שילד אחר סתם מחפש קשר אנושי כלשהו. השניים מוצאים זה את זה און-ליין והשיחה האינפנטילית והמהוססת הופכת לחיזור לא מודע של אשה מבוגרת אחר ילד בן 9. זה מחריד לרגעים, אבל בסופו של דבר מירנדה ג’וליי, הבמאית, מטפלת בכל הנושא הטכנולוגי בחן אוטיסטי מסוים שגורם לסרט להישאר אירוני ובלתי מזיק.



אשת השנה: ז’אנג זי-יי
זוכרים אותה מ”גיבור”, “נמר, דרקון” ו”ארוכה הדרך הביתה”? ובכן, העלמה הצעירה הפכה לשחקנית בינלאומית בוגרת. היא הופיעה בסרט הראשון שהופץ השנה בארץ (“מחול הפיגיונות”) ובסרט האחרון של השנה (“זכרונותיה של גיישה”). באמצע היא עפעפה גם ב”2046″. נביאיי האוסקר טוענים שהיא תהיה מועמדת לאוסקר על תפקידה ב”גיישה”.


(תוספת 2009: לא היתה מועמדת לאוסקר בסוף, אבל כן לגלובוס הזהב ולבפט”א)

הפתעות השנה: “לדפוק חתונה” ו”בתול בן 40 “
קומדיות סקס והתבגרות תמיד היו מעין הנאה אסורה, המיועדת לקהל בלתי אנין מדי ונצרכת בסתר על ידי מבקרי קולנוע גבוהי מצח (אם בכלל). השנה הצליחו שתי קומדיות – שהגיעו מאותה חבורה מלוכדת של קומיקאים, תסריטאים ומפיקים – להיות בה בעת אינפנטיליים ורגישים. המוצלח שבהם היה “לדפוק חתונה”, עם בימוי קצבי וטון חצוף. “בתול בן 40” היה קצת פחות מבריק מבחינה ויזואלית, אבל עדיין מקסים למדי. קומדיה וולגרית עם לב טוב. השילוב הזה עבד טוב: שני הסרטים הצליחו היטב בקופות, גם בארץ.



איש השנה: וינס ווהן
כל מה שהוא נגע בו הפך זהב השנה. היה רגע בו “לדפוק חתונה” נראה כמו פארסה ילדותית שלא תעניין איש, ובסופו של דבר היא הכניסה 209 מיליון דולר והפכה לסרט הרביעי הכי קופתי השנה באמריקה. והוא היה גם ב”מר וגב’ סמית”, בתור הקומיק-ריליף (וגם בתור הקמע של הבמאי דאג ליימן, שגילה אותו בסרטו הראשון). גם כאן נבואות הזעם הקופתיות היו מבהילות. כולם חשבו שהרומן המתוקשר-מדי של בראד פיט ואנג’לינה ג’ולי ימוטט את הסרט. אבל לא. הוא הכניס 186 מיליון דולר, והפך לסרט השמיני הכי קופתי של השנה. בתוך 12 חודשים וינס ווהן הפך מרעל בקופות לאחד השחקנים הקומיים הכי מבוקשים בהוליווד.


תנצב”ה.

כמה מהאנשים שאיבדה תעשיית הקולנוע בשנה החולפת: אפרים קישון, גדול במאי ישראל, שארבעה מחמשת סרטיו הם לא פחות מיצירות מופת; ריצ’רד פריור, אחד הסטנדאפיסטים הגדולים בתולדות הקומדיה (שגם כיכב בכמה סרטים, לרוב לצד ג’ין וויילדר); אדריאן בידל, צלם קולנוע בריטי שצילם כמה סרטים נערצים: “תלמה ולואיז”, “שובו של הנוסע השמיני”, “הנסיכה הקסומה” ו”המומיה”. הוא מת החודש מהתקף לב, זמן קצר אחרי סיום צילומי “V for Vendetta”, בהפקת האחים וושאובסקי;  טונינו דלי קולי, עוד צלם, הפעם איטלקי, ומי שעבד עם פדריקו פליני בסרטיו האחרונים, ועם סרג’יו ליאונה;  ג’ורג’ קוסמטוס, הבמאי של “רמבו”; רוברט ווייז, מגדולי הקולנוענים של המאה העשרים. היה העורך של “האזרח קיין”, ביים סרטי אימה ומדע בדיוני (“היום בו האדמה עמדה מלכת”) וזכה באוסקרים על בימוי המיוזיקלס “סיפור הפרברים” ו”צלילי המוזיקה”; ארנסט להמן, אחד התסריטאים הגדולים בכל הזמנים. כתב לרוברט ווייז ז”ל את “סיפור הפרברים” ואת “צלילי המוזיקה” ולהיצ’קוק את “מזימות בינלאומיות”; פט מוריטה, המאמן ב”קרטה קיד”; דברה היל, המפיקה של “ליל המסיכות”; ארתור מילר, מחזאי אגדי ואבא של הבמאית רבקה מילר; עיסמאיל מרצ’נט, מפיק-תסריטאי-במאי וחצי מהצמד שהפך מותג, מרצ’נט-אייבורי; ג’ו רנפט, אחד העובדים המסורים במחלקת התסריטאות של פיקסאר, שהיה מעורב בכתיבת “צעצוע של סיפור” ו”באג לייף” ונהנרג בתאונת דרכים. הוא גם התגלה כמדבב מוכשר כשגילם את דמותו של הפינגווין האסתמטי ב”צעצוע של סיפור 2″ והזחל הגרמני ב”באג לייף”.

נושאים: סיכום העשור

10 תגובות ל - “סיכום העשור: שנת 2005”

  1. מיכאל 22 28 דצמבר 2009 ב - 12:00 קישור ישיר

    איך ‘עמוק במים’ נכנס לרשימה? שיעמום מתמשך… ווס אנדרסון מציד חזון ויזואלי מהפנט, אבל הדיאלוגים הסתמיים והיחסים בין הדמויות פשוט הופכים את הסרט להחמצה אחת גדולה.
    ‘דרכים צדדיות’ סרט מקסים, מגניב, חכם ומרענן. הוא בהחלט צריך להיכנס ל10 גדולי 2005, למרות שיצא ב2004 בכלל.
    כן, ‘הסטוריה של אלימות’ הוא יצירת מופת חזקה ומרתקת של קרוננברג, ועכשיו הציפייה מופנית לסרטו הבא המסקרן…

  2. Eran 28 דצמבר 2009 ב - 12:09 קישור ישיר

    כבר 10 שנים אני גר בניו יורק ופעמים רבות אינני מכיר את השמות העבריים של הסרטים ולכן אני לא יודע באיזה סרט עסקינן. אפשר לצרף שם לועזי לצד השם העברי?
    מה זה מזימות זרות?
    ועיר תחתית?
    גבר גבר? גברים בכל מחיר? מה זה?

  3. Eran 28 דצמבר 2009 ב - 12:21 קישור ישיר

    3 שנים לא כתבתי תגובה שלילית כאן, אבל הנה:
    גן עדן עכשיו? באמת?
    למה להלל סרט מתועב שכזה שמציג רוצחים אכזריים כקדושים מעונים?
    הרי הנראטיב לפיו מחבלים מתאבדים חסים על ילדים ובוחרים אוטובוסים בהם נוסעים חיילים הוא סילוף נורא של המציאות. אין שקר מתועב יותר.
    חבל שהשיקוץ הזה מוזכר שוב.
    הרי לא נהלל סרט שיתאר נאצים כחסידי אומות העולם, ולא משנה עד כמה הסרט עשוי באופן מקצועי וקולח, נכון?

  4. רותם 28 דצמבר 2009 ב - 12:22 קישור ישיר

    ערן אנחנו כן. קוראים לזה נצחון הרצון ואולימפיה.

  5. Eran 28 דצמבר 2009 ב - 12:45 קישור ישיר

    רותם
    יש צדק מסוים במה שאתה אומר אבל אני חושב שריפנשטאל מוערכת יותר מהכיוון של חדשנות ומקוריות. אפשר, כמו במקרה של Birth of a Nation להעריך את היצירה ואת פריצת הדרך אבל ראוי להסתייג מהנושא באם הוא מתועב. למשל:
    אז Birth of a Nation זה אבן דרך בתולדות הקולנוע אבל הקו קלוקס קלאן זה לא משהו.
    או: ריפנשטאל חידשה הרבה אבל הבה לא נשכח לרגע מה עוללו גיבורי סרטיה.
    לב אמיץ זה אחלה סרט אבל לא יפה לזרוק הומואים מהחלון.
    וגן עדן עכשיו אולי מותח ועשוי טוב אבל כל כולו סילוף המציאות ופרופוגנדה אנטי ישראלית.
    יש?

  6. אוף 28 דצמבר 2009 ב - 14:45 קישור ישיר

    זה כבר בלתי נסבל, אולי די עם הסיכומים?

  7. מיכאל 22 28 דצמבר 2009 ב - 19:28 קישור ישיר

    אוי, נו. ‘גן עדן עכשיו’ סרט מצוין.
    כשהולכים לקולנוע, יש להשאיר בבקשה בבית את הדעות הפוליטיות.

  8. איתן 28 דצמבר 2009 ב - 19:46 קישור ישיר

    קודם כל, תיקון טעות: “הים שבפנים” הוא אמנם סרט בכיכובו של חוויאר בארדם, אבל לבמאי שלו יש שם אחר: אלחנדרו אמנבר. וכן, זה סרט נפלא בעיניי.

    “הסטוריה של אלימות” – הלכתי לראות את הסרט הזה הרבה אחרי שכולם גמרו עליו את ההלל. היתה לי רתיעה מסרט שבו קרוננברג הוא במאי להשכרה. אבל בסופו של דבר ראיתי שכולם צדקו, והוא אכן סרט מעולה.

    “קרוב יותר” – סרט שמתחבב עלי יותר ויותר עם הזמן. כל כך רציתי שנטלי פורטמן תזכה באוסקר על הסרט הזה. היתה מועמדת. לא זכתה.

    וס אנדרסון ומירנדה ג’וליי – יש משהו מאוד נכון בהכפפה של שניהם למקום אחד. שניהם עשו סרטים עם ראש קצת אחר. אני לא זוכר איפה קראתי את זה, אבל מישהו קרא למירנדה ג’וליי “טוד סולונדז ממין נקבה”. ואני, כידוע, אוהב את סרטיו של הסולונדז. ו”עמוק במים” הוא גם סרט שמאוד אהבתי, בדרכו המשונה.

    “36 תחנת משטרה” – אני דווקא מאוד אהבתי את הסרט. שני שחקנים צרפתים מעולים (וגם הופעת אורח של אורור אוטיי, הבת של), ובמאי שמביים סרט פעולה משטרתי במקצועיות מרשימה. כן, גם לדעתי יש קצת יותר מדי מוזיקה בסרט, אבל זה תוקן בסרט הבא שלו (MR73, לא הופץ בארץ. חפשו אותו בכבלים).

    עוד סרטים שראיתי ב-2005 ושווים תזכורת:

    “קונטרול” – לא ההוא על ג’וי דיוויז’ן. קומדיה הונגרית מצחיקה מאוד שמתרחשת כולה במנהרות הרכבת התחתית של בודפשט. סרט כיפי. במשך כשנה היה לי סטיקר על האוטו :”הייתי בKונטרול” (זה כשהיה לי אוטו).
    “5X2” – אני מאוד אוהב את פרנסואה אוזון. אני חושב שיש בסרט הזה יותר מגימיק. אני ראיתי בו סרט מלנכולי וכואב על יחסים. סרט פסימי. קרוב-רחוק רעיוני של “קרוב יותר”.
    “פרנקי היקר” – סרט קטן ומתוק מסקוטלנד. הוכחה שג’רארד באטלר יכול להיות לא רק ההוא מ”300″. ואני גם מת על אמילי מורטימר.
    “וויסקי” – קומדיה מינורית ויפהפיה מאורוגוואי. סרט שמאוד נעים להיזכר בו.
    “עיר החטאים” – סרט נפלא בעיניי, שמיזג בצורה מושלמת צורה ותוכן. רוברט רודריגז ופרנק מילר קבעו סטנדרט, שאח”כ יועתק ויישחק. וגם טרנטינו בא לבקר.
    “להרגיש בבית” – הסרט המצליח ביותר של קים קי דוק. מוזר, משונה, יפה.
    “סיפור חיי” – לא סרט גדול, אבל קומדיה משעשעת וחמודה נורא, שהציגה את הכשרון של לורן טיראר, שהביא שנתיים אחרי זה את “מולייר”, סרט נפלא בעיניי. ויש לו עכשיו סרט חדש, אבל הוא כנראה לא יגיע לארץ.

    ואני רוצה להזכיר עוד סרט אחד מ-2005 שלא הופץ בארץ, אבל גם אני וגם יאיר ראינו אותו בפסטיבל חיפה, ושנינו נפלנו ממנו. סרט יפני קצר (שעה ורבע), מאוד יפה לעין, וגם מאוד מרגש. לסרט קוראים “טוני טאקיטני”.

  9. Eran 28 דצמבר 2009 ב - 21:18 קישור ישיר

    איתן
    לא ראיתי את Kontroll אבל הבמאי של הסרט הזה מוציא בקיץ הקרוב את PREDATORS שהוא הסרט השלישי בסדרה והסרט שאני הכי מחכה לו ב- 2010.

  10. Shanta Maney 4 פברואר 2011 ב - 0:50 קישור ישיר

    We’re a group of volunteers and opening a new scheme in our community. Your site offered us with valuable info to work on. You’ve done a formidable job and our whole community will be thankful to you.


השאירו תגובה ל - אוף