"דוקטור סליפ". נומי נומי

מייק פלאנגן הוא אחד מיוצרי האימה הפוריים והמעניינים שפועלים בעשור האחרון. לא מעט מיצירתו בשנים האחרונות נעשתה עבור נטפליקס, ובראשה הסדרה "מי מתגורר בבית היל" מלפני שנה ו"המשחק של ג'ראלד", העיבוד לספרו של סטיבן קינג מלפני שנתיים. אבל הפעם הוא לקח על עצמו משימה בלתי אפשרית: לכתוב ולביים את "דוקטור סליפ", עיבוד לרומן של קינג מ–2013, שהיה המשך לספרו "הניצוץ" מ–1977. אבל מבחינתנו זהו סרט ההמשך ל"הניצוץ", סרטו של סטנלי קובריק. ואי אפשר לעשות סרט המשך לקובריק, כפי ש"דוקטור סליפ" מוכיח היטב.

סרטו של קובריק הוא ללא ספק העיבוד הטוב ביותר אי פעם לספר של קינג ואחד מסרטי האימה הגדולים בכל הזמנים, אבל קינג הודה שהוא שונא את הסרט הזה. קובריק הכניס לא מעט שינויים בספר, הגדיל את תפקיד רוחות הרפאים בעלילה, וחוץ מסצינה אחת הוא די התעלם מהדבר הזה שנקרא "הניצוץ" – היכולת של ילדים לראות בעיני רוחם תופעות על טבעיות ולהשפיע עליהם מרחוק. וכנראה שהכי צורב מבחינת קינג היתה העובדה שקובריק גנב לו את ההצגה ויצר לסרט איקונוגרפיה ויזואלית בלתי נשכחת שמנותקת מהספר.

בידיו של פלאנגן, "דוקטור סליפ" הוא היבריד משונה: מצד אחד הוא ממשיך את הספר, שמכיל נקודות עלילתיות שכלל לא היו בסרט, מצד שני הוא חוזר שוב ושוב לדימויים ולמוזיקה של קובריק בתור נקודת המוצא לסיפור. כך שאם אתם לא בקיאים היטב ב"הניצוץ" הסרט ובהבדלים בינו ובין הספר המקורי, "דוקטור סליפ" יותיר אתכם מבולבלים מהרגע הראשון שלו.

בעוד שקינג הוא אשף בבריאת סיטואציות מעוררות פלצות במציאות שמתגלה כרצחנית ומלאה בסיוטים, שדים ורוחות, הגדולה של קובריק היתה ביכולת שלו להפוך את הדברים הכי מוכרים למאיימים מבלי להגיד מילה – רק באמצעות עיצוב וזוויות צילום. קובריק יכול לצלם כורסא וזה יהיה מבהיל, אבל קינג יצטרך לכתוב לכורסא הזאת סיפור רקע בן 40 עמודים – החל מהיער שנבנה על בית קברות אינדיאני והגרזן שרצח אנשים ושאתו כרתו את העץ, והנגר הפסיכופט ששייף את העץ הזה שנים והפך אותו לכורסא רדופת רוחות שכל מי שיושב בה מת. אף אחד לא באמת היה זקוק להסברים מה קרה במלון אוברלוק, בו איבד ג'ק טורנס את דעתו וניסה לרצות את משפחתו. רוחות רפאים, כוחות על טבעיים או סתם שפיות מעורערת שגורמת לבנאדם לראות ולשמוע דברים. קינג כתב ספר על ילד שהוא מגנט לפעילות על–טבעית, אבל קובריק עשה סרט על סופר שאיבד את שפיותו.

"דוקטור סליפ", להבדיל מ"הניצוץ", הוא סרט דל באווירה, מועט ברעיונות קולנועיים, וגדוש בעלילה. זה עיבוד ספרותי במובן הכי רע של המילה – כזה שמעביר למסך עוד ועוד סצינות אינסופיות של דיבורים ושל הסברים על מה שקורה ולמה. סטיבן קינג הוא עדיין אחד הסופרי הכי פוריים באמריקה ונדמה שהקולנוע והטלוויזיה לא שבעים מרעיונותיו והרצון לעבד את ספריו, אבל השעתיים וחצי של "דוקטור סליפ", שמצטרפות לשעתיים וחמישים של "זה: חלק 2" שהגיע לפני כמה חודשים, מוכיחים שקינג גם יכול להיות טרחן נוראי, שמעדיף את החד–משמעי על פני המיסתורי.

אחרי פתיחה שממשיכה את סיפורם של דני טורנס ואמו שברחו מהגרזן של ג'ק טורנס ופתחו חיים חדשים בפלורידה ("כדי לא לראות יותר שלג בחיים"), אנחנו עוברים 30 שנה קדימה. דני טורנס המבוגר (יואן מגרגור) הוא כעת אלכוהוליסט כמו אביו, ושנים אחרי שנעל אותו בראשו נראה שהניצוץ חוזר אליו. כת של אנשים בעלי כוחות על טבעיים לוכדת ילדים בעלי ניצוץ, מענה אותם וניזונה מההבל שהם פולטים ברגעי הסבל והגסיסה שלהם. מעין ערפדים שמחדשים את חייהם ונעוריהם אבל לא מהדם של קורבנותיהם אלא מהנשמה שלהם. גם כאן, ועם הזכרון הרע והטרי מ"זה 2", קשה שלא להשתומם מהקלות שבה קינג מאפשר לדמויותיו לענות ולרצוח ילדים – על המסך זה כמובן מזוויע יותר מאשר על הנייר. דני המבוגר יוצר קשר טלפתי עם ילדה בשם אברה (על משקל אברקדברה), גם היא ילדה בעלת ניצוץ, והם חוברים כדי לחסל את הקבוצה הזאת. מסע שיוביל אותם בסופו בחזרה אל מלון אוברלוק, כי לדני טורנס יש גם קלוז'ר לעשות, ולפלאנגן יש מערכה שלמה של חילול הקודש לעשות בחיקוי מביך לסרט של קובריק, שחוזרת עוד פעם ועוד פעם אל דימויים שקובריק הציג בסרטו רק פעם אחד כדי שם יהפכו איקוניים, ופלנאגן טוחן אותם שוב ושוב בתקווה שאחד מהם אולי יהפוך את סרטו משמעותי. "הניצוץ" היה סרט מופתי שהשפיע על דורות של יוצרי קולנוע, ושציטוטים שלו ממשיכים להופיע גם ארבעים שנה אחרי יצירתו. "דוקטור סליפ", לעומת זאת, הוא סרט שלא יהווה השפעה והשראה על איש.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 10.11.2019)

ציוץ