15 נובמבר 2019 | 14:33 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

“בשורות טובות”, ביקורת

“בשורות טובות”. הזורעים בדמעה

בבתי הקולנוע בארץ תתקיים בסוף השבוע פגישת מחזור מרגשת: “סקיןשל גיא נתיב יוקרן לצד בשורות טובותשל ארז תדמור. השניים, חברים עוד מהתיכון, ביימו יחד שני סרטים ארוכים ועוד שלושה קצרים, ואז נתיב עבר לגור בלוס אנגלס, והמשך הסיפור ידוע. “בשורות טובותהוא סרטו הארוך השישי של תדמור, הספק יוצא דופן למי שסרטו הארוך הראשון יצא לפני 11 שנים. את שלושת סרטיו הראשונים הוא ביים בצמדים עם שני שותפים מבית הספר לקולנוע: שניים עם נתיב ואחד עם שרון מימון (“סיפור גדול“, שהיה הלהיט הישראלי הענק של 2009). מימון המשיך לעבוד עם טל גרניט על מיתה טובהוהנשףוכתב עם נתיב את סקיןהקצר, שזכה באוסקר. תדמור פנה לבימוי בסולו.

כשיוצר עובד בעקביות בשיתוף עם אחרים, קשה לדעת בדיוק מה הוא מביא לצמד ואיך תראה הפילמוגרפיה שלו כשהזוגיות תתפרק. האם סרטיו של תדמור לבד יהיו רציניים ונוגעים בסוגיות קשות כמו סרטיו עם נתיב (“זרים“, “הבן של אלוהים“), או מצחיקים ומרגשים כמו סיפור גדול“, אחד הסרטים הישראליים האהובים עליי בעשור האחרון? התשובה היא: גם וגם. בשלושת סרטיו לבד תדמור הוכיח, בראש ובראשונה, שהוא במאי מצוין. כזה שיודע לבנות סצינות, לעבוד עם הצלמים הכי טובים ולהוציא משחק משובח משחקניו (שחקניו בסיפור גדול“, “הבן של אלוהיםוארץ פצועהיצאו עם פרסי אופיר). שני סרטיו הקודמים, “ארץ פצועהונמל בית“, היו עגומים, כואבים ואפלים, אבל עם בשורות טובות“, אותו כתב עם רועי אסף, שגם משחק בתפקיד הראשי, הוא חוזר לתמהיל הכה מהנה שהפך את סיפור גדולללהיט ענק: צוחקים ואז מנגבים את הדמעות בשרוול.

בשורות טובותנכתב בהשראת חוויותיהם של תדמור ואשתו בתקופת טיפולי ההפריה שלהם. רועי אסף מגלם סוכן נדלן, שמנסה להרים פרויקט תמא 38 שגדול עליו, ונלי תגר מגלמת מישהי שהעבודה המשרדית שלה קטנה עליה. אחרי תסכולי שעות העבודה של שניהם, הם גם צריכים להגיע למיטה, לאבד בהדרגה את העניין בסקס, ולהפוך אותו לעניין טכני שבסופו ילדים. שניהם גם נתונים ללחצים מצד ההורים. הוריו של הגבר משפחה פטריארכלית מסורתית שהאב (שמיל בן ארי, בתפקיד שמזכיר את דמותו בחתונה קולומביאנית“) – להוט כבר שיהיה לו נכד ראשון, ורצוי מהבן הסטרייט; ומולו, אביה של האשה (רמי הויברגר), שדווקא מתנגד לטיפולי הפריה, בגלל טראומה אישית שלו. ובין שני האבות האלה נמצא הרופא המטפל, בגילומו הגאוני של אלי גורנשטיין, שקשה להכריע האם הוא עילוי או שרלטן.

לפני שפנה לביים את הסרט הארוך, ביים תדמור גרסה של הסיפור הזה כסרט קצר בשם נפילות“, שהיה מועמד לפרס אופיר. המעבר בין הסרט הקצר לארוך מוכיח עד כמה חשוב לפתח סיפור ולמצוא לו את הטון הנכון. “נפילותהיה סרט מבריק מבחינה ויזואלית, עם שימוש כמעט עתידני וסטרילי באדריכלות של בתי חולים חדשים, והוא הדגיש את הקונטרסט שבין זוג שמנסה להביא ילד לעולם ובין מדינה שנופלים עליה טילים מהאוויר. המיקס יצר אפקט אירוני: מי נלחם כדי להביא ילדים למקום כזה? אבל הסרט הקצר איבד את קשר העין עם הדמויות שלו, עד כדי כך שנדמה היה בסיומו שהאשה נגררת לחדר ההפריות כמעט בעל כורחה על ידי שני הגברים שלצידה בעלה והרופא שלה.

הסרט הארוך טוב מהקצר בעשרות מונים כי הוא לא רק מנקה את רעשי הרקע הסיפוריים ומתמקד בשני הגיבורים, אלא גם ממקד את מבטו בדמות האשה והתהליך הפיזי והרגשי שהיא עוברת, וחוסר הצדק שהיא חשה על כך שהיא זו שצריכה להזריק לעצמה הורמונים בגלל ספירת הזרע הנמוכה של בן זוגה. “רפואה זו לא דמוקרטיה“, עונה לה על כך הרופא שלה. הסרט הארוך גם מושלם בטון שלו, ביכולת שלו לייצר הזדהות עם הכאב הפיזי של דמויותיו, אבל למצוא דרך להפוך כל סצינה כואבת לכזו שיש לה פאנץמצוין בסופה. המיזוג בין כאב וצחוק עשוי להפוך את בשורות טובותלחביב הקהל.

נדמה שתדמור ואסף פנו בשלב הכתיבה אל המבנה שהפך את סיפור גדוללסרט כה אהוב. הסיפור עצמו אמיתי מהחיים, אבל התסריטאים לא חוששים לעטוף אותו בסיטואציות אבסורדיות, כולל פניה לחלומות ולדמיונות שרודפים את שני הגיבורים. העוצמה של הסרט היפה הזה מצויה בכך שבכל פעם שהעלילה גולשת לרגע קומי מובהק לרוב באדיבות שמיל בן ארי ואוולין הגואל בתפקיד ההורים שמוצאים מקלט בבית התל אביבי של הילדים אחרי שביתם נפגע מרסיסי קסאם דווקא אלה יהיו הסצינות שבהן נגלה משהו רגשי כואב על הגיבורים. סצינה קומית מובהקת, שבה לוקחת אוולין הגואל את כלתה לסדנת ניו אייגהזויה של טיפול באכילת קליפות, כדי להסיר אותן מעלינו, היא זו שבה חושפת נלי תגר את מצוקתה האישית (כנראה שהקליפות עזרו), ולא רק מעניקה לדמות שלה עומק וכנות, אלא גם מזכירה שנלי תגר אחרי אפס ביחסי אנושוהחטאים” – היא שחקנית מבריקה במעבר המיידי שלה, בתוך אותה סצינה עצמה, בין היכולת להצחיק ליכולת לעורר בכי.

אחרי שתי צפיות בו, “בשורות טובותהוא מאותם סרטים שחוויית הצפייה בהן מרתקת בגלל שהוא לרגע לא בוחר בנתיב הברור מאליו. זו אף פעם לא רק דרמה ואף פעם לא ממש קומדיה, והסרט מצליח להטעין את צופיו ברגשות סותרים לגבי הציפיות שלנו מסוף הסיפור. וזו הסיבה שברגע שהסרט מגיע אל סצינת הסיום הנהדרת שלו עם המוזיקה המצוינת של חיים אילפמן, והשוט הארוך והמפותל של דניאל מילר אי אפשר להתחמק מהקתרזיס המושלם שנבנה בסרט ביד אמן. סרט מקסים.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב”כלכליסט”, 14.11.2019)

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה