"פצצה". בדרך למעלה

ב"פצצה" צועדים התסריטאי צ'רלס רנדולף והבמאי ג'יי רואץ' על חבל דק וחלקלק כשהם מנסים להפוך את אחד הסיפורים הגדולים והחשובים של רגע–לפני–עידן me_too# לסאטירה פוליטית ותקשורתית. הסרט מספר על התביעה המשפטית שהוגשה נגד רוג'ר איילס (ג'ון ליתגו), נשיא רשת פוקס ניוז, על ידי אחת ממגישות הרשת, גרטשן קרלסון (ניקול קידמן), תביעה שהולידה חקירה פנימית שהודלפה לתקשורת וחשפה שאיילס, וכמה מהמגישים הבכירים ברשת (למשל, ביל אוריילי) הטרידו, סחטו ותקפו מינית עובדות ברשת במשך שנים, פרשיות שהושתקו באמצעות תשלומים בסך עשרות מיליוני דולרים. הסרט מתמקד בדמותה של מייגן קלי (שרליז תרון), כוכבת הרשת, שבעקבות התביעה מתלבטת האם להצטרף לרשימת העדות ולספר את סיפור התקיפה שלה. רנדולף, שזכה באוסקר על התסריט שכתב ל"מכונת הכסף", משתמש בטכניקה נראטיבית דומה: דיבור מהיר ופנייה ישירה למצלמה באופן שיוצר מודעות לכך שזה לא רק סיפור חדשותי, אלא סרט העוסק בפער שבין "חדשות" ובין "אמת": הנה רשת חדשות, שהחדשות הגדולות קרו אצלה מאחורי הקלעים אבל לא דווחו בה. רואץ', במאי קומדיות שהתמחה בשנים האחרונות בבימוי דרמות פוליטיות טלוויזיוניות, מדגיש את האלמנט החדשותי בכך שהוא מלהק את בארי אקרויד, הצלם הקבוע של קן לואץ', לצלם את הסרט עם מצלמת פילם על הכתף. כשהחדשות הופכות לבידור, סרט הקולנוע המבדר הזה הופך להיות למהדורת החדשות הכי חושפנית. הדמויות הראשיות בסיפור חתומות על הסכמי השתקה שאוסרות עליהן להתראיין או לספר את סיפורן, אבל תחת התיקון הראשון לחוקה האמריקאית אין שום מניעה להפוך אותן לדמויות ביצירה אמנותית ובכך לעקוף את ניסיונות ההשתקה והטיוח ולהביא את הסיפור הזה אל המסך.

בתור אחד הסרטים הגדולים הראשונים שסוקרים את מהפכת me_too# ואת השלכותיה על עולם הבידור והתקשורת (לפחות עד שיגיעו הסרטים שיעסקו בהארווי וויינסטין, פרשה שהתפוצצה בדיוק שנה אחרי פרשת רוג'ר איילס) "פצצה" הוא סרט שחשיבותו העיקרית היא בחשיפת התופעה, ובהצגתו את העובדה שהטרדות מיניות – עד כדי טרור מיני – הן גם מנת חלקן של נשים חזקות ומפורסמות, ושהדרך היחידה להילחם היא להתאחד ולדבר, לחשוף את הסיפורים ואת זהות התוקפים. אבל זה לא מקרי כנראה שאת "פצצה" יצרו שני גברים, כי זה לא רק סרט על הטרדות מיניות, אלא גם סרט שבוחר לעצמו מטרה קלה למדי, בוודאי מול קהל ליברלי. קל להציג את רוג'ר איילס, אחד האסטרטגים הגדולים של השמרנים האמריקאים, בתור תוקף מיני סדרתי. אדם שכל מראהו והתנהגותו מוצגים כבהמיים וגסים. האופן שבו הסרט בנוי – כשהוא נפתח עם דונלד טראמפ והעימות בין המועמדים הרפובליקנים לנשיאות אותו הנחתה מייגן קלי – מנסה למסגר את תופעת התקיפות המיניות לממסד הפוליטי והתקשורתי הרפובליקני, ובכך עסוק יותר בהצגת השמרנים והפוריטנים כצבועים ומתחסדים, על חשבון המציאות שנחשפה מאז שתקיפות מיניות אינן עניין מפלגתי, ושגברים מהימין ומהשמאל הטרידו וניצלו נשים באופן שווה. יש משהו לא הוגן למאבק הפמיניסטי באופן שבו מצמידים רואץ' ורנדולף את עניין ההטרדות להשקפת עולם פוליטית.

"פצצה" אינו לבד. אדם מקיי, שותפו של רנדולף ליצירת "מכונת הכסף", ביים את הפיילוט בסדרה "היורשים", שנוצרה בהשראת משפחות מרדוק (הבעלים של פוקס ניוז) ורדסטון; ו"בקול רם", הסדרה עם ראסל קרואו, סיפרה את סיפורו של רוג'ר איילס, כשהפרק השביעי התמקד בסיפור שמוצג גם ב"פצצה" (כשהוא מוותר על דמותה של מייגן קלי). אך בעוד סדרות הטלוויזיה מתמקדות בגברים הכוחנים והמושחתים, ומציגות אותן כגיבורים טראגיים תאווי בצע וכוח שנפילתם בלתי נמנעת (ושעצם ההתמקדות בהם יוצרות אמפתיה בלתי נמנעת עם מפלצות), "פצצה" – שכל כך לא רוצה להעניק שום הזדהות עם איילס שהוא אפילו לא מספר שהוא מת פחות משנה אחרי הדחתו מהרשת – בכל זאת יחודי בכך שהוא מתמקד אך ורק בנשים ומעניק להן את הכוח לספר את הסיפור וכך לשנות את ההיסטוריה – תחילה בפוקס ניוז, ואז בהוליווד, ובהמשך אולי אף בבית הלבן. סיפורן של נשות פוקס ניוז היה חלוצי, אבל המהפכה האמיתית הגיעה שנה אחר כך עם נפילתו של הארווי וויינסטין. אולי כך גם עם "פצצה": סרט חשוב, ולרגעים מהנה, אבל כזה שמעורר תקווה שהסרטים המשמעותיים והמהפכניים יותר עכשיו בדרך.

(פורסם ב"כלכליסט", 26.12.2019)

ציוץ