29 מאי 2009 | 08:30 ~ 8 תגובות | תגובות פייסבוק

"הנבואה", הביקורת

סצינת התרסקות המטוס היא כלום לעומת סצינת הרכבת התחתית הכי טובה מאז “מת לחיות 3”



פורסם ב”פנאי פלוס”, 27.5.2009


הו, איזה ברדק מופלא. אלכס פרויאס – במאי אוסטרלי ממוצא יווני שנולד במצרים – הוא כבר למעלה מעשור אחד היוצרים שהכי מרתקים אותי בהוליווד, זאת למרות שחמישים אחוז מסרטיו לא היו כה מוצלחים, ובחמישים האחוז האחרים דבקה קללה משונה שהפכה את פרויאס מבמאי סופר-מוכשר לבמאי חסר מזל. סרטו החדש, “הנבואה”, הוא המיטב והמירע של כל סרטיו, יש בו רגעים מופלאים, ומולם רגעים מביכים, יש בו רגעים של גדולה, ורגעים של בלאגן קולנועי ורעיוני כה מסיבי שנדמה שהסרט לא יצליח להילחץ ממנו. אבל למרבה ההפתעה, והעונג, הכל מתאחה לבסוף ומגיע לקרשצ`נדו שמצליח להפתיע (אם כי, הוא כה רחוק מנקודת המוצא של הסרט, שהוא עשוי לקומם חלקים מצופיו, שלא יסכימו ללכת כל כך רחוק בפתרונות שהסרט מציע).



פרויאס אחראי על שניים מסרטי הז`אנר שאני הכי אוהב משנות ה-90: “העורב” ו”עיר אפלה”. שניהם סרטים אפלים מאוד שנוגעים בדיוק בנושאים שעניינו את פרויאס גם בעבודותיו הפרטיות: עולם החלומות, המקום בו המציאות מתפרקת לסוריאליזם; והעולם שנמצא מחוץ לטווח חושינו. אלא שגורלם של שני הסרטים האלה לא היה טוב: באמצע צילומי “העורב” נהרג כוכב הסרט ברנדון לי. ו”עיר אפלה” נכשל בקופות והפך את פרויאס למוקצה מבחינת האולפנים. הוא ביים עוד סרט רוק קטן וסימפטי אבל נטול ייחוד באוסטרליה וחזר בשנות ה-2000 לשלם את חובו להוליווד בבימוי “אני, רובוט”. בלי תאונות קטלניות ועם הכנסות נאות בקופה, פרויאס שוקם, אבל במחיר האינטגריטי שלו: “אני, רובוט” היה כמעט נטול נוכחות לכל מה שהפך את “העורב” ו”עיר אפלה” לגדולים. זה היה סרט של ועבור וויל סמית, ובדרך פרויאס הקריב גם את יושרת המד”ב שלו, בעיבוד לא הכי נאמן למקור של אייזיק אסימוב. וכך, שוב, יצא פרויאס לגלות. והנה הוא חוזר. וראו זה נס: “הנבואה” הוא הסרט הכי אלכס פרויאסי מאז “עיר אפלה”. לא רק שלרגעים – בעיקר מהאמצע עד הסוף – חוזרים לזהות את מגע ידו, ושיש בו כמה להטוטי קולנוע מופלאים, אלא שזה בהחלט סרט שקרוב לנושאים בהם טיפל  קודם ומוסיף להם עוד.


בשורה התחתונה, מתחת לכל ענייני האימה, מדע בדיוני, מתח ואפוקליפסה שהסרט עוסק בהם, זהו עוד דיון שאופייני לקולנוע – מ”סולאריס” ועד “קונטקט” – לעשות במדע בדיוני שימוש כדי להעלות שאלות על מדע מול אמונה. האם הם סותרים זה את זה, או נובעים מאותו מקום. בכל הסרטים האלה השורה התחתונה זהה: האמונה מתחילה בנקודה בה הידיעה מסתיימת. וגם המדען, אחרי כל הבדיקות האמפיריות והתצפיות בשטח, צריך לבסוף להפעיל את נקודת האמונה שלו (אפילו “מלאכים ושדים”, בדרכו ההיסטרית, עוסק בזה).


“הנבואה” משוטט בנתיבי עלילה הולכים ומתעבים. בכל פעם נדמה שהסרט הופך למשהו אחר. הוא מתחיל כסרט על טבעי, ואז הופך לסרט אימה די מלחיץ (הפסקול של מרקו בלטרמי לרגעים היסטרי מדי, אבל עובד מצוין ביצירת לחץ), ואז פונה לכיוון היצ`קוקי, של מעקב, חקירה ואשה מסתורית, ואז עולה על מרכבת המדע בדיוני ונכנס למקום שאליו, אני מודה, לא ציפיתי שיגיע. הרגע הזה, בו הסרט חושף את כוונותיו האמיתיות מסוכן למדי. זה מקום בו סרט יכול לקרוס. הוא נמצא בסכנה להיות מופרך מדי. אבל כאן, בידיים של פרויאס, ובייחוד כשנזכרים ב”עיר אפלה” ובמקומות אליהם הגיע הסרט ההוא, איכשהו הכל מתאחה ומתרכז. כהפקה עצמאית חוץ-הוליוודית, יש משהו קצת מקושקש בעיצוב ובאפקטים, אבל דווקא העשייה הפחות מלוטשת עוזרת לסרט. כי יש בסרט משהו כמעט אנטי-הוליוודי. הוא מעז ללכת רחוק יותר מסרטים אחרים, כל נקודה שהסרט נוגע בה מגיעה למקום די קיצוני. וגם האימפליקציות הרוחניות שהסרט רומז אליהן, לא נטולות עניין ובעיקר, לא ממש מתחמקות מאמירה ברורה.


“הנבואה” מתחיל כשלידיו של ניקולס קייג’ מגיע נייר שנכתב 50 שנה קודם ושבכוחו לנבא את כל האסונות שקרו (וכנראה יקרו) מאז כתיבתו. בתחילה נדמה שהסרט עוסק בניסיונותיו של הגיבור לעשות בנייר שימוש ולמנוע את האסונות. אבל לא. מתברר שהעסק מורכב מזה. גיבורנו הוא פרופסור לאסטרופיזיקה, ואביו כומר. הפרופסור איבד את אמותנו באל. והוא מאמין שכל מה שקורה הוא רצף של תאונות וצירופי מקרים. מה שלא מסביר למה הוא נתן לבנו את השם קיילב (כלב), מי שהיה אחד מ-12 המרגלים שנשלחו לבדוק את ארץ ישראל בהוראת משה רבינו. קיילב היה איש מאמין. וגם המפתח לאמונה של הגיבור מצויה בידי בנו. אלא שהבן – למרבה אימת הצופים – מתחיל לשמוע דברים משונים ולראות אנשים משונים. וכאן חושיהם של מעריצי פרויאס נדרכים: האנשים המשונים האלה, האם הם נצר וזכר ל”אורחים”, אותם אנשים הנכנסים לחלומותינו ב”עיר אפלה” (ובכלל, לפרויאס יש עניין עקבי עם חלומות).


אלא שפרויאס בצד, “הנבואה” הוא קודם כל “סרטו החדש של ניקולס קייג`”. וקייג` הזה הוא בעיה: מצד אחד הוא נראה הכוכב הכי גדול שכנראה ממש אוהב ומחפש סרטי ז`אנר קצת שונים, מצד שני הוא כמעט תמיד מהווה נטל על הסרט. הוא זה שמאפשר לסרט לקרות, מבחינה כלכלית, אבל כבר שנים שהוא לא הופיע בתפקיד שבאמת התאים לו. כלומר, כדי ליהנות ממש מ”הנבואה” תצטרכו לדמיין שחקן אחר בתפקיד הראשי. אבל בסרט שעוסק באשמה ותיקון, בסופים והתחלות, קייג’ הוא כנראה המס שפרויאס היה צריך לשלם כדי להתחיל לחזור לכושר. “הנבואה” אינו “עיר אפלה”, אבל הוא הסרט הראשון של פרויאס מאז, שיכול לעמוד על אותו מדף מבלי להסמיק. וזה יוצר שחיוני שימשיך לאתגר את עצמו, ואותנו. הוא כביר.


ושימו לב לנקודה מעניינת. במערכה האחרונה, כשהווליום של העניינים התיאולוגיים עולה בסרט, מדבר ניקולס קייג’ עם אביו הכומר על עניין הקשור בנבואה והתגלות עליו דיבר אביו בדרשה בפנטקוסט. פנטקוסט הוא החג הנוצרי המקביל לחג שבועות היהודי. והנה, הסרט שיצא במרץ באמריקה, מגיע לישראל בדיוק בערב שבועות. סימן? שנילחץ?


“הנבואה”: בתי קולנוע ושעות הקרנה

נושאים: ביקורת

8 תגובות ל - “"הנבואה", הביקורת”

  1. coppola 25 מאי 2009 ב - 8:32 קישור ישיר

    Two and a half stars.
    Better go to the bew Raimi

  2. אורון 29 מאי 2009 ב - 8:38 קישור ישיר

    RED אלינו אווירון

    לא יכול להגיד ששמתי לב לאיכות יוצאת דופן. הצילום עצמו היה נהדר בעיניי, אבל הקרדיט הולך לצלם, לא למצלמה. מצד שני, ראיתי כבר סרטים “רגילים” בהקרנה דיגיטלית ולא ממש שמתי לב להבדל, אז אולי כל העניינים הטכניים של צילום-הקרנה וכד` חומקים מעיניי.
    את הסרט ראיתי בסינמה סיטי, באולם 7 אם אני זוכר נכון.
    בהצלחה בצילומיי סרטך 🙂

  3. רונן 30 מאי 2009 ב - 8:33 קישור ישיר

    ביקורת מצוינת לסרט מצוין
    שני קטעים שווים את הסרט כולו, ואפילו את הקשקוש המקושקש שהוא הסצינה האחרונה והמביכה: שוט-סיקוונס המטוס כמובן, וסצינת הסיוט של של כיילב.
    מדובר במקרה נדיר של סרט שמצליח לעמוד בציפיות שיצר הטריילר (הטריילר היה עוצר נשימה).

  4. רם 30 מאי 2009 ב - 8:37 קישור ישיר

    צולם במצלמת RED

    מי שראה את הסרט בהקרנה על מסך גדול,מעניין לדעת מה אתם חושבים על האיכות של התמונה?
    זה סרט הגדול הראשון שכולו צולם במצלמת RED
    http://www.red.com
    זאת מצלמת 4K מצלמת חומר גלם באיכות RAW עם חיישן בגודל סופר 35
    זה הפרוייקט הראשון בסדר גודל כזה שמשתמש רק במצלמה הזאת.
    רק לצורך ידע כללי בארץ מסתובבות בערך 10 מצלמות כאלו שניתן להשכיר אותן בחברות ההשכרה וגם אצל אנשים פרטיים. מכיוון שהעלות של המצלמה הוא לא גבוהה ביחס לטכנולוגיה שהיא מציאה
    בערך 40.0000 דולר.
    מה שאומר שגם סרטים ישראלים יוכלו להראות, תכנית לפחות ברמה הזאת.
    נ.ב

    בעוד 3 שבועות אני מתחיל לצלם סרט עצמאי אם המצלמה הזאת:)

  5. אוטו פוקוס 31 מאי 2009 ב - 8:41 קישור ישיר

    סרט איום

    קחו את “סיינס” של שיילאמאן, מעכו אותו, סחטו ממנו כל שמץ של מקוריות או ברק קולנועי, החליפו את מל גיבסון במיטבו בניקולס קייג` בתחתיתו, ותקבלו את “הנבואה”.

    סצינת החלום אכן עשויה היטב, אבל זוהי נקודת אור בודדה בסרט ארוך וגרוע במיוחד. סצינת ההתרסקות מבויימת באופן מזעזע – אז מה אם זה וואן-שוט?! כמות האנשים הנשרפים מגיעה לרמות מגוחכות (איך הם בכלל שרדו את הפגיעה?), והמבט המוטרד והחלול של קייג` כבר נמאס לפני חמישה סרטים. ב”לוסט” כבר ראינו איך מביימים סצינת התרסקות הרבה יותר טוב מזה.

  6. אורון 31 מאי 2009 ב - 8:42 קישור ישיר

    הסנגוריה (ספויילרים קלים לנבואה)

    אני בדיוק מסיים להגן על הסרט הזה מפני העורכת המאוד מאוכזבת שלי, שהלכה בהמלצתי (ניק-לינק).
    אז בראש ובראשונה צריך לזכור שהסרט לא מושלם, שהמגרעות שלו בולטות יותר מהצדדים החזקים שלו ויש בו את ניקלואס קייג`.
    אבל, יש בו גם כמה סצינות מעולות שחלקן הוזכר כאן: הרכבת התחתית, החלום של הילד ומעל כולן מבחינתי – המטוס המתרסק והוואן שוט שאחריו. לא רק משום שאחרי שהטפתי לפני שנה או יותר בבלוג הזה (או הקודם) על כך שוואן-שוטים לא עושים לי את זה כשאני מגלה אותם תוך כדי הצפייה, והסתבר לי שטעיתי. פשוט מפני שמהרגע שרואים את המטוס ועד לקאט שמגיע אחרי הרבה זמן, הרגשתי שאני שם. זה סרט מאוד אפקטיבי, מבחינתי, בהשריית האווירה שבו עליי כצופה.
    סיקוונס הסיום הוא המפתח, לדעתי, להרגשה הסופית כלפיי הסרט. אני מאוד אהבתי, לא הבנתי מאיפה זה בא לי וחיבבתי את העיצובים הלא שגרתיים. מי שהלך עם הסרט עד לנקודת הסיום ואז התאכזב עמוקות, לא פלא שהרגיש מרומה והקצין את דעתו.

    ועוד אבל: ההפתעה הגדולה יותר שעלתה לאקרנים בסוף השבוע היא “קחי אותי לגיהנום” לפי דעתי:
    http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,519,209,36467,.aspx

  7. הגמד 6 יוני 2009 ב - 8:36 קישור ישיר

    אחלה קטעים אבל הם בכל זאת די קצרים ואני לא בטוח שעל זה חושבים הצופים אחרי הסוף. זה לא הרי שהאביר האפל ייזכר בזכות הסצינה שהיט לדג`ר בורח בה מהבניין הקורס בפוזה כמעט אדישה כמו בזכות הדיאלוגים שלו. ואולי מה שנראה לי בעייתי זה שהאפקטים היו מוגזמים מדי, בסרט שברובו לא באמת דורש את זה(תוכן וצורה).

  8. הגמד 6 יוני 2009 ב - 8:40 קישור ישיר

    נראה סבבה בתור צופה פשוט אבל מצד שני, תמיד הסרטים בבתי קולנוע במרכז שהייתי בהם לא באמת חדים(את זה ראיתי באולם 1 בסינמה סיטי) – כנראה בגלל שיטת ההקרנה או העותקים(או שאני סתם פדנטי מדי)? בכל מקרה זה נראה לי בערך טוב כמו האביר האפל(באולם הגדול והלא סינמקס בגבעתיים), וגם פה האולם היה די ענק.


השאירו תגובה