08 ינואר 2020 | 23:34 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

“עיניים שלי”, ביקורת

“עיניים שלי”. הזוועה

יש רגעים שבהם גם מבקרי קולנוע לא מבינים מה קורה סביבם. זה מה שקורה לי עם ההתלהבות מהסרט עיניים שלי“, שכתב, ביים וערך ירון שני, החלק השני בטרילוגיה קולנועית שהתחילה עם עירום” (2018). ראיתי אותו לראשונה בהקרנות האקדמיה וכל כך לא אהבתי אותו שהייתי משוכנע שגם הסרט הזה יתאדה וייעלם ממש כמו עירום“, שהתמודד על פרסי אופיר שנה לפני כן, ועד לרגע זה לא הופץ מסחרית בארץ. אבל עיניים שלילא נעלם, אלא להפך: לתדהמתי הוא זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים ובפרס אופיר לבימוי. ערן נעים, השחקן הראשי, זכה בפרס המשחק גם בירושלים וגם באופיר. ובמקביל, לא מעט מעמיתיי המבקרים התחילו להמטיר על הסרט ביקורות מהללות וציוני חמישה כוכבים, ואני עומד משתאה מול ההבדל בין האופן שבו אני חוויתי את הסרט ובין חוות הדעת של הקולגות, עד כדי כך שהלכתי לצפות בו שנית, לוודא שלא עברתי שבץ מוחי בעת הצפייה הראשונה. ולא.

זה לא שלא אהבתי את עיניים שלי“, זה שממש שנאתי אותו. אני לא חושב שאי פעם שנאתי כך סרט. גם בסרטים שלא אוהבים מוצאים מדי פעם נקודות זכות, אבל לא כאן. בסרט הזה לא רק סבלתי אלא הרגשתי שהסרט תוקף אותי ומתעלל בי, בדיוק כמו שהבמאי עושה לדמויותיו ולשחקניו. ללא אמפתיה, ללא חסד, ללא עידון, סרט שכולו אכזריות, שהופק בכל השיטות הקולנועיות שאני מתנגד להן.

שני, שלפני עשר שנים זכה בפרס אופיר (יחד עם סקנדר קופטי) על עגמיהמוצלח והמורכב בהרבה, אוהב לעבוד עם שחקנים לא מקצועיים, נון-אקטורז, לעבור איתם סדנאות משחק וכניסה לדמות, לתת להם סצינות ולבקש מהם לאלתר את הדיאלוגים בעצמם. בשיטה הזאת הוא יצר כעת שלושה סרטים תחת השם טרילוגיית אהבה“. כמה ציני צריך להיות כדי לעשות סרטים על אונס ועל אלימות בתוך המשפחה ולקרוא להם טרילוגיית האהבה” (את השלישי לא ראיתי). קשה להתעלם מתחושת הנצלנות שמתעוררת כשרואים את הרגעים המסוכנים מבחינה רגשית אליהם מכניס הבמאי את צוותו הלא מקצועי. רגעים טעונים של קונפליקטים בין הורים וילדים, ובין בני זוג לא זוכים לפיתוח תסריטאי ודרמטי מעמיק אלא מידרדרים במהרה לארגסיביות, בכי וצעקות, כי השחקנים הלא מיומנים מתגלים גם כתסריטאים לא מיומנים.

עשייה של סרט הוא תהליך בנייה של עולם. הבמאי בורא עולם ומארח אותנו, הצופים, בו. אני מעדיף סרטים שבוראים עולם שגם אם יש בו רוע ואלימות, בכל זאת יש בו חמלה ורחמים. מעדיף סרטים שמראים שבכל הסבל יש גם נקודות אור, סרטים שמציעים תיקון. אבל העולם ששני בורא הוא כזה שאני רק רוצה לברוח ממנו. אחרי העולם מלא הקיא, הצואה והאונס של עירום“, “עיניים שלימביא אותנו אל עולמו של שוטר בשם רשי. בסצינות הראשונות בסרט הוא מגיע לבית בו אב מתעלל בבנו; ואז לזירת פשע בה אב קפץ התאבד עם שני ילדיו הקטנים מקפיצה מגובה רב; אחר כך הוא הולך למרפאת נשים עם אשתו, כדי לגלות שטיפולי ההפריה שהם עוברים נכשלו; ומתעמת בצעקות עם בתו החורגת שרוצה להצטלם לבוק דוגמנות בתמונות חושפניות. ואלה 20 הדקות הראשונות של הסרט, בהן כל סצינה מכניסה אותנו עמוק יותר ויותר לעולם של אלימות וכיעור. כשנער שרשי חקר בחשד לאחזקת סם מעליל עליו שהוא הטריד אותו מינית (כי בקולנוע הריאליסטיהחברתי הישראלי כנראה שמישהו חושב שזה חשוב להציג תלונות על הטרדה מינית כפברוק והפללה), רשי מגלה שאין אף אחד שיגבה אותו, לא בתחנה ולא בבית. וההידרדרות שלו רק הולכת ונהיה קיצונית יותר ויותר עד לסוף הזוועתי ומעורר החימה. סוף שלא מציג תמונת מצב חברתית, אלא שמציג את נקודת המבט הפסימית על העולם של יוצרי הסרט. סרט שבטפשותי וברצון להגן עליו צפיתי בו פעמיים, ופעמיים הוא זיהם לי את הנשמה.

(פורסם ב”כלכליסט”, 6.1.2020)

נושאים: ביקורת

2 תגובות ל - ““עיניים שלי”, ביקורת”

  1. וירג'יניה דבליו 11 ינואר 2020 ב - 5:27 קישור ישיר

    מה, אתה לא יודע? מתים אצלנו על נושאים כאלה. שוטר שמטריד מינית? אם הנער היה גם פליט או טרנסג’נדר או ערבי, כבר היינו זוכים באוסקר.

    את הסרט לא ראיתי, אבל אחרי שקראתי שתי ביקורות הפוכות לחלוטין (שלך ושל קמרלינג), עכשיו אני סקרנית.

  2. אלון 2 פברואר 2020 ב - 7:39 קישור ישיר

    ביקורת מאד אמיצה! לא טריוויאלי לכתוב דברים כאלה על קולנוע ישראלי, אז שאפו שלא התפשרת!


השאירו תגובה