24 ינואר 2020 | 11:21 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

“נשים קטנות”, ביקורת

“נשים קטנות”. אדפטיישן

מיד אחרי שהיתה מועמדת לאוסקר על בימוי ליידי בירד” – בסך הכל האשה החמישית שעשתה את זה הבינה גרטה גרוויג שיש לה הזדמנות להגשים חלום. והחלום שלה היה לעבד למסך את נשים קטנות“, ספרה של לואיזה מיי אלקוט. מתברר שזה לא חלום מקורי: הספר הקלאסי הזה עובד כבר לפחות חמש פעמים לקולנוע כולל שני עיבודים מוכרים למדי מ-1994 ומ-1949 – ועוד יותר מזה לטלוויזיה. אז למה אחת היוצרות הכי מקוריות של העשור האחרון, ונסיכת הקולנוע העצמאי, מנצלת את העובדה שאולפן הוליוודי גדול (סוני) רוצה להשקיע בסרטה הבא כדי לחזור ולבצע את מה שרבים לפניה כבר עשו? כי לגרוויג היה רעיון איך לספר את הסיפור המוכר הזה באופן שעוד לא שמענו.

בשלושת הסרטים הקודמים שהיא כתבה, יצרה גרוויג מעין אוטוביוגרפיה סדרתית של נערה בת דמותה, וחלומותיה להגיע לעיר הגדולה ולהתבלט בעולמות האמנות והיצירה. היא סיפרה את הסיפור שלה בסדר כרונולוגי הפוך: “ליידי בירד” (2017), אותו היא כתבה וביימה, מספר על נערה (סרשה רונן) מסקרמנטו בבית ספר קתולי, על יחסיה המורכבים עם אמה ואביה, ועל החלום שלה להגיע לניו יורק. “גברת אמריקה” (2015) סיפר, יש להניח, על אותה נערה (עכשיו בגילומה של לולה קירק) שמגיעה ללימודי כתיבה יוצרת בקולגומוצאת את האשה המבוגרת ממנה שהופכת למוזה ולמקור ההשראה שלה. ופרנסס הא” (2012) הוא סיפורה של אותה נערה, עכשיו כבר אשה צעירה אחרי הלימודים (בגילומה של גרוויג עצמה), שרוצה שחייה כבר יתחילו, רוצה להשאיר חותם על העולם, אבל העולם נותר אדיש לחלומותיה. את שני הסרטים הראשונים במה שנדמה כטרילוגיהבדיעבד כתבה גרוויג וביים בן זוגה לחיים, נואה באומבך. ועכשיו השניים מועמדים זה מול זו בקטגוריית הסרט הטוב ביותר באוסקר, הוא על סיפור נישואים“, היא על נשים קטנות“.

באופן קסום, “נשים קטנותבגרסה של גרוויג נראה כמו המשך ישיר של סרטיה וכמו פרק נוסף בהרפתקאותיה של אותה אשה צעירה, שמנסה למצוא דרך לאזן בין החיים עצמם ובין האופן שבו היא מנסה לתרגם אותם ליצירת אמנות. גרוויג, שעשויה (וראויה!) לזכות באוסקר על התסריט המעובד החכם להפליא שלה, מספרת את נשים קטנותמחדש. מי שמחפש גרסה נאמנה למקור, כזו שתגרום לו לחסוך את הקריאה בספר לטובת בוקריפורט בבית הספר, יתאכזב. זו גרסה שלוקחת לא מעט חרויות על המקור, אבל מצליחה להצדיק כל אחד ואחד מהשינויים שהיא מכניסה לספר.

בגרסתה של גרוויג, “נשים קטנותהוא סיפור המתנהל בשני צירי זמן. הציר האחד מספר את סיפורן של ארבע הבנות של משפחת מארץ‘, שגרות באמצע המאה ה-19 עם אמן בקונקורד, מסצ’וסטס, בזמן שאביהן מגויס לצבא הצפון במלחמת האזרחים. ארבע בנות שהחיים מבקשים מהן להתבגר ולהיות עצמאיות, אבל הן חולמות להטביע את חותמן בעולם באמצעות מוזיקה, ציור וכתיבה. הציר השני מתרחש שנים אחר כך, כשגו מארץמנסה להגשים את חלומה להיות סופרת, ומוכרת סיפורים לעיתון בעיר הגדולה, בציר עלילתי שחלקו לקוח מתוך הביוגרפיה של לואיזה מיי אלקוט ולא רק מתוך הספר עצמו. שם ממש כמו גיבורותיה של גרוויג בסרטיה הקודמים גו (שוב בגילומה של סרשה רונן) צריכה למצוא דרך לנהל גם את החיים הקשים לכשעצמם, וגם את האופן שבו היא מתארת אותם בכתיבתה ולהכריע בדילמה האם להעניק קוראים פיסת חיים ריאליסטית, או בריחה מהנה מהמציאות, תוך בגידה בה. כחלק מהתחיך הבשלתה כסופרת, ג’ו נאלצת לנהל משא ומתן עם העורך שלה לגבי האופן שבו עליה לספר את הסיפור. וכך, גרוויג לא רק מעבדת למסך ספר שהיא אהבה בילדותה, אלא מוסיפה לו את דברי הפרשנות שלה: איך כותבים סיפור – ובעיקר, למה לכתוב?

במערכה האחרונה גרוויג עושה פעלול תסריטאי נהדר ומתוחכם שכדאי לשים לב אליו (ואולי אף להיות מודעים אליו לפני הצפייה). לקראת סוף הסרט אנחנו נעים הלוך ושוב בין גו, שכותבת את הסיפור, ובין הסיפור כפי שהוא מתגשם מעל דפיה. והסיפור הזה משתנה על פי עצותיו של העורך שלה, וההבנה של גו שלפעמים כדאי להעדיף את הכסף וההצלחה המסחרית (ואת אהבת הקהל) על פני האמנות והאמת האבסולוטית. כשהחיים קשים, כדאי שהסיפורים יהיו קלים.

את מה שגרוויג עושה היא ככל הנראה כבר ראתה בסרט קודם: זה בדיוק מה שעשה צרלי קאופמן בסוף של אדפטיישן“. קאופמן יצר בסרטו שתי דמויות של תסריטאים, אחים תאומים. האחד מיוסר בגלל האמנות, השני רוצה את הכסף וההצלחה. האחד כותב את רוב הסרט ונתקע כשהוא אבוד בלי סוף, ואז את סוף הסרט כותב האח השני. זה בדיוק מה שעושה גם גרוויג: גו מארץכותבת את רוב הסיפור מנקודת מבט אחת, ואז בסוף בוחרת בנקודת המבט האחרת. ואיך אנחנו יודעים שגרוויג שאבה את השפעתה מאדפטיישן“? קודם כל, כי זה ניכר בכתיבה ובסרט עצמו שמשנה כיוון ומהלך לקראת סופו, באופן אירוני ומשעשע מאוד; אבל גם כי היא ליהקה לתפקידי משנה את מריל סטריפ וכריס קופר, שמגלמים דמויות שמתכתבות ברמיזה עם הדמויות שגילמו בסרטו של ספייק גונז (קופר זכה באוסקר על תפקידו ב”אדפטיישן”). וכך, גרוויג יוצרת סרט תקופתי עם מגע עכשווי לחלוטין. לא רק בקצב הנהדר שלו – עם התשוקה העצומה של גיבורותיה להיות כל הזמן בתנועה, בריצה או בריקוד, ממש כמו פרנסס הא – אלא גם כי זה לא רק הסיפור הקלאסי, אלא גם הניתוח שלו, מנקודת מבט בת זמנינו, של יוצרת פיקחית שיודעת שבאמנות יש המון אמת, אבל גם לא מעט שקר.

(גרסה מורחבת לביקורת מ”כלכליסט”, 23.1.2020)

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה