20 ינואר 2020 | 00:27 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

“ריצ’רד ג’ול”, ביקורת

“ריצ’רד ג’ול”. תסמונת הגיבור המזויף

במידה רבה, “ריצרד גול“, סרטו החדש של קלינט איסטווד כבמאי, הוא המשך ישיר לסרטו סולי” (2016). בשני המקרים, איסטווד מספר סיפור אמיתי על אדם פשוט ולא מרשים במיוחד, שברגע אחד קיבל החלטה אמיצה וקרת רוח והציל את חייהם של מאות אנשים. ובשני המקרים, רגע הגבורה הקצרצר הזה שנמשך שניות בודדות הוליד מסכת ארוכה של חקירות מצד הממשל כדי לברר האם האיש בעצם אשם באירוע שקרה ורק מעמיד פני גיבור. “תסמונת הגיבור המזויף“, קוראים לזה בריצרד גול“, צירוף מילים שחושף את הנושא את הנושא שהכי מעסיק את איסטווד כיוצר: גבורה.

ריצרד גול“, מצטרף לסולי“, “רכבת 15:17 לפריז” (סרטו הלפני אחרון שלא הוקרן בישראל), “צלף אמריקאיוגיבורי הדגל“, חמישה סרטים מאוד לא אחידים ברמתם חלקם להיטים ומועמדים לאוסקר, חלקם כשלונות מסחריים ואמנותיים שכולם מביטים במבט ביקורתי על מושג הגבורה ומה הופך אדם לגיבור בעיני הציבור, ולא פחות חשוב מזה האופן שבו מעשה הגבורה משפיע על המשך חייה האישיים של הדמות, שמשהו בסיסי בקיומה מתערער.

נקודה משותפת לחמשת הסרטים האלה היא העובדה שכולם עוסקים בגברים במדים – לרוב חיילים, אבל במקרה של סוליאלה מדים של טייס, ואצל ריצרד גולמדים של חברת אבטחה בסיפורו של איש שהמדים הם משאת נפשו. החלום של גול הוא לעבוד ברשויות אכיפת החוק, להיות עם תג רשמי מטעם המדינה, אלא שמצבו הגופני ומצבו המנטלי מונעים ממנו להגשים את החלום הזה, אז הוא עובד באבטחה.

זהו הסיפור האמיתי של האיש שגילה ב1996 את הפצצה שהוטמנה בפארק ציבורי באטלנטה גורגיה, בזמן חגיגות מוזיקליות שהתקיימו לרגל האולימפיאדה שהתארחה בעיר. השעה הראשונה בסרט מציגה כרוניקה מוצלחת של האירועים שהובילו לפיגוע הזה, שבוצע על ידי איש מיליציה ימנית קיצונית. איסטווד מציג רצף אירועים שהולכים ונהיים מותחים ככל שהסרט מתקדם אל נקודת האמצע שלו, שהיא גם למעשה שיאו. איש הביטחון, שיש לו כנראה איזושהי הפרעת התנהגות לא מאובחנת, מגלה את המטען ומונע מה שהיה יכול להיות פיגוע גדול וקטלני בהרבה.

החצי השני של הסרט מציג את התסבוכת אליה נקלע ריצרד גול בעקבות אותו אירוע. רגע אחד קטן של פרסום ותהילה כולל ראיון אצל דיאן סויר שחולף כשסוכני האף.בי.איי הממונים על החקירה מעלים את ההשערה שאולי גול בעצמו הטמין את הפצצה ולכן ידע להזהיר מפניה. עיתונאית מהעיתון המקומי של אטלנטה מפלרטטת עם אחד הסוכנים שמדליף לה את כיוון החקירה החדש, היא מפרסמת את ההדלפה ככותרת ראשית וגול הופך מגיבור לחשוד. עורך הדין של גול, שלפני רגע היה אמור לעזור לו לנסח חוזים עם הוצאות לאור שרצו להוציא לאור את סיפור חייו, נאלץ כעת להגן עליו מפני שני הגופים החזקים ביותר באמריקה: הממשל והתקשורת“.

החלק הזה של הסרט פחות מעניין ומבוים בעצלתיים, בעיקר כי נדמה שאיסטווד מנסה להפוך את הסיפור לכתב אישום נגד פזיזות תקשורתית, במקום למותחן היצקוקיאני בו אדם חף מפשע נחשד ברצח שהוא לא ביצע. הסרט חסר את תחושת הרדיפה והפראנויה שאיפיינו סרטים משנות השבעים, שהציגו קונספירציות של רדיפת הממשל את האזרחים.

החלק הזה בסרטו של איסטווד משך אליו אש מצד מבקרי הקולנוע האמריקאיים, שהאשימו אותו ביצירת סרט תעמולה פרו דונלד טראמפ, שהרי גם הנשיא האמריקאי טוען שהאף.בי.איי והתקשורת רודפים אותו על פשע שהוא לא ביצע. יש רגליים להאשמה הזאת, אבל יש בה גם מידה של התחסדות שכן מה חדש כאן? איסטווד תמיד היה אחד היוצרים השמרנים, הפטריוטים והנוטים ימינה מבחינה אידיאולוגית בתעשיית הקולנוע האמריקאית והוליווד תמיד הצליחה לא רק להכיל אותו בתוכה, אלא גם להצדיע לו על עצמאותו ועשייתו שוב ושוב. וכאמור, הסרט הזה לא שונה במיוחד מהסרטים שהוא עשה לפני נשיאות טראמפ. כמו כן, אי אפשר להתכחש לעבודה שמדובר בסיפור אמיתי שאכן מציג את התקשורת ואת סוכנות הבילוש הפדרלית ברגעיהן הלאטובים, והסרט הזה ראוי שישמש תמרור אזהרה לעיתונאים, ולא מושא תקיפה מצידם.

נקודת מחלוקת נוספת שהביאה להתקפה על הסרט בתקשורת האמריקאית היתה האופן שבו הוצגה העיתונאית שפרסמה את הסקופ: אשה פלרטטנית, שפותחת כפתור נוסף בחולצתה ולא מהססת להציע לסוכן האף.בי.איי סטוץ בעבור סקופ. כתבת ואניטי פייר“, מארי ברנר, שעל כתבתה מבוסס הסרט, כתבה באחרונה שבעוד הייצוג הזה אכן נראה בעייתי בסרט, הוא אינו בהכרח שקרי, ושעורכי העיתון משתמשים בטענה הזאת כי להדוף את הביקורת המוצדקת מצד הסרט על כך שפרסמו ידיעה פזיזה שהרסה את חייו של אדם, שלא היו לו האמצעים והכוחות להתמודד עם פרסום מסוג זה. הפרשה הזאת, כתבה ברנר, נלמדת כיום בבתי ספר לתקשורת בארהב, על הסכנות בסיקור נמהר ופזיז.

וכך, ויכוח פוליטי על ייצוגים ונאמנויות מפלגתיות מסתיר את העובדה שאיסטווד ביים סרט שרק חצי ממנו טוב, והחצי השני נטול כריזמה כמו הגיבור שלו, ובעיקר נשמע כמו שרשור טוויטר. ובייחוד מתעלם מהעובדה שבעבר דווקא יוצרים ימנים כמו איסטווד הציגו את האנשים במדים ואת הסוכנויות הפדרליות כאנשים ללא רבב (עע כתב ההגנה של איסטווד על גיי אדגר הובר בסרט עליו מ2011), בשעה שדווקא יוצרים המזוהים עם השמאל מציגים עמדה חשדנית כלפי מוסדות המינה. ואילו מאז שטראמפ נשיא, הרי שגם בריצרד גולוגם בסרטו הקודם, “הפרד“, סוכני האף.בי.איי הם פתאום הנבלים אצל איסטווד. כמה משונה, כדי ליישר קו עם טראמפ, איסטווד כעת חשדן כלפי המדינה ומוסדותיה? אולי הוא נהיה שמאלני.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב”כלכליסט”, 19.1.2020)

נושאים: בשוטף

תגובה אחת ל - ““ריצ’רד ג’ול”, ביקורת”

  1. ג׳ון 24 ינואר 2020 ב - 9:20 קישור ישיר

    מרתק, אבל רק להזכיר שהוא ביים כבר ב97 – בשיא ממשל קלינטון (ולפני סיפור לווניסקי) – את ״כוח להשחיט״, שבו — ״ספויילר״ — השירות החשאי הורג בשוגג אשה שהנשיא מקיים איתה רומן והממשל פועל להסתיר את האירוע ולהאשים גנב חף מהפשע. אמנם זה ביקורת כשהממשל מהשמאל הפוליטי (בדיעבד עקב אכן נושאים שהיו בעייתיים – ולפי עדויות גם אצל כמה מהנשיאים הקודמים), אבל ביקורת.


השאירו תגובה