"הפרידה". עני באהבה

"הפרידה", שכתבה וביימה לולו וואנג, הוא אחד הסרטים המצליחים שיצאו מפסטיבל סאנדאנס מלפני שנה, עם הכנסות של 19 מיליון דולר מול תקציב של שלושה מיליון דולר – הישג מרשים להפקה שהיא אמנם אמריקאית, אבל שכמעט כולה דוברת סינית (ואילולא היה את "פרזיטים" שבא ושבר שיים, "הפרידה" היה יכול להפוך גם לסרט שאינו דובר אנגלית המצליח ביותר השנה בארה"ב). שנה אחרי בכורתו הוא זיכה את השחקנית שלו, אקוואפינה, בגלובוס הזהב לשחקנית הטובה ביותר בקטגוריית הסרט הקומי. כמו סרטים רבים של במאיות השנה, גם הסרט הזה לא הצליח לתרגם את הצלחתו הקופתית ואת הביקורות המשבחות שלו לכדי מועמדויות לאוסקר. אבל קשה שלא לתהות מה היה סוד קסמו: האם יש המון סינים–אמריקאיים שרוצים לראות את המורשת והשפה שלהם על המסך? או שאולי האמריקאים מגלים כעת עניין במה שקורה בסין, ובפערי התרבות והגינונים בין שתי המעצמות?

וואנג, שנולדה בבייג'ינג והיגרה עם הוריה לארצות הברית כשהיתה ילדה, כתבה את "הפרידה" בהשראת סיפור אמיתי שקרה לה ולמשפחתה: כשבני משפחתה באמריקה ובסין גילו שלסבתא יש סרטן, הם החליטו לטוס אליה כולם בתירוץ של חתונה משפחתית, כדי להיות לצד הסבתא ולהיפרד ממנה, אבל – וזה חשוב – מבלי לספר לה כלל שהיא חולה. אקוואפינה ("עשיר באהבה", "אושן 8") מגלמת את בילי וואנג, בת דמותה של הבמאית, שגדלה בארה"ב ולא מכירה את מה שמתברר שהיא מסורת סינית מוכרת: להסתיר מהחולים את דבר מחלתם, מתוך אמונה שמה שהורג את החולים הוא הפחד מפני המוות ולא המחלה עצמה (בראיונות שקיימה וואנג בקיץ האחרון, לקראת הפצת הסרט באמריקה, היא הוסיפה שהעובדה שסבתה עדיין בחיים היא עדות לכך שהשיטה הזאת עובדת, ועכשיו לו רק תצליח למנוע ממנה אי פעם לראות את הסרט שבו היא רצה לספר לעולם שסבתא שלה גוססת מסרטן).

בדומה ל"עשיר באהבה", גם "הפרידה" הוא סרט תוצרת אמריקה שעוסק בפערי התרבויות והמנטליות בין הסינים שחיים בסין ובין קרוביהם שהיגרו לאמריקה. אך בעוד "עשיר באהבה" היה מעין מיוזיקל קאמפי צבעוני ורומנטי, "הפרידה" הוא סרט שמציג נקודת מוצא לכאורה קומית, אבל הוא למעשה סרט נטול שמחה, ובאופן מפתיע – בוודאי לסרט שמתויג בטעות כקומדיה – כמעט חסר הומור.

וואנג עושה עבודה לא רעה בתיאור הוויזואלי של הפערים בין בני המשפחה והיא משתמשת בעדשות רחבות כדי ליצור קומפוזיציות המציבות חללים ותהומות בין הדמויות, שיש ביניהן מעט מאוד קרבה. אקוואפינה, קומיקאית אמריקאית שאביה סיני ואמה קוריאנית, מפתיעה בכך שהיא עושה בסרט הזה עבודה טובה יותר ברגש ודמעות יותר מאשר בצחוקים.

בסרט שעוסק בסודות והסתרה, אפשר לדמיין שני תרחישים קומיים אפשריים – האחד, שפערי המידע בין הסבתא ובין בני משפחתה יולידו שלל סיטואציות של אי הבנה, ליצירת קומדיה של טעויות. התרחיש השני הוא זה שבו הסבתא תגלה את דבר ההסתרה או שתחשוף סוד משל עצמה. וואנג, שכנראה ביקשה להיצמד לסיפור המשפחתי כפי שקרה במציאות, בוחרת לוותר על שני התרחישים הקומיים הצפויים, ובכך הופכת את האלטר–אגו שלה לדמות שנמצאת במצב של אבל מתמשך, ואת הסרט לקינה על ילדות אבודה, ועל אשה צעירה שמבינה שהמסורת והמורשת שלתוכה נולדה ושאליה היא מתגעגעת נקרעה ממנה פעם אחת, וכעת בפעם השניה. הרעיון ההתחלתי של הסרט נשמע מרתק על פניו, אבל הסרט ממצה את הסיטואציה הזאת מהר מאוד, ואנו נותרים עם סיפור שחוזר על עצמו, עם רצף של סיטואציות שלא מתפתחות (כי הרי אסור לספר לסבתא כלום) ועם תחושה לא נוחה שהבמאית קצת עושה סיבוב ציני על חשבון הסבתא שלה. כן, יש בסרט כמה בדיחות חביבות בפתיחתו, אבל עם כל הכבוד להצלחה האמריקאית, "הפרידה" הוא סרט שדועך מהר. זו ללא ספק הקומדיה הכי עצובה של השנה.

(פורסם ב"כלכליסט", 28.1.2020)

ציוץ