"הג'נטלמנים". גנגסטר אמריקאי בלונדון

בעוד קוונטין טרנטינו מסתובב בעולם ומאיים שבעוד סרט אחד הוא פורש מבימוי, מוכיח גאי ריצ'י איך נראית קריירה קצת יותר מאוזנת, שנעה באופן שקול ומדוד בין סרטים קטנים שהוא עושה להנאתו, ובין סרטים גדולים ותעשייתיים יותר.

ריצ'י נכנס לחיינו לפני 22 שנה עם "לוק, סטוק ושני קנים מעשנים", בתקופה שבה כל מי שעשה סרטי פשע קומיים–למחצה נחשב כחקיין של טרנטינו. מאז הוא זיגזג יפה בין הסרטים שהוא כנראה הכי אוהב לעשות (קומדיות פשע שחורות) ובין משימות שהוא ביצע עבור האולפנים, חלקם חביבים ("שרלוק הולמס"), חלקם קטסטרופליים ("המלך ארתור"). בשנה שעברה הוא הפתיע כשביים עבור אולפני דיסני את "אלאדין", שהיה מיוזיקל סימפטי, והסרט הראשון בתולדותיו שהכניס יותר ממיליארד דולר. בהזדמנות יהיה מעניין לשאול את ריצ'י ואת טרנטינו מה עדיף לקריירה של במאי: שלושה אוסקרים או מיליארד דולר?

וכך, בזריזות מרשימה, דילג ריצ'י מהסט של "אלאדין" לסט של "הג'נטלמנים", שנראה כמו וינטג' ריצ'י. זו מהתלת פשע–אלימות–סלפסטיק בריטית, מהסוג שבנה את המוניטין של ריצ'י. מתיו מקוננוהיי מגלם גנגסטר אמריקאי בלונדון, שמתשלט על שוק גידול והפצת המריחואנה. כשהוא מחליט לפרוש מעסקי הפשע ולמכור את האימפריה שלו למתחריו, פורצת מלחמת שליטה וטריטוריות בין הגיבור שלנו, גנגסטר יהודי ואיל סמים סיני. וכצפוי, הקליעים ניתזים לכל עבר והגופות הולכות ונערמות, כמעט כאילו שלריצ'י יש דחף לרחוץ את ידיו בדם כדי להתגבר על העובדה שהוא ביים לפני שניה סרט ילדים עם וויל סמית.

הגימיק של "הג'נטלמנים", ומה שהופך אותו מסתם עוד סרט גנגסטרים צפוי לסרט שיש בו כמה רגעים של שנינות חיננית, קשור באופן שבו הסיפור הזה מסופר לנו. הגיבור האמיתי של הסרט, מתברר לנו עד מהרה, הוא דווקא דמות נכלולית ומשעשעת שמגלם יו גרנט (שעושה חיקוי מבדר למדי של מייקל קיין) – חוקר פרטי שאוסף מידע על סינדיקט הסמים של מקונוהיי, אבל לא לגמרי סגור על עצמו מה לעשות עם המידע שהוא גילה. האם למכור אותו לטבלואיד בעבור 150 אלף פאונד, האם לסחוט את הגנגסטר עצמו בעבור 20 מיליון, או האם לכתוב את הסיפור כתסריט ולמכור אותו לחברת מיראמקס.

וכך, מי שמספר לנו את הסיפור הוא האיש הזה, שהוא על פי הודאתו הגמורה מספר לא אמין, כזה שמערבב בין עובדות ובין ספוקלציות. מה שהופך את "הגנטלמנים" לסרט שבו העלילה כל הזמן סותרת את עצמה, נעה קדימה ואחורה, מציעה תרחישים אפשריים, ופונה שוב ושוב אל רגעים קולנועיים ומופרכים, שבהם המספר/המחבר שלנו נותן לקלישאות הז'אנר להשתלט עליו. לכן, אם יש ביקורת על הסיפור של "הג'נטלמנים" – כמו למשל מערכה אחרונה שטסה בספיד אל מחוזות מופרכים עם רצף בלתי סביר של צירופי מקרים ופתרונות דאוס אקס מכינה – היא לא יכולה לבוא אל התסריט של ריצ'י אלא אל כשרון הכתיבה של הבלש הפרטי, שמתגלה כתסריטאי בינוני.

לריצ'י מעולם לא היה סרט אחד גדול (אם כבר השוונו אותו לטרנטינו, הנה ההבדל), אלא כמה וכמה סרטים מבדרים ומסוגננים. "הג'נטלמנים" הוא מעין פרויקט צידי קטן וככה הוא תוספת מבדרת לפילמוגרפיה, ועם רגעים ארס–פואטיים שנראים כמו הפרודיה של ריצ'י על עצמו. הסרט מסתיים עם השיר "זהו בידור" של הג'אם. כי בסופו של דבר, אכן, זה רק בידור.

(פורסם ב"כלכליסט", 2.2.2020)

ציוץ