"חיים נסתרים" של טרנס מאליק. אדם, טבע ודין

את טרנס מאליק גיליתי, למעשה, רק ב-2011. כבר היתה לו קריירה ארוכה ומסתורית עוד לפני זה, בה ביים שני סרטים מהוללים בשנות השבעים ("שבילי הזעם" ו"ימים ברקיע"), נעלם ל-20 שנה ואז חזר בשנות התשעים עם "הקו האדום" ובתחילת שנות האלפיים עם "העולם החדש". אבל אז, אחרי ארבעה סרטים בארבעים שנה, מאליק פתאום הכניס את הקריירה שלו להילוך חמישי והתחיל לתת תפוקה. היום יוצא בארץ סרטו הארוך העשירי, "חיים נסתרים", שהוא הסרט השישי שמאליק הוציא למסכים בעשור האחרון, מאז ש"עץ החיים" שלו זכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן ב-2011 והיה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר. "עץ החיים" היה גם הסרט שבו לראשונה הבנתי מה הוא עושה.

סרטיו של מאליק יפים ומסתכלים. הם תמיד יהיו מרהיבים לצפייה בזכות העובדה שמאליק בוחר את הצלמים הכי טובים שיעבדו איתו – נסטור אלמדרוס זכה באוסקר על "ימים ברקיע", ג'ון טול ועמנואל לובצקי היו מועמדים לפרס על הסרטים שצילמו לו. כמעט תמיד בעדשות רחבות מאוד, כמעט תמיד רק באור טבעי, כמעט תמיד רק בשעה המוזהבת, שעה לפני השקיעה. בסרטים של מאליק אתם עשויים למצוא את השמש תמיד באותה נקודה מעל קו הרקיע. עשרות ימי צילום ושמש בגבעון דום.

מצד שני, לא לגמרי ברור מה קורה בהם. תהליך העבודה שלו משונה ויוצא דופן. הוא מגיע עם תסריט ושחקנים לסט הצילום. מצלמים מה שמצלמים – שורות של דיאלוג ופעולות של דמויות – אבל גם יוצאים לצוד במצלמה רגעים יפים ולא מתוסרטים של טבע ואור. ואז מאליק נכנס לחדר העריכה ולרוב לא יוצא משם שלוש שנים, בהן הוא זורק לפח את הסרט שאותו יצא לצלם, ומפסל מחומרי הגלם יצירה חדשה לחלוטין, שמלווה כמעט כולה בקריינות של הדמויות – קריינות שלעיתים נדירות מקדמת את העלילה אלא רק מאירה את הסיטואציה במכתמים של הגות. "הקו האדום" חשף קצת את התהליך הזה לקהל הרחב, כשהתברר שאדריאן ברודי, שהיה אמור להיות גיבור הסרט, גילה בהקרנת הבכורה שכמעט כל הסצינות שלו נשארו בחוץ, יחד עם הסצינות של גארי אולדמן, ויגו מורטנסן ומרטין שין. מאליק, לפיכך, הוא פסל של קולנוע: מלקט חומרי גלם יפים ומגלף מתוכם סרט שיהיה אווירתי ואבסטרקטי. סרטיו אינם מעבירים סיפור אלא הרהור.

כשמאליק השתמש בטכניקה הזו ליצירת סרט מלחמה (המבוסס על ספר ידוע) או דרמה היסטורית, היה בכך משהו שבמבט ראשון הכעיס אותי. תהיתי האם הוא בכלל יודע איך עושים סרטים. אבל אז הגיע "עץ החיים" וכבש אותי. בסרט הזה הכל עבד – התחושה המרחפת, מצב החלום שאליו הוא הכניס את צופיו, הצגת הדמויות כמי שמתבוננות בעולם ולא פועלות בתוכו, והשילוב הפלאי בין צילום ומוזיקה. סרט מושלם, שבמידה רבה לימד את מתנגדיו של מאליק איך היה עליהם (עליי) לצפות בסרטיו הקודמים. סרטים שהם רצף של מחשבות ולא של אירועים.

ההצלחה של "עץ החיים" הפכה את מאליק לבמאי שזכה לעדנה רגע לפני יום הולדתו ה-70. בעשור האחרון לא מעט במאים חשפו את השפעתו עליהם – כמו אלחנדרו גונסלס איניאריטו (ב"האיש שנולד מחדש"), דיוויד לאורי (ב"סיפור רפאים"), אנדרו דומיניק (ב"האיש שירה ג'סי ג'יימס"), דיוויד גורדון גרין (ב"ג'ורג' וושינגטון"), ואפילו כריסטופר נולן (ב"בין כוכבים"). אבל סרטיו רק הלכו ונהיו מופשטים ואיזוטריים יותר, עד כדי כך שלבתי הקולנוע בישראל הם הפסיקו להגיע, ובהדרגה גם לפסטיבלי קולנוע בארץ. "חיים נסתרים" הוא הסרט הראשון שלו שמגיע להקרנות מסחריות בארץ, ועם שלוש שעות ועלילה אווירתית, הוא יענג את הסינפילים, אבל עשוי לאתגר את הקהל הרחב. מי שייקח הימור על הסרט ויבוא מצויד בסלנות ושאר רוח, יחף לא רק ליצירה יוצאת דופן, אלא גם ליוצר ייחודי מסוגו, בוודאי בקולנוע האמריקאי.

"חיים נסתרים" הוא כמעט הסרט הכי קונוונציונלי שמאליק ביים – יש שם ממש סיפור, וסצינות שמקדמות עלילה. זהו סיפורו האמיתי של חוואי אוסטרי ב-1939, שבכפר הנידח שלו נראה שהזמן עצר מלכת במאה ה-17, ועדיין קוצרים את התבואה במגל וחרמש לצלילי באך והנדל. כשפורצת מלחמת העולם השנייה ואזרחי אוסטריה נדרשים להתגייס לצבא ולהישבע אמונים להיטלר, החוואי מתנגד. בהיותו נוצרי אדוק הוא מרגיש שהמלחמה הזאת היא חילול הקודש, אבל גם הכמרים והבישופים איתם הוא מתייעץ מעדיפים לשתף פעולה עם השלטון הנאצי. השחקן הגרמני אוגוסט דיהל (שתי טיפות מים נועם רותם) מגלם את הסרבן המצפוני הזה, ששילם מחיר אישי על בחירותיו, אבל מאוחר יותר עבר קאנוניציה והוכרז כקדוש מטעם הכנסיה הקתולית.

יורג וידמר, שהיה מפעיל המצלמה בסרטיו הקודמים של מאליק, קודם הפעם לתפקיד צלם ראשי, והוא ממשיך את הקו שהכתיב לו אדונו: עדשות רחבות (כנראה רחבות מאי פעם) ואור טבעי, בסרט שאמנם מציג את הוויה דלרוזה של גיבורו, אבל עושה זאת עם אתנחתאות ארוכות לרגעים של התלבטות והתבוננות.

מאליק מוגדר בתקשורת כבמאי פילוסופי – זכר לעובדה שלפני הקריירה שלו בקולנוע הוא למד ולימד פילוסופיה ואף תרגם את כתבי היידגר לאנגלית. אבל מאליק הוא למעשה במאי דתי, וחומרי הגלם שלו הם כתבי הקודש: ספר בראשית ל"ימים ברקיע" ו"העולם החדש", ספר איוב ל"עץ החיים", הברית החדשה ל"חיים נסתרים". מבחינה צורנית ואמונית, סרטיו – ובייחוד החדש – מזכירים את הקולנוע הנזירי של קארל תיאודור דרייר. סיפור הפסיון של הגיבור ב"חיים נסתרים" הוא בעצם סיפורו של ישו באוסטריה. ובכן, מאליק – שכל סרטיו יצאו מנקודת המבט הנוצרים על חיים מתוך סבל וייסורים – יפסיק עם המשלים ויעבור בקרוב לנמשל: סרטו הבא, שצולם כבר לפני שנה, יעסוק בישו עצמו. לא מעט שחקנים ישראלים השתתפו בצילומים, ויהיה מעניין לראות מי מהם יגיעו בשלום אל המסך, מתישהו בשלוש השנים הבאות. עד אז, "חיים נסתרים" יתפקד בתור הסרט שלו על אמונה בימי מבחן. יש סרטים שמרוב יופיים, והסבלנות הנדרשת מהם, ראוי להקרין במוזיאון. את הסרט הזה צריך להקרין בכנסיה.

(גרסה מורחבת לביקורת ב"כלכליסט", 6.2.2020)

ציוץ