21 נובמבר 2006 | 20:48 ~ 45 תגובות | תגובות פייסבוק

רוברט אלטמן, 1925-2006

שיט. רוברט אלטמן מת. מצד אחד, בגיל 81 זה די צפוי. מצד שני, “המדריך לחיים בכפר” – למרות העיסוק שלו במוות ובדעיכה – היה סרט כל כך מלא חיים וחינניות, שהוא רק עשה חשק לקבל מהר עוד סרט שלו. אלטמן היה – ואני מניח שימשיך להיות – אחד הבמאים האהובים עליי. בזכות “מ.א.ש”, אולי הקומדיה הגדולה בכל הזמנים. בזכות “נאשוויל“, יצירת מופת פוליטית-מוזיקלית. בזכות “מקייב וגב’ מילר” (“הקלפן והיצאנית”) עם הצילום שאני כל כך אוהב. בזכות “שלום לנצח“, אחד הסרטים הכי טריפיים שראיתי. בזכות “השחקן” ו”תמונות קצרות”, שהקימו אותו לתחייה עבור דור שלם ועשו לו קאמבק בגיל שבו רוב האנשים יוצאים לפנסיה. וכן, גם בזכות “פופאיי”.

אלטמן היה אחד מחמישה במאים שנכנסו לפנתיאון האוסקרים בתור הבמאים עם הכי הרבה מועמדויות (חמש) אבל אפס זכיות. לצידו בפנתיאון המפואר הזה נמצאים אלפרד היצ’קוק, קלרנס בראון, קינג וידור ומרטין סקורסזי. אופס, אם אני הייתי סקורסזי, הייתי מתחיל להרגיש הערב את צלו של החרמש מתגנב לכיווני.

לפני שבעה חודשים, באוסקרים האחרונים, קיבל אלטמן פרס על מפעל חיים. מי שהגיעו להעניק לאלטמן את הפרס היו מריל סטריפ ולילי טומלין, שהצליחו לתמצת בשלוש דקות חינניות את המהות הסגנונית של סרטיו של אלטמן – הזומים הארוכים, הדיאלוגים החופפים, הסאטירה הארסית. אם ראיתם בינתיים את “המדריך לחיים בכפר”, כדאי לכם לצפות שוב בקטע הווידיאו הזה, שבו מגלמות טומלין וסטריפ וריאציה על הדמויות שלהן מהסרט. (לקוראיי היפנים, אל דאגה: הקטע מתורגם ליפנית):

בנאומו סיפר אלטמן – והפתיע את כולם – שבגיל שבעים הוא עבר השתלת לב וקיבל את לבה של בחורה צעירה. הוא לא סיפר על כך לאיש בהוליווד קודם לכן, טען, כדי שלא תיפגע הפרנסה שלו. ככה זה בהוליווד: אם אתה חולה ושביר, אתה שווה פחות. ובכל זאת, חברת הביטוח של “המדריך לחיים בכפר” הסכימה לבטח את הסרט רק אם יהיה על הסט במאי בסטנד-ביי, שיבטיח שהסרט יגיע לסופו גם אם הבמאי הקשיש יחלה או ימות. אלטמן בחר בפול תומס אנדרסון, ממשיך דרכו הבולט ביותר (אם לא סופרים את אלן רודולף, בן טיפוחיו). זוגתו של אנדרסון, מיה רודולף, גילמה בסרט את מנהלת ההצגה ההריונית (לרודולף ואנדרסון נולדה מאז בת).

ב”מוכה אהבה” השתמש פול תומס אנדרסון בשיר “הוא זקוק לי” שמבצעת שלי דובאל ב”פופאיי”. הנה השיר בגרסתו המקורית:

ועכשיו פנו לכם שמונה דקות כדי להבין עד כמה אלטמן היה במאי מופלא. ופדנט. ועריץ. הוא דרש המון מהשחקנים שלו, ודרש לא פחות מהקהל שלו, שרק ינסה לעקוב אחר כל מה שקורה, ולמה, ומה זה אומר. הנה שוט הפתיחה של “השחקן”. שמונה דקות בשוט רציף אחד, שוט שכולו דיון רפלקסיבי בקולנוע עצמו – הצורה, התוכן והתעשייה:

(והנה שוט הפתיחה – הנגמר בפיצוץ – שהיה ההשראה לפתיח הזה. מתוך “מגע של רשע” של אורסון וולס)
בהחלט יום עצוב לקולנוע. שלום, לנצח.

נושאים: הספד

45 תגובות ל - “רוברט אלטמן, 1925-2006”

  1. אורי 1 21 נובמבר 2006 ב - 21:25 קישור ישיר

    אלו כמובן בשורות מבאסות, לפחות אלטמן קיבל את אוסקר הכבוד השנה, ברגע האחרון.
    אני מקווה שיוציאו את “תמונות קצרות” בדי וי די מתורגם וכך גם פשוט עם כמוני יוכל לצפות בו.

  2. רונה 21 נובמבר 2006 ב - 21:34 קישור ישיר

    הברושים ירכינו ראש. ברצינות. הבמאי האהוב עליי

  3. דניאל פאיקוב 21 נובמבר 2006 ב - 21:48 קישור ישיר

    יהי זכרו ברוך. אולי במותו יזכה להערכה (קרי: לא רק פרס תנחומים מהאקדמיה) אותה לא קיבל בחייו.

  4. אפרת 21 נובמבר 2006 ב - 21:50 קישור ישיר

    במאי מדהים.

    נ.ב.

    אני די בטוחה שהכתוביות יטיבו עם קוראייך הסינים ולא היפנים….

  5. עופר ליברגל 21 נובמבר 2006 ב - 22:14 קישור ישיר

    והנה סרט פחות מוכר אבל מאוד הזוי, מצחיק ומקסים, “בורסטר מקלאוד” נמצא במלואו ביוטוב- http://www.youtube.com/watch?v=R_TBD3IvPhQ&mode=related&search=
    אלטמן לא אהב את התסריט אבל עדיין הצליח לעשות איתו פלאים. ובסרט הזה הוא גם גילה את שלי דובאל הנפלאה(שהייתה נפלאה בעיקר בסרטים שלו)

  6. ליאור 21 נובמבר 2006 ב - 23:05 קישור ישיר

    מחווה יפה, יאיר.

  7. דואל 22 נובמבר 2006 ב - 1:29 קישור ישיר

    יהי זכרו ברוך.
    מחווה יפה, כמו שכתבו מעלי, הכותרת קצת צורמת לי, אבל מילא.
    במאי גדול.

  8. סקרן 22 נובמבר 2006 ב - 1:54 קישור ישיר

    אחרי מות, קדושים, אמור. ולמרות.
    אז למען האמת, ובסופו של יום, אלטמן לא היה במאי מי יודע מה.. ז”א היה חסר לו משהו (סנט לדולר).. קצת קשה להצביע על המשהו החסר, אבל הוא נמצא שם, במה שהוא עשה, או, בלמה שהוא עשה. היה לו כשרון, אין ספק. אבל,, ככה נדמה לי,, הוא כיוון ל”מבקרי קולנוע” במקום לקהל ולעצמו ובגלל זה הוא נשאר איפה שהוא נשאר.
    לא צריך להאמין בהשגחה עליונה כדי להרגיש שפה ושם יש איזה שהוא סדר בעולם שלנו. אז מי שמופקד על הסדר הזה, ומי שזה לא יהיה, אפשר לדמיין אותו קורץ לאלטמן ואומר לו, בכל פעם שהלז מוציא סרט חדש, “הבנתי אותך,, אבל לפעם הבאה תשדל יותר בגלל שהקהל לא ממש טיפש כמו שאתה חושב ולא רק המבקרים חשובים”
    וכדי להבין את זה. כדאי, ובאמת, להסתכל על קטע של אורסון וולס (כמעט טוב) ועל הקטע של אלטמן (סתם כזה).

  9. עידן אלתרמן 22 נובמבר 2006 ב - 3:02 קישור ישיר

    מותו של אלטמן אכן עצוב. והקליפ מפופאי ריגש אותי.
    ועכשיו–ברשותכם,תפנית די חדה לקטע מלטרמן לפני מספר שעות. מייקל ריצ’רדס מתנצל על התקרית שהייתה לו (הוא קילל והעיר הערות גזעניות על כמה חברה אפרו-אמריקאים כשעשה סטנד אפ). מה שמדהים בקטע הוא הזמן שלוקח לקהל (גם אם חלקו) להבין שלא מדובר בבדיחה. הקונטראסט בין הדמות חסרת המעצורים של קריימר לבין האופן הנואש שמייקל ריצ’רדס מבקש שיסלחו אכן מבלבל,אבל מאד נוגע ללב. במיוחד הרגע בו הוא מודה שהוא כנראה זקוק לעבודה נפשית על עצמו. ויש עוד עובדה שגרמה ללב שלי לצאת אליו. פער המעמדות הנוכחי בינו לבין ג’רי, שמתבטא גם בדרך בה ג’רי יושב באולפן ומורה לקהל להפסיק לצחוק. מייקל ריצ’רדס סובל (יש להניח) עד עכשיו מקללת סיינפלד הידועה,בעוד ג’רי מתפקד בתור הקומיקאי המושלם והשבע. נוגע ללב..

  10. עידן אלתרמן 22 נובמבר 2006 ב - 3:03 קישור ישיר

    שיט. שכחתי את הקישור

  11. p.h. 22 נובמבר 2006 ב - 3:08 קישור ישיר

    יהיה זכרו ברוך.

    מאז שוקבריק מת אני לא חושב שהיה יום עצוב כמו זה בעולם הקולנוע.

    אחד הבמאים האהובים עליי. “שלום לנצח”, הסרט הראשון שלו שראיתי הוא אחד מהאהובים עליי בכלל. מהסצינת פתיחה בעריכה מקבילה בין אליוט גולד לחברו ועד לשוט סיום כמחווה מדהימה ל”אדם השלישי”.מ.א.ש בהחלט אחד הסרטים המצחיקים שנוצרו אי-פעם.

    יאיר,המחווה באמת יפה אבל אני חייב להודות שהכותרת גם צרמה לי קצת.

  12. יניב אידלשטיין 22 נובמבר 2006 ב - 8:07 קישור ישיר

    אני לא מסכים עם הזלזול הכולל של כולם (כולל כל כלי התקשורת) באוסקר על מפעל חיים כ”אוסקר ניחומים”.
    זוכרים את אלטמן בטקס? הוא אמר (ואני מאמין שהוא התכוון ברצינות) שהוא מעדיף בהרבה לקבל אוסקר על מכלול היצירה שלו ולא על סרט בודד.
    סקרן, תשנה את השם ל”מעצבן”. ללוויה שלי אתה לא מוזמן.

  13. עופר ליברגל 22 נובמבר 2006 ב - 8:24 קישור ישיר

    לסקרן: קודם כל, אני לא יודע מה יותר מופרח: להגיד על הקטע של וולס שהוא “כמעט טוב” או על של אלטמן שהוא “סתם כזה” כל תיאור של פחות מ”מדהים” לא עושה צדק עם הקטעי האלה (ולמען האמת, גם המילה “מדהים” לא מספיקה). ודבר שני, אלטמן לא חשב שקהל טיפש, אלא שהקהל חכם, הוא לא עשה סרטים רק עבור המבקרים (ולא מעט פעמים גם המבקרים לא אהבו אותו) פשוט לא תמיד הקהל מתחבר לקולנוע שמנסה לעשות יותר מהקונבנציות ההוליוודיות הרגילות.
    ועוד דבר: אני ממליץ על סדרת הטלוויזיה שלו “טאנר 88” סאטריה פוליטית שהיא גם סוג של סדרת ריאלטי שהקדימה את זמנה, וגם בסדרת ההמשך “טאנר על טאנר” מ-2004 שעושה סאטריה לא רק לפוליטיקאים אלא גם לסרטים תיעודים כמו אלו של מייקל מור ו”לאכול בגדול”.

  14. יניב אידלשטיין 22 נובמבר 2006 ב - 8:27 קישור ישיר

    אחרי אזכור שני הרודולפים במשפט אחד, נכנסתי ל-IMDb לבדוק אם מאיה רודולף היא הבת של אלן רודולף.
    היא לא, אבל מסתבר שהיא הבת של זמרת הסול המופלאה משנות ה-70 מיני ריפרטון! לא הה לי מושג.

  15. הארטלי 22 נובמבר 2006 ב - 8:58 קישור ישיר

    כמה עצוב. אפשר להתנחם ביצירות המופת שהשאיר.

  16. מיקה 22 נובמבר 2006 ב - 9:26 קישור ישיר

    אלטמן גם היה הבמאי האהוב עליי.
    נורא עצוב שזה נגמר…
    שוט הפתיחה מה”שחקן” הוא כנראה הONE SHOT הכי מפתיע, מחוכם ומדליק בקולנוע.

  17. ברווז גומי 22 נובמבר 2006 ב - 9:26 קישור ישיר

    דניאל.
    לטעון שאלטמן לא זכה להערכה לה הוא ראוי זה באמת די מופרח, אלא אם כן אתה מתכוון לסרטי שנות השמונים החביבים עלייך.

  18. עידן 22 נובמבר 2006 ב - 10:44 קישור ישיר

    רוברט אלטמן עשה גם לא מעט סרטים גרועים, הזויים ונפוחים: ג’ינג’רברד,פופאיי, באפלו ביל והאינדיאנים, קנזס סיטי, ברוסטר מקלאוד, קווינטט. כמעט אף פעם אבל לא התפשר על החזון האמנותי שלו גם במחיר של כשלונות קופתיים וביקורתיים, נדמה שהיה עוד יכול להעניק לנו סרטים יפים, נוגעים ומפוכחים והקריירה שלו שידעה עליות ומורדות עדיין לא תמה. חבל.

  19. עידן 22 נובמבר 2006 ב - 10:59 קישור ישיר

    דרך אגב כותבים מופרך…

  20. ברווז גומי 22 נובמבר 2006 ב - 13:45 קישור ישיר

    הדיסלקציה שלי מכה שוב. סליחה.

  21. דניאל פאיקוב 22 נובמבר 2006 ב - 14:00 קישור ישיר

    לברווז: תלוי איך מסתכלים על זה. “מ.א.ש.” היה הסרט היחיד שלו שהפך להצלחה קופתית, אז הוא לא בדיוק היה חביב הקהל. רוב חייו הוא גם לא היה חביב המבקרים, ופחות או יותר כל יצירות המופת שלו משנות השבעים זכו ליחס פושר או שלילי בזמן יציאתן. כל המיתוס הזה של אלטמן כבמאי מוערך הוא המצאה של השנים האחרונות. אם תשים לב, השיח על אלטמן בדרך כלל לא מזכיר סרטים ספציפיים, הוא “במאי מוערך” בלי “סרטים מוערכים”.

  22. עופר ליברגל 22 נובמבר 2006 ב - 16:17 קישור ישיר

    רק אני חושב שקנזס סיטי סרט מצוין? ג’ניפר ג’יסון לי באחד מתפקידה הטובים והמרגשים ביותר, כולצידה מרידנה ריצ’ארדסון בתפקיד מאופק השומר על מיסתורין ומכניס מימד נוסף של מתח לסרט.

  23. סטיבי 22 נובמבר 2006 ב - 18:48 קישור ישיר

    יניב: היא ה”מאיה” ששמה נאמר, ליתר דיוק מושר, בשיר הכי ידוע של ריפרטון.

    ברוסטר מקלאוד גרוע?!

  24. עופר ליברגל 22 נובמבר 2006 ב - 20:30 קישור ישיר

    נכון לעכשיו, בסקר של IMDB, “פופאי” הוא הסרט האוהב על יותר אנשים מאשר “נאשוויל” (בין היתר)

  25. דן 22 נובמבר 2006 ב - 20:57 קישור ישיר

    “פופאי”, אח “פופאי”. ראיתי את הסרט הזה כ”כ הרבה פעמים כשהייתי ילד. אמא שלי הייתה אומרת שלרובין וויליאמס הכניסו לחמניות לידיים כדי שייראה שיש לו שרירים. חלק בי עדיין מאמין לזה.
    ואם כבר הוזכר כאן – מה באמת קורה עם אלן רודולף? מי שהיה בן טיפוחיו של אלטמן, עוזר במאי שלו וביים כמה סרטים די נפלאים בשנות השמונים והתשעים, לא עשה סרט כבר כמה שנים טובות. האחרון שלו היה “סודות החיים” שמשודר פה ושם בטלויזיה ומאז עברו איזה 4-5 שנים. דווקא חיבבתי את הדרמות המלנכוליות שלו.

  26. יניב אידלשטיין 22 נובמבר 2006 ב - 23:34 קישור ישיר

    בדיוק נפלתי על “ארוחת בוקר של אלופים” (של רודולף) בשבוע שעבר בטלוויזיה.
    עיבוד נפלא לספר נפלא של סופר נפלא, עם צוות שחקנים נהדר, שמשום מה לא זכה להצלחה.
    האמת שקראתי את הספר, ויכול להיות שזה מסוג הסרטים שלא הגיוניים בפני עצמם אם לא מכירים את המקור.

  27. סקרן 23 נובמבר 2006 ב - 3:33 קישור ישיר

    לעופר..
    אמרת מדהים, אמרת לא מבין כלום בתכלית.
    ב”שחקן” ה ONE SHOT הוא לתכלית ה LONG SHOT או, במילים אחרות, LOONG SHEET, תו לא. יענו תראו אייך קימבנטי לכם פה SHOT.
    אצל אורוסון וולס, ה SHOT הוא לתכלית שאליה הוא מגיע ב CUT. האמת. לא ברור לי למה היה לו צורך בCUT.. בגלל זה הוא “כמעט טוב”. ואלטמן הוא במאי של על יד, של פוזה של מורד (המפלט של הלא מוכשרים בד”כ) וכן הוא (במודע) פונה יותר למבקרי קולנוע ופחות לקהל..
    תשמור “מדהים” לפעמים נכונות.

  28. עופר ליברגל 23 נובמבר 2006 ב - 7:12 קישור ישיר

    לסקדן: אוקי, אז ככה, נתחיל מוולס:
    המטרה של השוט היא ייצירת מתח עד התפצצות הפצצה, שנראית בקלוז-אפ כך שהקהל יודע שהיא הולכת, כנראה להתפוצץ ונשארת במוחו של קהל, ההישארות בשוט אחד מוסיפה מימד של מתח וריאליזים, בנוסף, הוא מציג לנו את שני הגיבורים החיובים של הסרט ונותן להם דיאלוג המסביר הרבה: היא אמריקאית, הוא שוטר מרסיקאני, הם כרגע התחתנו, בשלב מסוים אנו נשאבים לסיפור שלהם (למרות שהיא במכונית מזכירה לנו את הפצצה בכך שהיא שומעת פיצוצים) ולקאט: הנשיקה הוא רגע קולנועי בו תשומת הלב של הצופה מופנת לבני הזוג ולתחושת האושר שלהם, הם מרוכזים בעצמם ובאהבתם, תחושה זאת נקטעת בפתאומיות על ידי הפיצוץ שא.קוטע את שלוותם/ ב.קוטע את התכנון לילי כלולות כי לשוטר ברור שהוא יתחיל עכשיו לעבוד ג.קוטע את הריכוז של הצופים הנשיקה. 4.קוטע את סיפור הפצצה. לכן הקאט משרת היטב את הסצנה והוא חייב לבוא במקום זה.
    עכשיו אלטמן:
    שוט פתיחה של הסרט קובע אווירה לכל הסרט, למשל, אחרי הפתיחה של מגע של רשע ברור לנו שאנו בפילם נואר. השחקן הוא סרט על תעשיית הסרטים והפתיחה מעבירה את הטבע הדינמי של התעשיה הזאת ואת האכזריות שלה. המצלמה נעה במספר מוקדי התרחשוית וממקמת את הצופה בלב האולפנים כמו קבוצת המשקיעים החופלת, אלא שהצופה רואה יותר מהם. השוט מתחיל מציור מה שיכול להצביע על כך שאומנות הקולנוע התפחתה במובן מסוים מאומנות הציור/צילום דומם בתוספת של תנוטה, שמונה הדקות הבאות הם תנועה. במהלך הסצנה הארוכה אנו נחשפים: לדיון קולנוע על סצנות ואן שוט מפורסמות (כולל כמובן מגע של רשע) מה שמראה על מודעות והומור עצמי, הסרט לא שוכח לכל אורכו שגם הוא סרט קולנוע ומראהאת זה לצופה (עוד דוגמא לכך בסיום הסרט בו גריפין שומע את התסריט לסרט הזה). ב.אנו שומעים את הראיונות הגרועםי לתסריטים שגריפין מקבל ומבינים למה הוא מסרב לרובם (הם איומים)דבר שיוצר איתו הזדהות. ג.מגיע גליות איומים והיא זוכה לקולז-אפ בתוך השוט הארוך ובכך הקהל לומד על חשיבות של פרט זה. ד.אנו זוכים גם לחשיפה לדמותה של בוני ורואים בבירור שמעמדה נחות מזה של גריפין. ה.אנו שומעים על כך שגריפין בסכנת החלפה בידי לארי לוי. ו.אנו זוכים לסדיחה על “הופעות האורח” הרבו שהיו בסרט ועל הקהל עצמו שיזהה מפורסמים במהלכו: רבקה דה-מונריי ומטרין סקורסזה מזוהים לכאורה, אבל נאמר שזה לא הם. אם שמת לב הזכרתי קלוז אפ על הגלויה, מה שאומר שואן שוט הוא לא לתכלית הלונג שוט (בנחה שהתכוונת לצילום מרחוק) מכיוון שהוא שובר אותו ומתקרב ומתרחק מספר פעמים.

    רוה לעופר: אויש, אל תתאמץ כל כך. בגלל שאני יודע מי הוא “סקרן” (וחושש שגם בניק שלו הוא מצליח לשגות באיות), אין שום דרך שתגרום לו להבין, וזה יהפוך לדיון סרק שרק יעלה בטונים המתלהמים. הבה נניח לו. שיעבור לבלוגים אחרים.

  29. ברווז גומי 23 נובמבר 2006 ב - 17:39 קישור ישיר

    דניאל:
    לא הייתי בסביבה בשנות השבעים אז אין לי מושג איך אלטמן נתפס אז, אבל בשנים האחרונות – כפי שכתבת בעצמך – הוא מוערך מאד. אני גם לא יודע לאיזה שיח על אלטמן אתה נחשפת, אבל השיח שאני מכיר מזכיר כל פעם את מ.א.ש, נאשוויל, תמונות קצרות והשחקן – כולם סרטים שמתאפיינים בספציפיות שלהם.

  30. דניאל פאיקוב 23 נובמבר 2006 ב - 18:02 קישור ישיר

    לברווז, אני אנסח את זה כך. רוב השיח על אלטמן כ”במאי מוערך” הוא הרמה להנחתה. הדוברים שאני מכיר בדרך כלל לא מעריכים את אלטמן בעצמם אלא מבקשים להדגיש עוד יותר את הפער בין היותו “במאי מוערך” לבין סרטיו בפועל, שהם לטענתם די גרועים. זה מתחלק בין “ראו איזה במאי מוערך ואיזה סרט מחורבן הוא עשה” לבין “ראו איזה במאי מוערך ועל איזה סרטים אובר-רייטד מבוסס המוניטין שלו”. קצת קשה לי לקחת ברצינות שיח “חיובי” שמורכב ברובו המוחלט מאמירות שליליות.

    בדיוק בשבילך ליקטתי כמה ציטוטים מהסוג הזה:
    http://www.shallowfocus.org/2006/11/22/altman-through-the-looking-glass/

  31. היפנית 23 נובמבר 2006 ב - 22:11 קישור ישיר

    עידן: למה אתה לא פותח בלוג? אני מתה לשמוע בהרחבה את הדעות שלך על כל מיני נושאים. שם אף אחד לא יוכל להגיד לך מה לכתוב ועל מי. כדאי לך.

  32. ליאור 23 נובמבר 2006 ב - 22:55 קישור ישיר

    דניאל, לא הייתי מתייחס יותר מדי ברצינות למי שקורא לתמונות קצרות “פסיפס שטחי וטרחני”. אני יודע, לכל אחד יש דעה וסרט זה חוויה סובייקטיבית ובלה בלה בלה אבל יש גבול.

  33. דניאל פאיקוב 24 נובמבר 2006 ב - 0:56 קישור ישיר

    לליאור: אני לא מדבר על כל אינסטנציה בנפרד, כמו שאני לא מדבר על ריבוי הדרישות שאלטמן יפסיק לביים (נו, הנה, הוא הפסיק) או על הקריאה התמוהה למבקרים הישראלים ליישר קו עם האמריקאים ולהפסיק לכתוב לאלטמן ביקורות חיוביות. אבל לכל האינסטנציות יחד יש אפקט מצטבר, במיוחד לאור העובדה שמספרן גדול פי כמה מהדעות החיוביות.

  34. ליאור 24 נובמבר 2006 ב - 1:18 קישור ישיר

    אני חייב להגיד שאני לא כל כך מבין על מה אנחנו מדברים. קראתי את הפוסט בבלוג שלך ולא מצאתי שום סימוכין לטענתך על כך שיש מיתוס לפיו אלטמן נחשב כבמאי מוערך, מלבד כמה ציטוטים תמוהים.
    וזה בסדר, אף יוצר לא נשאר כל הזמן בשיא, וכשעושים כמה עשרות סרטים אז ברור שחלקם יהיו חלשים יותר, ושחלקם יהיו פחות פופולרים. אבל זה לא אומר כלום לגבי התמונה הגדולה.

  35. סקרן 24 נובמבר 2006 ב - 1:37 קישור ישיר

    לעופר..

    למרות שיאיר יודע מי אני (אני בעצמי כבר לא יודע מי אני) ולמרות שיאיר סבור שאני זה שאמור להסכים אתך ולא חו”ח להיפך ולמרות שיאיר סבור שזה אמור להתפתח לדיון סרק (אפילו שבעצם ומלכתחילה ומראש זה בעצם דיון סרק), אני מטריח עצמי לענות. אולי מתוך שיעעמום שלי עם עצמי ואולי בגלל שאומרים שאני אינני אני..

    אז כתבת הרבה וזה אומר (או אמור לומר) שהשקעת מחשבה וזו כבר תכונה יפה ואני אומר את זה לא בציניות.
    עכשיו בוא נבדוק ביחד (מתנצל על הטון הפטרוני משהו אבל ככה יוצא בכתיבה).

    שוט פתיחה של הסרט קובע אווירה לכל הסרט,(תיקון: שוט פיתחה של סרט -אמור- לקבוע את אווירת הסרט) למשל, אחרי הפתיחה של מגע של רשע ברור לנו שאנו בפילם נואר. (שאלה: אם שוט פתיחה אמור לקבוע אווירה, האם שוט סטטי קצר יותר לא יכול למלא את אותה המשימה בדיוק?) השחקן הוא סרט על תעשיית הסרטים והפתיחה מעבירה את הטבע הדינמי של התעשיה הזאת ואת האכזריות שלה. המצלמה נעה במספר מוקדי התרחשוית וממקמת את הצופה בלב האולפנים כמו קבוצת המשקיעים החופלת, אלא שהצופה רואה יותר מהם. (שאלה: האם מצלמה שחותכת בין מספר מוקדים לא היתהנ מצליחה להגיע לאותו אפקט?) השוט מתחיל מציור מה שיכול להצביע על כך שאומנות הקולנוע התפחתה במובן מסוים מאומנות הציור/צילום דומם בתוספת של תנוטה, ()אם זו הכוונה הרי שהיא נגמרה אחרי עשר שניות במה הועילו תשע הדקות הנוספות להבהיר את העניין את העניין הזה, או שהטענה אומרת שצריך עוד 20 דקות נוספות -ללא חיתוך- כדי שנבין שהקולנוע הוא תנועה?) שמונה הדקות הבאות הם תנועה. במהלך הסצנה הארוכה אנו נחשפים: לדיון קולנוע על סצנות ואן שוט מפורסמות (כולל כמובן מגע של רשע) מה שמראה על מודעות והומור עצמי (סליחה? פה כבר אתה קצת ניסחף. דיון שמתקיים בין מי למי ועל מה בעצם נסוב הזה, על ה”וואן שוט”?) הסרט (בקריצה. אתה מתכוון לומר הבמאי ולא הסרט.) לא שוכח לכל אורכו שגם הוא סרט קולנוע (איזה במאי לא יודע שהוא עושה סרט, ז”א מה האפשרויות הנוספות?)ומראה את זה לצופה (עוד דוגמא לכך בסיום הסרט בו גריפין שומע את התסריט לסרט הזה). ב.אנו שומעים את הראיונות הגרועםי לתסריטים שגריפין מקבל ומבינים למה הוא מסרב לרובם (הם איומים)דבר שיוצר איתו הזדהות. ג.מגיע גליות איומים והיא זוכה לקולז-אפ בתוך השוט הארוך ובכך הקהל לומד על חשיבות של פרט זה. ד.אנו זוכים גם לחשיפה לדמותה של בוני ורואים בבירור שמעמדה נחות מזה של גריפין. ה.אנו שומעים על כך שגריפין בסכנת החלפה בידי לארי לוי. ו.אנו זוכים לסדיחה על “הופעות האורח” הרבו שהיו בסרט ועל הקהל עצמו שיזהה מפורסמים במהלכו: רבקה דה-מונריי ומטרין סקורסזה מזוהים לכאורה, אבל נאמר שזה לא הם. אם שמת לב הזכרתי קלוז אפ על הגלויה, מה שאומר שואן שוט הוא לא לתכלית הלונג שוט (בנחה שהתכוונת לצילום מרחוק) מכיוון שהוא שובר אותו ומתקרב ומתרחק מספר פעמים. (כבר לא היה לי כוח לתקן לאורך הדרך, אבל עם כל זה היה נעשה בקאטים, התפיסה שלך את הסצינה היתה משתנית???)
    בקיצור. אני מנסה לומר לך שכל מה שכתבת אין לו ולא כלום עם ה”וואן שוט”. לשם הדוגמא: “עיני נחש” ש”שוט” הפתיחה שלו (לרוב העולם ואשתו וגם לכמה מבקרים) תואם במובנים מסויימים את שוט הפתיחה לשחקן (למרות שהוא יותר “מבין” מאלטמן במטריה קולנועית)נעשה בתשע מאות ועשרים קאטים.
    אז מה בין כל מה שכתבת ל”וואן שוט”? תישן על זה.
    רוה לעופר: אויש, אל תתאמץ כל כך. בגלל שאני יודע מי הוא “סקרן” (וחושש שגם בניק שלו הוא מצליח לשגות באיות), אין שום דרך שתגרום לו להבין, וזה יהפוך לדיון סרק שרק יעלה בטונים המתלהמים. הבה נניח לו. שיעבור לבלוגים אחרים.

    רווה לסקרן: לך כבר לבלוגים אחרים ותפסיק להטריד אותנהו בשטויות שלך, ממלא אף אחד כאן לא מבין על מה אתה מדבר.

  36. דניאל פאיקוב 24 נובמבר 2006 ב - 1:39 קישור ישיר

    לדעתי התמונה הגדולה מורכבת מתמונות קטנות. ולפי מה שאני רואה, חוץ מ”השחקן”, הפילמוגרפיה של אלטמן מורכבת בעיקר מסרטים “פחות פופולריים”.

  37. חן חן 24 נובמבר 2006 ב - 2:28 קישור ישיר

    חברים
    יש לי חדשות רעות
    פיליפ נוארה, אחד השחקנים הצרפתיים הגדולים בכל הזמנים, אם לא הגדול שבהם, איננו
    עצוב לי מאוד עכשיו

  38. סיני מת 24 נובמבר 2006 ב - 3:36 קישור ישיר

    העניין הזה עם ההערכה המדומה הוא תכסיס סמנטי שעושים להרבה במאים ותיקים. דה פלמה, שהיה שנוא על כל המבקרים ורוב הציבור במשך שלושים ומשהו שנה, פתאום הופך לבמאי “מוערך” כשהוא מוציא סרט גרוע.

  39. עופר ליברגל 24 נובמבר 2006 ב - 9:36 קישור ישיר

    לסקרן (מצטער יאיר, קשהל להתאפק):
    אולי לא תסכיפ איתי, אבל אני חושב שהקולנוע הוא לא רק אמצעי בידור אלא גם צורת אומנות. גם שפילברג ה”מסחרי” פתח את אי.טי בסקיוונס אורך ללא מילים בניגוד למה שנהוג בדרך כלל בסרטי ילדים/חייזרים. אני אומר את זה כדי ללא תצא נגד הטיעון הבא (והדי בנאלי): הבחירה לצלם בשוט אחד היא בחירה אומנותית, ככזאת היא מולצחת ומרהיבה ביופיה, לדעתי. גם הבחירה לעושת הרבה קטאים היא בחירה אומנותית שיכולה לתת תוצאת מרהיבות, אם כי במקרה הזה אני מעדיף את הפתיחה של השחקן יותר מן פתיחה של עיניי נחש.
    אז שוב לעיניי הואן שוט, מה הוא מעביר לצופה: 1. תחושה של זמן אמיתי, ריאליזים, הימצאות בתוך הסצנה 2. תחושה של דימניות במעבר מבין הפרקים וחוסר ידיעה במה בדיוק להתמקד (חוץ מן הקולזא-אפים הבודדים שיש בכל אחד מן השוטים עליהם דיברנו, הקלוז-אפים האלה מקבילים יותר כוח מתוך הימצאותם בשוט ארוך)

  40. עידן 24 נובמבר 2006 ב - 10:30 קישור ישיר

    היפנית, חן חן על הפרגון. המחשבה לפתוח בלוג אכן עברה במוחי לא פעם ולא פעמיים אך אני חושש שאם אתן דרור לחרצובות לשוני ואגיד באמת מה שאני חושב על כל מיני דברים יבולע לי. בינתיים זה לא עומד על הפרק.

  41. סקרן 25 נובמבר 2006 ב - 0:31 קישור ישיר

    לעופר..

    טוב אני טעיתי. זה לא דיון סרק. סתם דיון משעשע שאין לי בעצם שום מושג למה אני נמשך להגיב אליו. יכול להיות שזה קורה בגלל האופן ה”מבקרי” שבו אתה מהלל את מעלות הוואן סיקוונס שוט.

    אז כהרגלי, אני מנתח את הטקסט שלך.

    “אז שוב לעיניי הואן שוט, מה הוא מעביר לצופה: 1. תחושה של זמן אמיתי, (מי שמחפש זמן אמיתי שיסתכל בשעון ואם נגיד שיש משמעות אחרת ל”זמן אמיתי” אז למה זה טוב בכלל “זמן אמיתי”, או את מה הוא משרת?) ריאליזים, (נדמה לי שקודם טענת שאלטמן מודע ומודיע שהוא עושה סרט, אז איפה בדיוק הריאליזים? וכמובן, מה זה נותן הריאליזים הזה או אמור לתת?) הימצאות בתוך הסצנה (הימצאות בתוך הסצינה??? בלי משקפיים של 3D ושיטת הקרנה מתאימה??) 2. תחושה של דימניות במעבר מבין הפרקים (ואם הוא היה חותך בין הפרקים הדינמיות הזו היתה נפגמת לדעתך?)וחוסר ידיעה במה בדיוק להתמקד – (ואם הוא היה זורק פה ושם בחיתוך כל מיני תמונות שונות ומשונות שאמורות סתם לבלבל אותך היית יודע במה להתמקד? ואם נגיד שהכוונה היא אכן שלא תדע במה להתמקד אז למה זה טוב?)(חוץ מן הקולזא-אפים הבודדים שיש בכל אחד מן השוטים עליהם דיברנו, הקלוז-אפים האלה מקבילים יותר כוח מתוך הימצאותם בשוט ארוך (נו באמת. CU מקבל את הכוח שלו מעצם היותו ומשך הזמן המוקצה לו להיות על המסך ואין נפקא מיני אם השוט ארוך או קצר)..
    בקיצור עופרר ידידי, לא הבנתי מה אמרת.
    ובהערת אגב.
    סיקוונס הפתיחה של “עיני נחש” הוא במהותו וואן שוט סיקוונס. דה פלמה (מהסיבות שלו) הפעיל הרבה מאוד את הראש כדי שהסיקוונס יראה כזה ויעביר תחושה שהוא כזה. והעובדה שיש בו תשע מאות קאטים לא משנה את המהות, כך שממש ממש לא ברור לי איזו הבחנה של העדפה “אומנותית” מצאת לך להמעיל מעליו את ה”שחקן” עם הפתיחה הלא ממש מוצלחת שלו.

    רווה לסקרן:

    דיייייי!

  42. HesterOrtega 22 יולי 2010 ב - 18:01 קישור ישיר

    That is great that we are able to take the business loans moreover, this opens completely new opportunities.


השאירו תגובה