"יוצאים מן הכלל". אנחת רווחה

שמונה שנים חלפו מאז ההצלחה העצומה של "מחוברים לחיים", סרטם של אוליבייה נקש ואריק טולדנו, שלא רק הפך ללהיט הצרפתי הכי גדול בישראל מזה עשורים, אלא גם גרם לכך שמאז הופצו בארץ עשרות קומדיות צרפתיות – סוגה קולנועית שמפיצים מקומיים נטו לשמור ממנה מרחק, מפאת פערי תרבות, שפה והומור – בתקווה שיתגלה עוד סרט שיביא אליו 600 אלף צופים. אבל "מחוברים לחיים" נותר יוצא דופן, עד כדי כך שבימים אלה עולה גרסה בימתית שלו בתיאטרון הקאמרי. במקביל לכך עולה בבתי הקולנוע סרטם החדש של הצמד נקש את טולדנו, "יוצאים מן הכלל".

בין "מחוברים לחיים" ל"יוצאים מן הכלל" הוציא הצמד שני סרטים נוספים שזכו להצלחה סבירה – "סמבה" (שיתוף פעולה נוסף שלהם עם עומאר סיי, הכוכב של "מחוברים לחיים") ו"סה לה וי", קומדיה של טעויות מאחורי הקלעים של חתונה שהכל משתבש בה. שלושת הסרטים האלה יצרו את האשליה שהנושא שהכי מעניין את היוצרים האלה הוא שמחת חיים, והיכולת להתגבר על מכשולים באמצעות מוזיקה וריקודים. סרטם החדש והרציני יותר מבהיר שהנושא שמעניין אותם שונה לגמרי: מתברר שבין אם אלה שמדריכים של בני נוער במחנה קיץ בסרטם השני, המטפל של גבר נכה בסרטם השלישי, או עובדת סוציאלית העובדת בטיפול במהגרים, נקש וטולדנו נמשכים לסיפוריהם של אלה שמתנדבים לעבוד במקצועות הטיפול, הסיעוד והתמיכה. סרטם החדש מדגיש את האלמנט הזה בסרטיהם הקודמים, שלעיתים הוחבא תחת מחרוזות הלהיטים שליוו את פסקוליהם.

"יוצאים מן הכלל" נראה כמו גרסה קולנועית לדו"ח רשמי של משרד הרווחה הצרפתי. זהו סיפור המושפע מאירועים אמיתיים ומספר על אדם – יהודי, פריזאי, חסיד חב"ד – שהקים מוסד טיפולי שיקומי פרטי באנשים שנמצאים בצד הקשה של הספקטרום האוטיסטי, ובעלי מגבלויות התפתחותיות שונות. שיתוף פעולה בין המוסד שלו ובין אקטיביסט מוסלמי שמנהל ארגון חברתי המשקם בני נוער בסיכון, יוצר לא רק דו-קיום יהודי-ערבי, אלא גם שיטה טיפולית יוצרת דופן ושנויה במחלוקת, שבה שני הגופים עוזרים זה לזה – הנוער בסיכון, למרות שאין לו הכשרה רפואית מתאימה, עוזר בתהליכי הטיפול והשיקום של בעלי המוגבלויות. כך, שני הגופים האזרחיים האלה מנסים להתגבר על היעדר תקציב מצד רשויות הרווחה הרשמיות. אלא שהשיטה הזאת, שאמנם מצילה חיי אדם ותומכת במשפחות שלא מקבלות מענה מצד גורמי הרפואה ובעבודה הסוציאלית, גוררת חקירה של המדינה, האם הכל אכן מתנהל שם כראוי.

עם צילום אפרורי ורועד ושימוש בשחקנים אוטיסטים, לצד כוכבים (ונסן קאסל ולצידו רדה כתאב) הסרט מנסה להיות גם כתב האשמה נגד מדיניות הרווחה חסרת האונים של ממשלת צרפת, וגם הצדעה לאנשים שמתגייסים לפעול באופן עצמאי כדי לעזור לאלה שהממסד הותיר ללא מענה טיפולי מתאים. אלא שנקש וטולדנו מרגישים כה מחוייבים לתת לקהל שלהם קתרזיס, שהם מעתירים את סרטם במניפולציות מעט בנאליות כדי להפוך את מעשה הטיפול היומיומי הסיזיפי למעט יותר הירואי. הם מתמקדים בשלוש דמויות צעירות, ולרגעים נדמה שהסכנה האמיתית לדמויות האלה מגיעה מצד התסריטאים, שנדמה שהם

ששים להכניס אותם למצבי מצוקה, כדי לאפשר לגיבורנו לחלץ אותם משם, ולעשות זאת בליווי מושלם של נעימת הנושא האפקטיבית, ובכך ליצור רגע מספק של שיא ואנחת רווחה. השילוב בין האמירה החברתית והריאליסטית ובין נקודות המפנה המלודרמטיות, יוצרים מיקס לא תמיד נוח. למרות שהסרט לוחץ בכל כוחו על כפתורי הרגש של צופיהם, קשה להתכחש לכך שליבם של נקש וטולדנו נמצא במקום הנכון, וסרטם מגויס למטרה החברתית והאנושית שבה הוא מטפל בדיוק כמו גיבוריהם. כמו "בידיים טובות" ו"משמורת", שני סרטים צרפתיים משובחים מהשנה האחרונה, גם "יוצאים מן הכלל" מציג את האנשים הטובים שסוחבים על גבם את המשבר במדיניות הרווחה בצרפת. אך קשה להתעלם מכך שלהבדיל מסרטיהם הקודמים, הסרט הזה נראה כמו תשדיר שירות (חשוב ואפקטיבי) שמיועד לעודד גיוסי כספים למוסדות שיקום ורווחה. אפשר להתחיל עם לחסוך את מחיר הכרטיס לסרט ולהעביר מיד תרומה של 40 שקלים לעמותה טיפולית לפי בחירתכם.

אגב, אם שם הסרט נשמע לכם מוכר, זה כי לפני שנתיים הוקרן בקולנוע לב סרט צרפתי אחר שנקרא בעברית "יוצא מן הכלל". הסרטים אולי באמת יוצאים מן הכלל, השמות – מתברר – גנריים.

(גרסה מורחבת לביקורת ב"כלכליסט", 13.2.2020)

ציוץ