"מאמי". לומדת לעוף

"מאמי" עלה בבתי הקולנוע ב-12.3, ואז גם פורסמה הביקורת שלי עליו, אבל שלושה ימים אחר כך בתי הקולנוע בארץ נסגרו בגלל מגיפת וירוס הקורונה. היום (שלישי, 31.3) הוא עולה ב-vod של יס, סלקום והוט וכדאי לכם מאוד לצפות ביצירה המוזיקלית יוצאת הדופן הזו.

יומיים לפני שהוא עלה בבתי הקולנוע אירחתי את קרן ידעיה לשיחה בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה, שכללה גם השמעה ראשונה של כמה מהשירים מתוך הפסקול המשובח. האזינו בנגן משמאל או כאן

– – – – – – – – – – – – –

בשלושת סרטיה הראשונים – "אור" (זוכה פרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן), "כלת הים" ו"הרחק מהיעדרו" – הציגה הבמאית קרן ידעיה עמדה קולנועית המחויבת באופן אדוק ופדנטי למציאות. סרטיה הקודרים והספרטניים הלכו ונהיו קשוחים יותר ויותר והציגו גיבורות שהמציאות טורפת אותן וזורקת אותן לשוליים. חיים בזנות, חיים בצל דיכוי וגזענות וחיים תחת טרור של גילוי עריות היו חומרי הגלם מהם לשה ידעיה את סרטיה, שהיו יצירות בדיוניות שליוו אצלה גם עשייה חברתית, אקטיביסטית ופוליטית לטובת נשים במצבי מצוקה וסיכון.

לכן מה גדול היה ההלם לפני כמה שנים כשנודע שידעיה עובדת על עיבוד קולנועי ל"מאמי", אופרת הרוק שכתב הלל מיטלפונקט ב-1986 ושהולחנה על ידי אהוד בנאי ויוסי מר–חיים. מה למלכת ההארד קור הריאליסטי הישראלי ולסרט מוזיקלי עם אלמנטים של פנטזיה? כעת, כשהסרט יוצא – אחרי שכבר זכה בפרסי אופיר למוזיקה ולעיצוב הפסקול – מתברר שהמיקס הלא צפוי הזה עובד מצוין. ידעיה מביימת סרט בעל צורניות קולנועית מקורית לחלוטין, לרגעים רדיקלית; סרט שמצליח להיות גם מציאותי לחלוטין וגם מלאכותי במתכוון, שלא נראה כמו מיוזיקל ולא נראה כמו דרמה פוליטית ואיכשהו מצליח להיות סוחף כמו האחד וכואב כמו השני. דווקא כשהיא עובדת מחוץ לאלמנט הטבעי שלה, ידעיה אתגרה את עצמה ויצרה את סרטה הטוב ביותר. "מאמי", שכל סצינה בו היא שיר, לא נראה כמו סרט שגרתי, יש בו שאפתנות ניסיונית. אבל המוזיקה – בעיבודים מופתיים של דודו טסה וניר מימון – היא זו שעוטפת את היצירה הזאת במעטה נוח לבליעה ועיכול והופכת סרט לא לחלוטין נגיש ליצירה קומוניקטיבית.

הבחירה האמנותית המשמעותית הראשונה שקיבלה ידעיה בבואה לביים את "מאמי" היתה ההחלטה להקליט את כל המוזיקה לייב, על הסט. להחלטה הזאת – שאתגרה כהוגן את מחלקת הסאונד של הסרט, שהנפיקה תוצאות מזהירות – התלוותה בחירה נוספת, לצלם את שיריו של טסה כשהוא עומד במדבר, תזמורת מאחוריו, והוא שר למצלמה, בתפקיד מספר הסיפור. הוא לא רק המקהלה היוונית של הסרט, אלא גם מי שמתבונן בעלילה ומגיב אליה מבחינה רגשית. כמונו, הוא רואה את מאמי, מספר את סיפורה, אבל אין בכוחו לעזור לה, להציל אותה מגורלה (וכן, הדמיון לתפקיד הלהקה בסרטיו של פאטי אקין "עם הראש בקיר" ו"לעבור את הגשר", אינו מקרי).

נטע אלקיים מגלמת את מאמי, אשה מעיירת פיתוח בדרום שבעלה חוזר נכה מהמלחמה. בתקווה לשפר את מצבה, היא תופסת טרמפ ומגיעה איתו לתל אביב, שם מצבה רק הולך ומידרדר. רצף אירועים פנטסטי גורם לכך שהיא נולדת מחדש, חזקה וכועסת, ומחליטה לנהל קמפיין לראשות הממשלה ולצאת למלחמה (כמעט כל הדמויות בסרט מגולמים על ידי זמרים, ולצד אלקיים וטסה מופיעים בתפקידי אורח גם יובל בנאי, ערן צור, ריקי גל ועמי אבו).

המילים המקוריות של מיטלפונקט – שעוררו פרובוקציה גדולה אז ועברו עיבוד מינימלי כעת במעבר למסך – מתגלות כאקטואליות ואף נבואיות 34 שנים אחרי כתיבתן. אבל בעוד היצירה הבימתית שהוצגה בתיאטרון "צוותא" (והלוואי וגם הסרט היה מוצג באופן סדיר שם) היתה מופשטת וסימבולית, והציגה את "מאמי" כדמות שניתנת גם לקריאה מטאפורית – מאמי כבת דמותה של מדינת ישראל, מנוצלת ואז מנצלת – הרי שבידיה של ידעיה, שמעניקה ליצירה המוזיקלית הפולחנית חיי אלמוות קולנועיים, מאמי הופכת להיות דמות אנושית, קונקרטית, בשר ודם. דמות שמגלה – ממש כמו כל הדמויות בסרטיה הקודמים – שבכל סיטואציה אליה היא תגיע, האשה תמיד תהיה בצד המפסיד. אלא שהפעם ידעיה מעניקה לגיבורה שלה קול, נוכחות ועוצמה. "נולדתי שנית אבל אני אחרת, למדתי לעוף", שרה מאמי בשיר "אני שהייתי". ההישג הקולנועי המוזיקלי–ויזואלי–פמיניסטי–פוליטי רב העוצמה של "מאמי" מוכיח שבטרנספורמציה מופלאה גם ידעיה למדה לעוף.

(גרסה מורחבת לביקורת ב"כלכליסט", 12.3.2020)

ציוץ