דיברתי של סרט האירוויזיון של וויל פארל ונטפליקס, וגם על "המלך של סטטן איילנד" של ג'אד אפטאו ופיט דיווידסון (ועוד סרטים מסטטן איילנד) בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בנגן משמאל או כאן

////

////

מאז "בננות", סרטו של איתן פוקס מ-2013, לא נראה סרט שכולו מזמור אהבה נרגש וקאמפי לתחרות הזמר האירופאית כמו "האירוויזיון: סיפורה של פייר סאגה", שעלה היום בנטפליקס. הסרט – שכתב והפיק וויל פארל, שגם מככב בתפקיד הראשי לצד רייצ'ל מקאדמס – שונה מסרטו של פוקס בדבר משמעותי אחד: הוא הופק בשיתוף פעולה מלא עם הנהלת האירוויזיון, שהרשתה לו להשתמש בשם, בלוגו, בדמויות מפתח אמיתיות מהארגון, ובצילומים מתוך האירוע עצמו בהשתתפות כוכבי התחרות (חפשו את נטע ברזילי בקטע מוזיקלי מוצלח לצד כוכבי אירוויזיון נוספים כמו קונצ'יטה, בילאל חסני וסלבדור סוברל). מתברר שהמותג "אירוויזיון" עולה הרבה כסף, ונטפליקס נתנו לפארל את האמצעים שלא עמדו לרשותו של הסרט הישראלי – למרות כמה קווי דמיון עלילתיים מפתיעים ביניהם.

השנה האירוויזיון לא התקיים בגלל הקורונה, אבל הסרט של פארל – בבימויו של דיוויד דובקין ("לדפוק חתונה") – הוא תחליף סם מוצלח למכורים הקשים. פארל ומקאדמס מגלמים את הצמד Fire Saga, הרכב פופ איסלנדי פיקטיבי כושל שחולם להגיע לאירוויזיון. הם לבסוף מצליחים להגשים את חלומם אבל מהסיבות הלא נכונות: ראשי השידור הציבורי האיסלנדי חרדים מהאפשרות שאיסלנד תשלח מוזיקאית פופולרית ומוכשרת שעשויה לזכות בתחרות, ואז להביא את המדינה – שעדיין מתאוששת מהשחיתות שהולידה את המשבר הכלכלי של 2008 – לפשיטת רגל כתוצאה מההוצאות הצפויות באירוח התחרות בשנה שאחרי. אז הם שולחים את הצמד הכי גרוע, להבטיח את כשלונם. פירס ברוסנן מגלם את אביו הדייג של פארל, שנבוך מהאפשרות שבנו יזכה לקריאות בוז ולעג, מבוכה שמשמשת כדלק באמביציה של הגיבור להצליח. פארל – זאב רווח של ימינו, בכך שהוא אחד השחקנים הקומיים האחרונים שעדיין משתמשים בעוויות פנים ובמבטאים כדי להצחיק – תמיד מגלם בסרטיו גבר שהוא תינוק מגודל וקפריזי, שתכונות האופי העיקריות שלו הן עקשנות וטמטום. מהבחינה הזאת הוא מתאים לנטפליקס כמו כפפה ליד של אדם סנדלר.

נניח בצד את שלל הבדיחות שהסרט משגר לעבר איסלנד ותושביה, ולתהייה האם פארל יצית סקנדל דיפלומטי בינלאומי בין הוליווד ובין רייקאוויק, ונטאטא הצידה את עלילת המשנה המעט מגושמת שמציגה את האופציה לרומן אפשרי ולא מאוד רומנטי בין הדמויות של פארל ומקאדמס, ונתמקד בחוזקה העיקרית של הסרט, ומה שהופך אותו לשעתיים שרובן מהנות באופן בלתי רגיל: הכניסה אל אחורי הקלעים של האירוויזיון, והטירוף הבינלאומי שהתחרות הזאת עדיין מעוררת, 46 שנים אחרי שאבבא זכתה בה עם "ווטרלו", שמוצג בסרט בתור ההמנון הלא–רשמי של כל מי שמגיע לאירוויזיון, כקהל או כמתחרה.

מרגע שהעלילה עוזבת את איסלנד ונודדת לסקוטלנד, שמארחת בסרט את התחרות, סרטם של פארל ודובקין הופך בעצם למסע שנון למדי לתוך התופעה התרבותית הזאת. מהבחינה הזאת, "האירוויזיון" היא הברקה שיווקית גאונית מצד פארל ונטפליקס – הפקה יקרה שלא יכולה להיעשות ללא כסף אמריקאי, אבל שעשויה שלא לעניין אף צופה אמריקאי, בשעה שהיא בוודאי תהפוך לסרט פולחן נצחי בקרב צופים באירופה, שיהנו מכך שהסרט, שאמנם משגר לא מעט עקיצות למוזיקה האירוויזיונית ולפוליטיקה בין המדינות המתחרות, עושה זאת ברצינות גמורה ובהקפדה מרשימה על פרטים, כולל תפקיד אורח לגרהאם נורטון, השדרן הבריטי הקבוע לתחרות.

הסרט לא רק מציג את אחורי הקלעים, אלא מקדיש זמן מסך נכבד לתחרות עצמה, על שני שלביה (חצי גמר וגמר), כולל פארודיות מוזיקליות מבריקות לסגנון הצפוי של השירים שנשלחים על ידי כל מדינה – הפופ השבדי, הקיטש הבריטי, הרוק הכבד התיאטרלי הפיני, הבלדה היוונית והקאמפ האופראי הרוסי. לתוהים: אין אמנם נציג ישראלי בסרט, אבל יש למדינה נוכחות קטנה ונכבדת כאחת הבולטות בתחרות. תזכורת: פארל ומקאדמס ביקרו באירוויזיון בתל אביב בשנה שעברה לצורכי תחקיר לפני תחילת הצילומים, ונראה שכמה שוטים של הקהל התל אביבי נכנסו לסרט (אגב, באופן יוצא דופן לסרט לייב אקשן, ואולי מתוך הבנה לפולחניות העצומה שיש לתחרת הזאת בארץ, "האירוויזיון" מוצע בנטפליקס גם בגרסה מדובבת לעברית, עם סער בדישי בתפקיד וויל פארל).

עד כמה הסרט נאמן לכל שלבי התחרות? עוד לפני שהוא מגיע לצהלות השמחה של הזוכים, הוא מכיל סצינה ארוכה, מפורטת ומותחת של שלב הניקוד, כשברקע מתנגן קטע מרגש ודרמטי של ההרכב האיסלנדי סיגור רוס. איזו הברקה: אפשר שמעתה כל שלב ההצבעה באירוויזיון ישודר לרקע הקטע הזה?

ממש כמו "בננות", גם המסר של "האירוויזיון: סיפורה של פייר סאגה" טוען שהעיקר בתחרות הזמר הזאת הוא לא הניצחון, אלא עצם ההגעה אליה, שמהווה הגשמה של חלום ומימוש עצמי. וכמו ב"בננות" גיבורי הסרט חוזרים למדינת המוצא שלהם אנשים שונים, אחרי שהם ראו ופגשו עולם והבינו שאין כמו בבית. האופן שבו פארל ושותפיו קולטים את המנטליות שמאחורי האירוויזיון היא ההצלחה הגדולה של הסרט: חשיפת כמות ההשקעה הגדולה באירוע חצי–גלובלי עם אלמנטים של פולחן דתי ואקסטזה לאומית, שככל שמקניטים ומקטינים אותו, כך בעצם אוהבים אותו יותר.

(גרסה מורחבת לביקורת ב"כלכליסט", 25.6.2020)

ציוץ