אנתוני פרקינס הוא נורמן בייטס ב"פסיכו". שלוש קומות הבית, שלוש קומות הנפש

מעטים הם הסרטים בתולדות הקולנוע שאפשר לשרטט קו ולהגדיר את ההיסטוריה של האמנות הזאת כ"לפניהם" ו"אחריהם". סרטים שניתן לראות באופן מוחשי איך הם השפיעו על תולדות הקולנוע – גם מבחינת המודל העסקי אבל בעיקר מבחינת צורה ותוכן – ואיך לא מעט יצירות שנעשו אחריהן נוצרו בהשראתן, לפעמים כחיקוי נצלני, לפעמים כמחווה אוהבת. "קזבלנקה" הוא אולי המפורסם שבהם, אבל גם "פסיכו" שביים אלפרד היצ'קוק, שאתמול (16.6) מלאו 60 שנה להקרנת הבכורה שלו ב–1960.

היצ'קוק הגיע אל "פסיכו" בשיא כוחו והצלחתו כבמאי. סרטו הקודם, "מזימות בינלאומיות" (1959) היה להיט גדול, ואחד מסרטיו המהנים של הבמאי הזה שבאותה תקופה נחשב כיצרן של להיטים מדברים, ועדיין לא כגדול אמני הקולנוע וחביב המבקרים. אחרי "מזימות בינלאומיות" נדמה שהיצ'קוק יכול לעשות כל מה שהוא רוצה בהוליווד. אבל הוא ראה מה שקורה סביבו, ורצה להצטרף לראה את מה שעשה אורסון וולס ב"מגע של רשע" ומה עושים הצרפתים הצעירים שכ כך העריצו אותו בימים הראשונים של הגל החדש הצרפתי, ורצה ליצור סרט שיבעט במוסכמות של הוליווד – בראש ובראשונה במינונים של סקס ואלימות. את אולפני פרמאונט הפרויקט הזה – המבוסס על ספרו של רוברט בלוך ועל תסריט מאת ג'וזף סטפנו – הלחיץ, לא רק בגלל שהוא נפתח עם גבר ואשה במיטה כשהאישה עם חזיה בלבד, ולא רק כי אחרי חצי שעה של סרט מופיעה סצינת הרצח המזוויעה ביותר בתולדות הוליווד עד אז, אלא כי בין השאר כי היצ'קוק תכנן לצלם סצינה בשירותים בה רואים אסלה (הסצינה שבה מריון קריין קןרעת מכתב, זורקת לאסלה ומורידה את המים). מעולם לא נראתה אסלה לפני כן בסרט הוליוודי ובפרמאונט חששו דווקא מהתקדים הזה.

כדי לשמור על עצמאותו, היצ'קוק מימן את הסרט בעצמו כשהוא משתמש בצוות ההפקה של סדרת הטלוויזיה הפופולרית שלו, "אלפרד היצ'קוק מציג". הסרט צולם בשחור–לבן, שהיה אז חומר גלם זול בהשוואה לסרטי הצילום הצבעוניים היקרים, בתקציב של פחות ממיליון דולר. המספרים הם פחות או יותר כאלה: התקציב של "פסיכו" היה בערך פי חמש יותר זול מ"מזימות בינלאומיות", אבל הכנסותיו היו פי חמש יותר גבוהות. "פסיכו" הפך את היצ'קוק לאיש עשיר. כל כך עשיר, שהוא השקיע חלק מרווחיו בכך שהצטרף למהלך של הסוכן שלו, לו ווסרמן (לימים המנטור של סטיבן ספילברג) להשתלטות על אולפני יוניברסל. היצ'קוק הפך למשקיע השלישי בגודלו של האולפן, תחת בעלותו של ווסרמן.

"פסיכו" הוא סרט שעושה מעשה זריזות ידיים ולהטוטנות עלילתית. הוא מתחיל כסרט פשע שבו אנחנו עוקבים אחרי החלטתה של אשה בשם מריון קריין (ג'נט לי, שהתפרסמה ב"מגע של רשע" של אורסון וולס וזה בוודאי לא צירוף מקרים) שמחליטה לגנוב עם המאהב שלה כסף מהכספת של הבוס שלה ולברוח מהעיר לקראת חיים חדשים. היא נוסעת כל הלילה ובעייפותה היא עוצרת במלון דרכים המנוהל על ידי בחור סימפטי ומקסים בשם נורמן בייטס (אנתוני פרקינס). ואז, אחרי 35 דקות של סרט אנחנו מגלים שמי שחשבנות שהיא הדמות הראשית היא לא, והסרט מתהפך לנו והופך לסיפור אחר לגמרי – על טירוף ואלימות כתוצאה מהתעללות והדחקה. סלבוי ז'יז'ק ניתח את הסרט מנקודת מבט פסיכואנליטית והראה איך כל אחת משלוש קומות הבית בו מתרחשת העלילה מייצגת רובד אחר בנפש הגיבור – האגו, הסופר אגו, וכשנגיע למרתף ניחשף לאיד, למנוע שהופך את הדמות הראשית למי שהיא. יותר מסצינת הרצח המפורסמת במקלחת, הסצינה שחושפת מה שקורה במרתף הבית היא המבעיתה ביותר בסרט. ואגב, כשבונג ג'ון הו בנה את הבית של "פרזיטים" עם קומה עליונה, קומת ביניים ומרתף, שבו מסתתרים כל הסודות והחטאים שייחשפו רק בחצי השני הסרט, אתם יכולים להיות בטוחים שהוא ראה את "סםיכו" ושמע את ז'יז'ק.

העובדה שהסרט מכיל רגעי מופתיים של עשייה קולנועית מבריקה, ושל משחק פנומנלי מצדו של פרקינס, לא הספיקה להיצ'קוק, שהיה לא רק במאי גאון אלא גם היה איש מכירות מצוין. הוא הכריז שבשל ההפתעות הרבות בסרט, איש לא יורשה להיכנס לקולנוע אחרי תחילת ההקרנה, ומחוץ לבתי הקולנוע הגדולים הוא החנה אמבולנס, כדי לשדר לצופים שעצם הצפייה בסרט מסוכנת לבריאותם. כך הצופים נכנסו לאולם הקולנוע כשהם כבר במצב של ריגוש וחרדה.

"פסיכו" לא רק הצליח מסחרית, אלא היה תחילת השינוי של יחס המבקרים לכשרון של היצ'קוק. החלוץ היה אנדרו סאריס, מבקר הקולנוע של "הווילג' וויס", ש"פסיכו" היה הסרט הראשון שהוא סיקר עבור העיתון. סאריס זיהה את גדולתו מיד, כמו גם את האופנים שבהם הסרט הזה שבר מוסכמות קולנועיות בזו אחר זו, והכריז שמדובר ב"סרט האוונגארד הראשון שמופק על ידי אולפן הוליוודי". מצד שני, זהו גם שיאו של היצ'קוק, ואף סרט שהוא עשה אחר כך לא הצליח להשתוות למה שהוא עשה לפני. מהבחינה הזאת, "פסיכו" אינו הסרט שפותח את שנות הששים, אלא הסרט שסוגר את שנות החמישים, העשור שבו מרוכזת הכמות הכי גולה של יצירות מופת בקריירה של היצ'קוק.

הבייבי בומרס שנולדו מיד אחרי מלחמת העולם השניה לא רק הפכו את "פסיכו" ללהיט ענק, אלא הושפעו מהסרט ברגע שהם עצמם הפכו לבמאים. "פסיכו" הוליד את ז'אנר סרטי המשספים, ולימד את הוליווד את מה שהיא כבר למדה בשנות השלושים ושכחה: שסרטי אימה הם סוגה זולה להפקה, אבל כמעט תמיד רווחית. אלה שהיו בתיכון כשיצא "פסיכו" גדלו להיות במאים ונתנו לסרט להשפיע על כל מה שקרה בקולנוע האמריקאי בשנות השבעים. למשל, שובם של סרטי האימה ההיפר–אלימים: "ליל המסיכות" של ג'ון קרפנטר הוא המחווה שלו ל"פסיכו", דבר בנחשף בין השאר בליהוקה של ג'יימי לי קרטיס, בצה של ג'נט לי, לתפקיד הראשי. "יום שישי ה–13" ו"האנשים מתחת למדרגות" המשיכו את גל סרטי האימה הקיצוניים של אנשים שבילו 15 שנה עם סיוטים מהסרט של היצ'קוק.

15 שנה אחרי בכורת "פסיכו" – כמעט על היום – יצא "מלתעות" של סטיבן ספילברג (שחוגג השבוע יום הולדת 45). הסיפור שונה בתכלית, אבל קשה להתעלם מהאופן שבו "פסיכו" והיצ'קוק היוו השראה עליו – בין השאר בתפקיד שהוא מעניק למוזיקה ולסקציית כלי המיתר. ג'ון וויליאמס עורך אצל ספילברג מחווה מבריקה ואיקונית לנעימת הנושא המיתולוגית שהלחין ברנרנד הרמן להיצ'קוק. וכמו שאחרי "פסיכו" צופים רבים נשבעו שהם לא ייכנסו יותר למקלחת, כך גם "מלתעות" הוסיף לפוביית המים של האמריקאים, שהכריזו שהם לא ילכו יותר לים. וכשהגיבור של "הנוסע השמיני" נעלם מהסרט ומשאיר את הבמה לשחקנית אלמונית שגילמה דמות שחשבנו שהיא משנית, גם כאן אפשר להאשים את "פסיכו" בתקדימים המבניים שהוא יצר.

כיום, האלימות שהיתה ב"פסיכו" נראית מתונה יחסית למה שהקולנוע והטלוויזיה מעיזים להציג לנו. אבל בכל פעם שאתם רואים סרט כמו "המסור" או "תברח" – קרי, הפקה קטנה שזוכה להצלחה ענקית ושמשתמשת בז'אנר האימה כדי לנסות להראות דברים ונושאים שלא נראו לפני כן – דעו מאיפה זה התחיל. גם אם הצופים הצעירים כבר לא ייבהלו ממנו כיום בצפייה ביתית, בלי אמבולנס מחוץ לדלת, "פסיכו" – בצילום, בעריכה ובמוזיקה – הוא עדיין פורטרט גאוני של נפש סכיזופרנית, של חובב ציפורים ופוחלצים, שמנסה בכל כוחו להיות ילד טוב של אמא. וכרגיל אצל היצ'קוק: זה הכל בגלל אמא.

(גרסה מורחבת לטקסט שהתפרסם ב"כלכליסט", 16.6.2020)

ציוץ